הגנרל היל צולח את הירקון

אחת התופעות שדי מדהימות אותי, היא חוסר המודעות הטוטאלי, אולי אפילו בורות מוחלטת, בקשר למלחמת העולם הראשונה.  מדובר במלחמה ששינתה את אירופה והעולם.  פירקה את האמפריות האוסטרו-הונגרית והעות'מאנית, היתה הקטליזטור שהפך את האמפריה הרוסית לברית המועצות, שינתה את המשטר בגרמניה, והניחה את היסודות למלחמת העולם השניה.  היא היתה מרחץ הדמים הגדול בהסטוריה עד שמלחמת העולם השניה שברה את השיא המפוקפק הזה.  במאמר מוסגר אציין, שאני מקווה שזה שיא אחד שהאנושות תשכיל שלא לשבור.  אם כל הסיבות הגלובליות הללו אינן מספיקות, הרי שהמלחמה שינתה לחלוטין את המציאות פה, בארץ ישראל, בכך ששמה קץ לארבע מאות שנות השלטון העות'מאני בארץ, והחליפה אותו בשלטון הבריטי.  למעשה, אני בספק אם מדינת ישראל היתה קמה, אלמלא החלפת השלטון הזה.  בנוסף, ללא המלחמה לא היו קמות שלוש מדינות שכנות של ישראל: ירדן, סוריה ולבנון, ומדינות נוספות במזרח התיכון.  הפוסט הזה מוקדש לאחד הקרבות החשובים שנערכו במסגרת המלחמה כאן בארץ, ובאחד המקומות החשובים בארץ היום, צליחת הירקון בלב ליבה של תל אביב היום.  כן, אני יודע, שכשאני כותב על צליחת הירקון בצורה דרמטית, אני עלול לגרום להתקף צחוק אצל מי מהקוראים.  בדיחה ישנה מספרת שכאשר נבנה גשר הירקון, הוא נכנס לספר השיאים כגשר הגדול ביותר שנבנה אי פעם מעל תעלת ביוב, אבל הירקון של היום (בטח מימי אותה בדיחה) הוא ממש, אבל ממש, לא הירקון של מלחמת העולם הראשונה.  היום חברת מקורות תופסת למעלה מתשעים אחוז ממי המעינות שמזינים את הירקון.  לפני תפיסת מי המעיינות, הירקון היה מכשול טבעי משמעותי.  עד כמה משמעותי?  דרך הים, דרך בין לאומית חשובה ועתיקה שקישרה בין מצרים לבין ארם (סוריה של היום) נאלצה לחתוך מזרחה על מנת לעקוף את המכשול שהירקון היווה.  מי שמכיר את מגדל צדק ומבצר אנטיפטרוס, למעשה הם שומרים על הקטע במישור החוף שנמצא מזרחה לירקון ומאפשר מעבר נוח מדרום מישור החוף (מה שגאוגרפים מכנים מישור חוף פלשת) לאזור השרון. 

נחזור למלחמת העולם הראשונה. בתחילת המלחמה, נראה היה שמעמדה של תורכיה במזרח התיכון איתן.  הבריטים אמנם שלטו על מצרים, אבל לא הצליחו לפלוש צפונה, לארץ ישראל.  קו הבצורים העות'מאני (קו באר שבע עזה) עמד בהצלחה בשתי התקפות בריטיות.  הבריטים, מתוסכלים מכשלונם, הדיחו את הגנראל ארצ'יבאלד מארי מפיקוד על חיל המשלוח המצרי (כך כונה הכוח הבריטי במזרח התיכון), והחליפו אותו בגנראל אדמונד אלנבי (שיקודם לאחר המלחמה לדרגת פילדמרשל).  בעזרת הטעיה מתוחכמת, הצליח הגנראל אלנבי לכבוש את באר שבע בסוף אוקטובר 1917, ובכך למוטט את קו ההגנה התורכי, ואז להתקדם צפונה בשני ראשי חץ.  ראש חץ אחד התקדם לאורך מערב ארץ ישראל (מישור החוף והשפלה), וראש החץ השני התקדם לכיוון ירושלים.  למרות שהמאמץ הבריטי העיקרי היה המערכה על ירושלים, אותה רצה הגנרל אלנבי לכבוש עוד לפי חג המולד, אנו נתמקד בראש החץ המערבי.  ב- 15.11.17 כבש הכח את רמלה ולוד.  יום למחרת, ב- 16.11 נכבשה יפו על ידי הבריגדה מניו זילנד, כמעט ללא התנגדות.  למעשה בזכרונות החיילים מסופר שההתנגדות היתה כה דלילה, עד שכאשר הגיעו הפרשים לפרדסים שהקיפו את יפו, הם פשוט קטפו תפוזים, ואכלו אותם תוך כדי רכיבה על סוסיהם.  כיבוש יפו כלל בתוכו כמובן גם את כיבוש נמל יפו, שער הכניסה הראשי לארץ ישראל.  אם תרצו, הנתב"ג של ארץ ישראל בשנת 1917.  הבריטים, שכמובן היו ערים לנכס האסטרטגי שנפל בחלקם, הבינו גם שאין ביכולתם לנצלו כל עוד הוא נמצא בטווח הארטילירה של התורכים.  התורכים עצמם נסוגו אל הגדה הצפונית של הירקון, וכעת למעשה חצץ הנחל בין הכח המערבי של חיל המשלוח המצרי, לבין הכוחות הטורקים ובעלי בריתם הגרמנים.  הירקון, אני מדגיש שוב, היה אז בשפיעה גדולה הרבה יותר מהיום, והיה בהחלט מכשול טבעי משמעותי. 

