ד"ר ג'ייקל ומסטר הייד – הדמות המורכבת של פריץ האבר

מי היה פריץ האבר? יש שיגדירו אותו כפושע מלחמה איום, אחרים יגידו שהוא הציל מליונים מרעב. גם אלה וגם אלה יסכימו שהוא היה מדען מבריק בעל הישגים פנטסטים. האבר נולד למשפחה יהודית בבראסלו (אז בגרמניה, היום ורוצלאו בפולין), בשנת 1868. אביו סחר בצבעים ובכימיקלים, וכך נחשף האבר הצעיר לעולם הכימיה. לאחר שסיים את בית הספר התיכון, החליט ללמוד כימיה, על מנת להשתלב בעסק המשפחתי, אולם מהר מאוד הוא הבין שעסקים אינם בשבילו, והוא פנה לקריירה אקדמאית. בשנת 1892, הבין שמוצאו היהודי חוסם אותו מלהתקדם, והמיר את דתו לנצרות. שנתיים לאחר מכן, קיבל דוקטוראט מטעם אוניברסיטת ברלין. בשנת 1913, פיתחו האבר ומדען נוסף בשם קארל בוש תהליך לייצור אמוניה סינתטית. המשפט הזה לא נשמע מרשים במיוחד, אבל מדובר באחת ההמצאות החשובות ביותר במאה העשרים. 80% מייצור האמוניה עד ימינו משמש לדשנים. אותם דשנים למעשה הצילו את האנושות מרעב. הגידול המהיר באוכלוסיה ודילול המקורות הטבעיים באדמה גרמה לחשש אמיתי מרעב גלובלי. היכולת לייצר אמוניה מגזים הנמצאים באופן חופשי באטמוספרה תוארה בפשטות כ"לקטוף לחם מהאויר". אין ספק שמדובר בתיאור ספרותי משהו, אך הוא לא רחוק מהמציאות. אלמלא היכולת לייצר את האמוניה לדשנים, החקלאות לא היתה מצליחה לספק מזון לכלל האנושות, וזה היה קורה הרבה לפני שהגענו למספרינו היום, כ- 7.5 מליארד בני אדם. בשנת 1913, השנה בה הומצא תהליך האבר בוש ליצור האמוניה חיו על פני האדמה פחות משני מליארד בני אדם, וכבר אז, היה חשש כבד שזהו מספר שלא ניתן לייצר עבורו מספיק מזון. אין ספק שהגידול הזה באוכלוסיה לא היה אפשרי ללא המצאתו של האבר.

אני עובר כעת לשנת 1914. יום ראשון, 28.6.1914, יורש העצר של אוסטרו-הונגריה, הארכידוכס פרדיננד מבקר בעיר סריאבו. הביקור מסתיים באופן טארגי כאשר לאומן סרבי יורה והורג את הארכידוכס ואישתו. היריה שקטלה את הארכידוכס מוכרת היום כ"יריה שהדהדה בכל העולם", והיא החלה את שרשרת המאורעות שגרמה לפרוץ מרחץ הדמים של מלחמת העולם הראשונה. בחודש אוגוסט הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה (ולאחר יומיים על צרפת), ויום למחרת התייצב האבר וביקש להתגייס לצבא. בו ביום הוא גויס, קיבל דרגת קצונה ועמד בראש המחלקה הכימית של הצבא הקיסרי של גרמניה. היה זה רק טבעי שהוא יעמוד בראש המחקר הכימי הצבאי. אמוניה היתה מרכיב חשוב בייצור חומרי נפץ, אולם לגרמניה לא היו מצבורי אמוניה שהיא יכלה להשתמש בהם לצורך יצורם. למעשה את האמוניה שלה היא היתה אמורה לייבא מצ'ילה, אולם עקב המלחמה היו נמליה של גרמניה נתונים למצור, ואלמלא המצאת תהליך האבר בוש ליצור אמוניה, סביר להניח שגרמניה היתה נאלצת להכנע פשוט משום שהיה נגמר לה חומר הנפץ.

