למרות נוכחותם הרציפה בארץ, עוד מהתקופה הרומית, והדמיון המדהים בין ההסטוריה שלהם לשלנו, רובינו לא באמת יודעים עליהם משהו מלבד העובדה שהם קיימים. אותן נקודות דמיון בהסטוריה, הם אלה שגרמו לי לחוש אהדה כלפי הארמנים. העם הארמני הוא עם עתיק מאוד, כמונו. הישות המדינית הראשונה שלו התקיימה במאות העשירית עד החמישית לפני הספירה. מזכיר משהו? כן, ממלכת יהודה (שהתקיימה עד שנת 586 לפני הספירה, אבל בואו לא נתקטן על מאה שנה). הארמנים היו העם הראשון שהתנצר, עוד לפני התנצרות האמפריה הרומית, ולמעשה עד היום הזהות הלאומית שלהם כרוכה גם בזהות הדתית, עוד נקודת דמיון. בדומה לנו, העם הארמני איבד את עצמאותו ובמשך מרבית ההסטוריה ארצו נשלטה על ידי אמפריות שונות, אך לא על ידי הארמנים עצמם. בדומה אלינו את עצמאותם המדינית קיבלו הארמנים במאה העשרים, לאחר מאות שנים של שיעבוד מדיני. בדומה לנו גם הם עברו ג'נוסייד במאה העשרים. נקודת דמיון נוספת, מצמררת ועצובה – יש לומר, תתואר בפוסט הזה.
ברית המועצות, סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. גורבצ'וב ניסה לשנות מעט את אופי המדינה ולאפשר מעט חופש לאזרחיה. התוצאה היתה אובדן שליטה ושחרור של רגשות לאומיים בקרב אנשי הרפובליקות הסובייטיות השונות שהרכיבו את ברית המועצות. ארמניה לא היתה יוצאת דופן. היא סופחה לבריה"מ בשנת 1920, לאחר שנתיים של עצמאות, ומאז, ועד לעידן גורבצ'וב דוכאו כל הרגשות הלאומיים של תושביה ביד ברזל. בשנת 1991, עם פירוק ברית המועצות, זכתה ארמניה לעצמאות, יחד עם שאר הרפובליקות הסובייטיות לשעבר.
אני חוזר כעת מעט אחורה בהסטוריה. שכנתה של הרפובליקה הסובייטית של ארמניה היא אזרביג'אן. חבל נגורנו קרבאך באזרבייג'אן מאוכלס ברובו בארמנים. החבל מהווה סוג של מובלעת באזרביג'אן, אין רציפות טריטוריאלית בינו לבין ארמניה הסובייטית. ברית המועצות הפכה אותו לחבל אוטונומי בתוך אזרבייג'אן. כבר בתקופה הסובייטית, רצו תושבי החבל הארמנים להסתפח לרפובליקה הסובייטית של ארמניה, אך השלטונות הסובייטים סירבו לכך. בשנת 1988, תקופת גורבצו'ב והפרסטרויקה בברית המועצות, הצביעו אזרחי המחוז האוטונומי בעד הסתפחות לארמניה. המיעוט האזרי בחבל החרים את משאל העם. למשאל העם לא היה סמכות, והוא הוגדר כ"משאל מייעץ". למרות הרוב המוחץ שתמך בהעברת השלטון על המחוז לארמניה (אגב, גם אילו היו האזרים מצביעים כאיש אחד נגד האיחוד, עדין היה רוב מרשים לתומכי האיחוד) לא חל שינוי במעמד של נגורנו קרבאך, אבל הוא העלה באופן דרמטי את המתיחות בין האזרים לארמנים, ובעיני רבים הוא מסמן את יריית הפתיחה של מלחמת נגורנו קרבאך. כעת עוד בדמדומי השלטון הסובייטי, הקימו הצדדים קבוצות חמושות והחלו התנגשויות דמים ביניהם. אחד ממפקדי הקבוצות החמושות היה ואזגן סרקיזיאן. בשנת 1990 סרקיזיאן נבחר לפרלמנט של ארמניה (אז, להלכה, עדין רפובליקה סובייטית), ומונה ליו"ר הועדה העליונה לבטחון של ארמניה. אחת מהחלטותיו בתפקיד היה יסוד כח צבאי ארמני, שיהיה תחת פיקודה של ארמניה, ולא הצבא האדום. אותו כח, שמנה בתחילה כ- 2300 חיילים, היה הגרעין הראשוני של הצבא הארמני שיוקם בעתיד.