מי שמכיר את תל אביב, יופתע לשמוע היכן היו המוצבים טורקים המרכזיים בקו ההגנה על הגדה הצפונית של הירקון:  תל רקית, אותה גבעת מעל חוף תל ברוך שבה היה במשך שנים בסיס של חיל המודיעין; חרבת הדרה, אזור רמת החייל של ימינו (בחלק מהמקורות היא מכונה חרבת חדרה, באחרים חרבת הדרה); שייך מוניס, שהיא רמת אביב של ימינו. אפילו בנאות אפקה ב' (בה גרו לא מעט מחברי הילדות שלי, שהלכנו לאותו בית ספר), היה מוצב משמעותי של התורכים.  מוצב נוסף שהופתעתי ללמוד עליו היה בתל נריה, הגבעה בשיכון דן של היום, היכן שהיום עומד בית הספר עירוני י"ד.  קצת מביך לחשוב שלמרות שאני בוגר של בית הספר הזה, ולמרות אהבתי להסטוריה, עד להכנת הפוסט הזה, כלל לא הכרתי את הפרק הזה בהסטוריה של אותה הגבעה.  בשל הטופוגרפיה העמדות בשייך מוניס וחרבת הדרה שלטו באש על הירקון ובארטליריה על נמל יפו.  הגנרל אלנבי, כתב בדיווח לבריטניה:  "המכשול העיקרי טמון בחציית נהר אל עוג'ה (הירקון). הנהר עביר רק במקומות ספורים, וכל התקדמות אליו נשלטת מכיוון שייח מוניס וח'ירבת חדרה. במקומות אלו שתי שלוחות [של רכס הכורכר] נמתחות מצפון לדרום ומסתיימות בפתאומיות במדרונות תלולים שכמה מהם ניצבים כ-500 מטרים מהנהר.

לפני שהקורפוס ה-11 יוכל להגיע לייעדיו יהיה זה הכרחי שהתותחים יתקדמו עם חיל הרגלים. לפיכך שייח מוניס, ח'ירבת חדרה, והגבעות השולטות על הנהר חייבות להיכבש לפני התקדמות הכוח העיקרי במטרה למתוח גשרים מעל הנהר [ולהעביר את התותחים ביחד עם חיל הרגלים]."

הקושי העיקרי טמון בהסתרת הכוח, הכנת רפסודות והבאת חומרים לבניית הגשר."

