יש אנשים שסיפור חייהם נשמע כל כך מופרך, עד שאם היו עושים סרט המבוסס על סיפור חייהם, המבקרים היו קוטלים את העלילה כבלתי אמינה. כזה היה סיפור חייו של אורליך שנפט. שנפט נולד בגרמניה בשנת 1923. בשנות הארבעים, הוא התגייס לואפן אס אס (הזרוע הצבאית של האס אס), נפצע בחזית המזרחית, ולאחר שהתאושש הועבר ליוגוסלביה. לקראת סיום המלחמה הוא נפל בשבי האמריקאי, ושוחרר בשנת 1947. עם שחרורו הוא מצא את עצמו ללא מקצוע, ללא פרנסה, בארץ חרבה. הוא שכר חדר עם שותף יהודי, וממנו למד שארגוני חסד יהודים מסייעים ליהודים באירופה. התוצאה: חייל הואפן אס אס לשעבר אימץ זהות יהודית. תגידו שלום לאורליך שנפט ותקבלו בברכה (בעצם, לא ממש בברכה…) את גבריאל זיסמן, הזהות היהודית שהוא אימץ לעצמו. בדצמבר 1947 עלה שנפט על ספינת מעפילים והחל להפליג לארץ ישראל. למרות שהיה מדובר בדמדומי השלטון הבריטי בארץ, הבריטים עדין אסרו על הגירה יהודית לארץ ישראל, והספינה נתפסה על ידיהם וכל אנשיה הוגלו לקפריסין. לאחר ששוחרר ממחנה המעצר בקפריסין, הגיע שנפט לקבוץ קריית ענבים, ובאוגוסט 1949, כאשר הוא בן 26 התגייס חייל הואפן אס אס לשעבר לצה"ל. הוא הביע את רצונות לתרום להתיישבות, ושוחרר והתיישב באזור אשקלון. לאחר מכן הוא הוחזר לצה"ל ועבר קורס קצינים בחיל התותחנים. בשנת 1952 שירות החובה שלו הסתיים והוא רצה לשרת בקבע. כמה קצינים ביחידה ספרו שכשהוא השתכר הוא סיפר להם שהוא חי בזהות גנובה, ואפילו הראה להם תמונה שלו במדים נאצים. צה"ל החליט לא לאשר לו שרות קבע, אך באופן תמוה פרט לכך הוא לא נפגע. הוא לא נחקר לא על מעשיו במהלך המלחמה ולא על גניבת הזהות שלו.
שנפט שכר חדר באשקלון מזוג דובר גרמנית. הבעל היה מבוגר מאישתו, ושנפט התאהב באישה, שגם היא לא נשארה אדישה אליו. בשלב מסויים החליטו האישה ושנפט לעבור ביחד לגרמניה. הבעיה היתה שהדרכון של שנפט היה דרכון ישראלי, ובאותה תקופה הודפס בדרכון "אינו תקף לגרמניה". האישה הצליח לחדש את אזרחותה הגרמנית, ונסעה לגרמניה, ואילו שנפט הפליג לאיטליה, ושם ניסה לקבל אישור כניסה לגרמניה, בתחילה כגבריאל זיסמן, ולאחר שסורב (בשל הכיתוב הבעייתי על הדרכון), התוודה על זהותו האמיתית. הקונסול הגרמני לא האמין לו, היה משוכנע שמדובר בנוכל, וסירב להעניק לו אשרת כניסה או דרכון גרמני על שמו המקורי. בצר לו, הוא פנה לקונסול המצרי בגנואה, סיפר לו על שינוי הזהות שלו ושירותו בצה"ל וביקש להעביר למצרים מידע על ישראל בתמורה לסיוע. בתיווך הקונסול נחקר שנפט על ידי הנספח הצבאי ברומא, שהשתכנע באמיתות סיפורו. הוא הוטס לקהיר, ושם סיפר על שירותו הצבאי ואת כל הידוע לו על צה"ל