בסוף אוגוסט 1991 הודיעה אזרבייג'אן על התנתקותה מברית המועצות והכריזה על עצמאותה. כשלושה שבועות לאחר מכן, הודיעה ארמניה על עצמאותה. (ב- 25.12.91 הודיע גורבצ'וב על התפטרותו מתפקיד נשיא ברית המועצות. הדגל האדום של ברית המועצות הורד מהקרמלין ובמקומו הונף הדגל הרוסי. בכך הפך פירוק ברית המועצות לעובדה מוגמרת). כעת הסכסוך היה בין שתי מדינות עצמאיות. זוכרים את סרקיזיאן (יו"ר הועדה העליונה לבטחון)? כעת הוא קודם והפך לשר הבטחון הראשון של ארמניה העצמאית. בסוף ינואר 1992 פרסם סרקיזיאן את הצו ההסטורי שייסד את הצבא הארמני. במאי 1992, מנהל צבא ארמניה את הקרב המשמעותי הראשון שלו נגד האזרים, קרב שמסתיים בנצחון ארמני. למעשה ארמניה הצליחה בסופו של דבר להשתלט לא רק על חבל נגורנו קרבך, אלא גם על השטח בין החבל לבין ארמניה, וגם אל אזורים אחרים הסמוכים לחבל. סרקיזיאן אמנם לא שימש בכל התקופה הזאת כשר הבטחון של ארמניה (בחלק מהתקופה הוא שימש כיועץ נשיאותי בכיר לענייני בטחון וכנציג הנשיא לאזורי הגבול), אך הוא היה ממובילי המאבק. בשנת 1994, לאחר שש שנות מלחמה, 30,000 הרוגים ומליון פליטים, האזרים והארמנים חתמו על הסכם הפסקת אש. ההסכם סימן נצחון ארמני מובהק, שסרקיזיאן היה אחד מאדריכליו. ההסכם החזיק מעמד עד נובמבר 2020, למרות שמאז היו מספר התפרצויות אלימות, אך הם לא הידרדרו למלחמה כוללת בין שתי המדינות.
אני עובר לשנת 1999. ביוני אותה שנה מונה סירקיזיאן לראש ממשלת ארמניה. למרות עברו הצבאי, סירקיזיאן שם דגש דווקא על פיתוח כלכלי של המדינה, שעדין סבלה הן מהתפרקות ברית המועצות והן מהמלחמה שהסתיימה חמש שנים לפני כן. אולם השנוי המדהים ביותר שחל אצל סרקיזיאן היה תמיכתו בפשרה עם האזרים, על מנת להגיע עימם להסכם שלום. אותו סרקיזיאן שהשתתף במלחמת נגורנו קרבאך עוד מתחילתה והפך לאחד ממובילי המאבק מהצד האמרני, הבין שיהיה על ארמניה לסגת לפחות מחלק מהטריטוריה האזרית שנתפסה על ידה. 27.10.99, סרקיזיאן משתתף בדיון יחד עם נשיא ארמניה מול תת שר החוץ האמריקאי, סטורב טלבוט. טלבוט עורך מסע דילוגים בין ארמניה, אזרביג'אן וטורקיה. הוא מבטיח תמריצים כלכליים לארמניה, שסובלת הן מבדידות מדינית (עקב תפיסת טריטוריה אזרית שאינה חלק מנגורנו קרבאך) ומסגר כלכלי שמיישמות נגדה אזרביג'אן וטורקיה. לאחר הפגישה הוא עושה את דרכו לפרלמנט. כשעה לאחר הגעתו לפרלמנט, פורצים מספר חמושים לאולם המליאה. הם יורים ביו"ר הפלרמנט, בסגנו, בסרקיזיאן ובעוד חמישה אנשים. כשלושים מהנוכחים נפצעו. הנוכחים הופכים להיות בני ערובה, אך לאחר מספר שעות המתנקשים נכנעים. הם נידונו למאסר עולם, ועד כמה שידוע לי, הם עדין מרצים את עונשם.
אז מה היה לנו. איש צבא מוכשר, שניצח על מערכה קשה ומוצלחת (מבחינה צבאית, מבחינה מדינית העולם לא מכיר בגבולות הפסקת האש, אם תרצו עוד נקודת דמיון ביננו), שעובר מקריירה צבאית לקריירה פוליטית, הופך להיות ראש ממשלה, מעוניין להגיע להסכם שלום תמורת שטחים, ונרצח. עוד נקודת דמיון, הפעם מצמררת במיוחד, ביננו.
הבלוג של שמוליק 