אני עובר כעת ל- 24.11.17.  הכוח המזרחי של אלנבי (זה שמתקדם לירושלים) מסובך בקרבות קשים באזור של נבי סמואל.  אלנבי רוצה להרוג שני צפורים במכה אחת, גם לרתק כוחות תורכים לגזרה המערבית, וגם להרחיק את האיום הטורקי מיפו, ופוקד על הכח המערבי לצלוח את הירקון.  הפעולה החלה בהרעשה ארטילרית של הבריטים.  בשעה אחת בצהרים צלח כח ניו זילנדי את הירקון בשפך, ופנה מזרחה כדי לטהר את רכס שייך מוניס (רמת אביב של ימינו).  כח נוסף היה צריך לפעול נגד מלאבס (פ"ת של ימינו).  עוד כח חצה את הירקון בגשר הדרה (עשר טחנות של ימינו, באזור צומת הרחובות פנחס רוזן ושטרית), ותקף את חורבת הדרה.  התורכים הופתעו כליל ובערבו של יום נתפסו העמדות התורכיות, אך כבר למחרת בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הבחין הכח הבריטי שתפס את חרבת הדרה בכח תורכי גדול שנע לכיוונו.  הקרב היה קשה מאוד, ולבסוף הבינו הבריטים שאין הם מסוגלים להחזיק בחרבת הדרה.  הם החלו לסגת חזרה לכיוון הירקון.  הפרשים הבריטים נתקלו בבעיה:  הסוסים לא יכלו לצלוח את הירקון באיזור הדרה.  הפתרון היה שמרבית הפרשים ירדו מהסוסים וחצו את הירקון יחד עם הרגלים, בעוד מספר קטן של פרשים דהר תחת אש, כאשר הוא אוחז במושכות של מספר סוסים, לכיוון השפך, שם יכלו הסוסים לחצות את הנהר.  לאחר שהתורכים תפסו את חרבת הדרה, הם תקפו את שייך מוניס, וגם שם נאלצו הבריטים לסגת תחת אש.  ירי ארטילרי של סוללה בריטית הצליח למנוע מרדף יעיל של התורכים אחר הכוחות הבריטים הנסוגים.  גם אזור השפך נתפס מחדש על ידי התורכים, אך הכח הבריטי הגן עליו בגבורה עד שאחרוני החיילים משיך מוניס עברו את הירקון חזרה דרומה.  מפקד המחלקה האחרונה שנשארה בגדה הצפונית וחיפתה על אחרוני הנסוגים, סגן לוינגסטון, נורה ונהרג כאשר נסוג עם מחלקתו.  בסופה של ההתקפה התורכית, לא רק שהבריטים סולקו מהגדה הצפונית של הירקון, התורכים גם הצליחו לתפוס מאחז אחד בגדה הדרומית, באזור ג'רישה (שבע טחנות של ימינו).  יתרה מזאת, לאחר הקרבות בנובמבר, התורכים בצרו את עמדותיהם מול הירקון, ודאגו להרוס את הגשרים באזור הדרה וג'רישה.

ב- 9.12.17 נכבשה ירושלים על ידי הבריטים.  לאחר מספר ימים הועברה האחריות לחזית המערבית של ארץ ישראל לידי הגנרל באלפין, מפקד הקורפוס ה- 21.  באלפין החל בתפיסת הגבעות הסמוכות ללוד, בחלק המזרחי של החזית באחריותו, ורק לאחר מכן התפנה להכין תוכניות לצליחת הירקון.  תוכניתו התבססה על הרעשה ארטירלית כבדה של עשרים וארבע שעות, ולאחר מכן צליחה.  ב- 18.12 הורה אלנבי לבאלפין לצלוח את הירקון.  הוא אישר את התוכניות שגיבש באלפין עוד לפני כן.  מפקד הצליחה היה המיג'ור ג'נרל היל.  היל לא אהב את התוכנית של באלפין, והציג תוכנית משלו, שונה לחלוטין מהתוכנית של באלפין.  הוא העדיף לוותר על הרעשה ארטילרית, ולהתבסס על הפתעה.  התוכנית שלו היתה לחצות את הירקון בלילה, ולתפוס בשקט מופתי את העמדות השולטות על נקודות הצליחה.  עד שהתורכים יבינו את תמונת המצב, יספיקו הבריטים להעביר מספיק כוחות לצד הצפוני של הירקון.  באלפין קיבל את תוכניתו של היל, אך הבהיר שכוחות הארטילירה יהיו בכוננות, ואם התורכים יבינו את המצב, הארטיליריה הבריטית תופעל במלא עוזה, הצליחה תידחה בעשרים וארבע שעות, ותוחלף לתוכנית המקורית.