אני עוזב לרגע את האבר וגרמניה, ועובר לאנגליה. אנגליה זקוקה באותו הזמן לאצטון על מנת לייצר חומרי נפץ. את האצטון היא נהגה לייבא מ…גרמניה. במילים אחרות, אנגליה עומדת מול אותה בעיה של גרמניה – חוסר נגישות לחומרי הגלם לצורך ייצור כלי נשק צבאיים. גם אנגליה, בדומה לגרמניה, מעמידה בראש המחקר הכימי הצבאי שלה יהודי, הפעם היה זה חיים ויצמן, מי ששנים רבות לאחר מכן יכהן כנשיא הראשון של מדינת ישראל. ויצמן הצליח ליצור תהליך שמייצר אציטון מצמחים, ובכך מנע מאנגליה מחסור בחומרי נפץ. תזכרו את ויצמן שבמלחמת העולם הראשונה היה מקבילו הבריטי של האבר. הוא יופיע במערכה האחרונה.

האבר לא הסתפק בייצור חומרי נפץ. הוא רצה להעניק למולדתו נשק חזק עוד יותר. וכך הוא החל לחקור כיצד ניתן להשתמש בגז על מנת להכריע את המלחמה. ב- 31.1.1915, נעשה לראשונה שימוש בגז לא קטלני בקרב בולימוב (שבפולין), כנגד חיילים רוסים. הנסיון נכשל, בין היתר בגלל שהקור העז בגזרה מנע מהגז להתפשט. הנסיון הבא כבר היה נסיון בגז קטלני– כלור, במהלך מה שידוע היום כקרב איפר השני. ב- 22.4.1915 החלו הגרמנים בהפגזה כבדה על קו החפירות הצרפתי. במקביל להפגזה, שוחררו באופן ידני ממיכלים כ- 170 טון גז כלור. האבר בעצמו הגיע לחזית על מנת לפקח על הנסוי. כן, זאת לא טעות, הגרמנים ראו את זה כסוג של נסוי. כ- 6000 חיילים צרפתים נהרגו בתוך דקות. אחרים נקצרו באש כאשר נסו מהחפירות בנסיון לחמוק מהגז. הגרמנים לא נצלו את ההצלחה, הן משום החשש שהם עצמם יפגעו מהגז, והן משום שהם לא ציפו לאפקט שכזה וגם בשל העובדה שהשימוש בגז הוגדר כנסוי, ואיש בצבא הגרמני לא חשב להביא עתודות שינצלו את בריחת החיילים הצרפתים לתפיסת שטח. בפועל הם התקדמו במספר קילומטרים לא משמעותי ותו לא. על חוסר התוחלת של קרב איפר השני, תעיד העובדה ששנתיים לאחר מכן, בשנת 1917 התרחש קרב איפר השלישי, פחות או יותר באותם קווים שבהם התרחש קרב איפר השני. אגב, מן הראוי לציין שרוב ההרוגים בקרב איפר השני היו מהלחימה הקונבנציונאלית, ולאו דווקא מלוחמת הגז. בכל מקרה קרב זה נכנס להסטוריה כקרב הראשון שבו היה שימוש בגז קטלני. עקב השימוש בגז מצד גרמניה, החלו גם מדינות ההסכמה להשתמש בגז (אגב, בקרב עזה השני ירו הבריטים פגזי גז לעבר העמדות העות'מניות, אך היה זה ירי בלתי יעיל גם בגלל תנאי מזג האוויר וגם בגלל מיעוט פגזי הגז. למרות השימוש בגז, הקרב נגמר בהדיפת הבריטים על ידי העות'מנים, ולבסוף הבריטים הצליחו לפרוץ את קו ההגנה באמצעות תרגיל הטעיה מבריק, תרגיל שאולי אקדיש לו פעם פוסט אחר). אני חוזר כעת להאבר. מיד לאחר הצלחת הנסוי, חזר האבר לברלין. שם התעמתה איתו אישתו שלא יכלה לסבול את העובדה שבעלה משקיע את כל מרצו בלמצוא דרכים יצירתיות בלהרוג אנשים. יום למחרת הויכוח היא התאבדה ביריית אקדח. התאבדות אישתו לא גרמה להאבר לפקפק מעט בצדקת דרכו, או להאט את הקצב. למעשה, למחרת הלוויתה נסע האבר לחזית המזרחית על מנת לבדוק אפשרות לנסוי נוסף. אגב, גם בנו של האבר, הרמן, יתאבד לאחר זמן מה. האבר יתחתן בהמשך בשנית, ויקים משפחה שניה.