כקצין תותחנים במילואים. והיה לו מידע. היה לו מידע מתוך צה"ל על חימוש, תקנים, אימונים, תורת לחימה ועוד. המצרים קבלו ממנו מידע שלא היה להם לפני כן. הם אפילו ניסו לשכנע אותו לחזור לישראל בזהות בדויה חדשה, להתגייס שוב לצבא ולהפוך למקור שלהם בתוך צה"ל. שנפט סירב. הוא רצה פשוט לחזור לגרמניה. לבסוף הוטס עם דרכון מצרי לאיטליה, ומשם המשיך לגרמניה, שם פגש שוב את אהבותו, וגילה שהיא מצידה, חזרה כבר לבעלה. הוא סיפר לה על זהותו האמיתית. האישה, סיפרה לבעלה והוא מצידו דיווח מיד על שנפט מיד לרשויות בישראל. איזו נקמה מתוקה במי שניסה לגנוב ממנו את אישתו! בישראל הוחלט לפתות אותו לחזור לארץ על מנת להעמידו לדין על ריגול. שני סוכני מוסד נשלחו לגרמניה. הם איתרו אותו בפרנקפורט, וגילו שהוא חי בעוני ובעליבות. הם יצרו עימו קשר והזמינו אותו לארוחת צהרים במסעדה. כאשר הוציא אחד הסוכנים את הארנק על מנת לשלם עבור הארוחה, נפלה "במקרה" תעודת קצין עירקי, וכששנפט שאל מהי התעודה, אמר לו הסוכן שהוא משרת בחיל המודיעין העירקי. שנפט חייך וסיפר לו שגם הוא ענד דרגות קצונה בעברו, אך בצבא הישראלי. הסוכן הביע אי אמון, ושנפט סיפר לו את סיפור חייו. בשלב הזה הסוכן התלהב והציע לו לחזור לישראל ולרגל עבור עירק. שנפט חשש לחזור לישראל באותה זהות, והסוכן הציע לו לחזור בזהות חדשה לחלוטין, והבהיר לו שהעירקים לא מעוניינים במידע צבאי, כך שלא יהיה עליו להתגייס מחדש לצה"ל, אלא במידע כלכלי וחברתי. בינואר 1956, עלה שנפט על מטוס אלעל, נושא דרכון ישראלי עם השם דוד ויזברג ונחת בנמל התעופה לוד (שאז טרם נקרא על שם דוד בן גוריון). הוא יצא מהטרמינל, ונכנס למונית שבעצם היתה של השב"כ. מיד לאחר שהוא נכנס למונית נפתחו שתי הדלתות ושני סוכנים התיישבו משני צדדיו. אחד מהם אמר לו בגרמנית "ברוכים הבאים לארץ, כיצד לקרוא לך, אורליך שנפט או גבריאל זיסמן?". שנפט הבין שהוא נתפס. הוא לא ידע שהסוכן העירקי היה בעצם איש שב"כ שהושאל למוסד. עוד באותו הערב הוא נחקר וסיפר את סיפור חייו. הוא נשפט על ריגול למען מצרים. ראש הש.ב (כפי שאז נקרא השב"כ), איסר הראל, העדיף שלא לשפוט אותו על נסיון ריגול לטובת עירק, משום שמשפטית הוא יכל לטעון שהוא הודח לעבירה הזאת על ידי המוסד והש.ב. שנפט הועמד לדין, הורשע ונידון לשבע שנות מאסר, אותן ריצה בכלא רמלה. שכנו לתא היה זאב אקשטיין, רוצחו של ד"ר ישראל קסטנר. בשנת 1961 נוכה לו שליש ממאסרו והוא שוחרר, עזב את ישראל לגרמניה, ומאז לא ידוע מה עלה בגורלו. שכנו לתא, אקשטיין, טוען שהוא עבר מהפך, הפך לכומר לותרני ולאוהד ישראל. אין לכך שום אימות ממקור אחר.
הבלוג של שמוליק 