כאשר נגמרה המלחמה נאלץ האבר לברוח מגרמניה לשוויץ. שמו התנוסס ברשימת פושעי המלחמה המבוקשים על ידי מדינות ההסכמה. למרות זאת, לתדהמת העולם, הוא הוכרז כזוכה פרס נובל לכימיה לשנת 1918. במדינות ההסכמה הזעם גאה. לעומת זאת תומכיו טענו שהוא חנק אלפים, אך הציל מליונים. בסופו של דבר האבר חזר לגרמניה, ושם פיתח חומר לקטילת חרקים. שם החומר היה ציקלון B. לעג הגורל והאירוניה האכזרית היא שהנאצים השתמשו באותו החומר על מנת להשמיד בתאי הגזים את יהודי אירופה, ביניהם חלק מבני משפחתו של האבר עצמו. האבר היה פטריוט גרמני מובהק. לאחר המלחמה הוא ניסה למצוא דרך ליצור זהב ממי הים, על מנת לסייע לגרמניה לשלם את פצויי המלחמה שהושתו עליה. הוא גם שמר על קשר עם הקיסר המודח, ונהג לבקרו בהולנד מדי פעם בפעם. המעמד שלו בגרמניה היה איתן. הוא עמד בראש המחלקה לכימיה פיזקלית במכון הקיסר וילהלם לכימיה פיזיקאלית ולאלקטרוכימיה, ובנוסף כיהן כפרופסור באוניברסיטת ברלין. כל עברו ועבודתו למען גרמניה לא סייעו לו כאשר באפריל 1933, עלה היטלר לשלטון. הוא אולץ לפטר את העובדים היהודים במחלקתו, ויום למחרת הוא התפטר. ביתו מנישואיו השניים סיפרה שכאשר היטלר עלה לשלטון הוא לקח אותה ואת אחיה, ואמר להם שלפי פירושו של היטלר, היא, אחיה והוא עצמו נחשבים כיהודים. היה זה עבורה שוק לא קטן. כעת הוא עבר לאנגליה, בנסיון להשתלב באוניברסיטת קיימברידג', אולם מהר מאוד הוא גילה שהוא אחד האנשים השנואים ביותר באוניברסיטה. הטכנאים וחלק גדול מהסגל האקדמי סירבו ללחוץ את ידו. כולם זכרו לו את פיתוח הגז לצורכי לחימה. לאחר ארבעה חודשים הוא הבין שאין באפשרותו לחיות, בוודאי לעבוד באווירה שכזאת. כאן הוא קיבל הצעה מפתיעה ממדען בריטי אחר, הד"ר חיים ויצמן. ויצמן ששקד אז על הקמת מכון מחקר בארץ ישראל, מכון זיו (לימים לאחר מות מייסדו הוא ישנה את שמו, והיום הוא ידוע כמכון ויצמן), הציע לו לעמוד בראש המחלקה לכימיה במכון. פרופסור האבר, הסכים מיד. באותו הערב הוא חזר למלון, אולם שם נפטר מהתקף לב בגיל 65.

כמה מילים אישיות שלי: החודשים האחרונים בחייו של האבר היו חודשים של טרגדיה אישית. האיש שהיה נאמן לגרמניה, אהב את גרמניה היה לאומן גרמני וכל חייו ראה את עצמו גרמני, הפך לפתע למצורע במולדתו, דחוי ונרדף. לעומת זאת העם שהוא ניסה לברוח משייכותו אליו, דווקא העם הזה, קיבל אותו בזרועות פתוחות. לאור היחס אליו הן בגרמניה והן בבריטניה, לא היתה לו, להאבר, ברירה אחרת חוץ מלקבל את הצעתו של ויצמן. יש בסיפור חייו של האבר לא מעט שאלות מוסריות. שאלות של שימוש ראוי במדע ושאלות של זהות ושייכות לחברה, ללאום ולעם. שאלות שאין להם תשובות פשוטות.