כעת החלו הבריטים בהכנות לצליחה.  נבנו סירות ורפסודות שהיו אמורים להשיט את הכוחות הראשונים אל מעבר לירקון, ולאחר מכן להוות גשר עבור שאר הכוחות.  הבריטים החרימו חביות, קורות ושטיחים מתושבי שרונה, המושבה הגרמנית, שאנשיה היו למעשה אזרחי אויב.  למה להחרים שטיחים?  כדי להחריש את צעדי החיילים הבריטים על גבי הגשרים הצפים.  הבריטים שלחו סיורים מקדימים לאורך הירקון, לעיתים אפילו לגדה הצפונית, מבלי שהתורכים שמו לב.  הם בדקו את העומק של הירקון במקומות שונים וקבעו את נקודות הצליחה, ואפילו סמנו אותם בחבלים, שבשלב הזה היו שקועים במים.  בנוסף, מספר ימים לפני הצליחה הם החלו להרגיל את התורכים לירי ארטילרי איטי.  הצליחה נקבעה ללילה שבין ה- 20 וה- 21 לדצמבר 1917.  רצה הגורל ובאותו הלילה התחוללה סופת גשמים עזה.  כאן המקום לציין שחורף 1917 היה חורף ברוך גשמים, מה שהעלה את שפיעת הירקון עוד יותר משנים קודמות, והקשה, מן הסתם, על הבריטים. 

התוכנית היתה לצלוח את הירקון בשלושה מקומות שונים:  בתחילה בחצי הדרך בין מפגש הנחלים ירקון ואיילון לשפך הירקון (אזור כיכר היל של ימינו) על ידי בריגדה 156, לאחר מכן באזור השפך על ידי בריגדה 157, ולאחר מכן באזור ג'רישה על ידי בריגדה 155.  ה- 20.12.1917 שעה שמונה בערב.  גשם זלעפות יורד על הירקון.  מצד אחד הגשם מקשה על הכוחות הבריטים, מצד שני הוא גם מסייע להסתיר את הצליחה מהצד התורכי.  הפעולה אמורה להתחיל כעת, בשעה שמונה בכיכר היל, על ידי בריגדה 156, וארבע סירות כבר נמצאות בירקון.  בשעה 8:35 כבר היה כח החיפוי על הגדה הצפונית, מוכן לפעולה למקרה שהתורכים יבחינו במתרחש.  דקות לאחר מכן מתחילות הבעיות.  חלק מיריעות הקנבס שהשתמשו בהם לבנות את הגשרים החלו להקרע, והיה צורך להביא רפסודות חדשות לצורך בניית הגשר הצף.  הוחלט לדחות את המתקפה בשעה.  לבריטים היה מרוץ נגד הזמן, גם משום שככל שעובר הזמן, הסיכוי שהתורכים יבינו שהבריטים צולחים את הנהר לפני שתתחיל ההתקפה, גדול יותר.  וגם משום שהם "הרגילו" את התורכים לכך ששיך מוניס מופגזת בשעה מסויימת, והם רצו לנצל את אותה הפגזה לצורך ההתקפה.  וגם משום שנקודת הצליחה הבאה תלויה בהם.  בסופו של דבר כאשר הגיעה הזמן החדש להתקפה (לאחר הדחיה בת השעה), לא הספיק כל הכח לעבור לגדה הצפונית, אבל למרות זאת, החליט מפקד הכח לעמוד בזמנים, ולהתקדם לכיוון שייך מוניס עם כח קטן יותר.  במקביל להיערכות לתקיפת שייך מוניס, נע כח נוסף על הגדה הצפונית לכיוון שפך הירקון.  הכח תפס את העמדות התורכיות באזור השפך בהפתעה מוחלטת, והצליח לכבוש אותם ללא אף יריה, בשימוש בכידונים בלבד.  מיד לאחר תפיסת המוצבים, הם אותתו באמצעות פנס לבריגדה בריטית נוספת, בריגדה 157,  שחיכתה מדרום לשפך, בתל קודאדי, שניתן להתחיל את ההכנות בנקודת הצליחה השניה של הירקון.  גם כאן לא הכל עבד חלק.  חיילי ההנדסה הבריטים סימנו את נקודת המעבר מראש והכינו חבלים כדי לאבטח את הכוחות הצולחים.  אולם הגשם של הימים האחרונים העלה את מפלס המים של הירקון, והם לא הצליחו למצוא את הנקודה.  אחד ממפקדי הגדוד של הבריגדה הורה לחייליו לעבור את הירקון שלובי זרוע בקבוצה של רביעיות כדי להקטין את הסיכוי להיסחפות החיילים.  בשעה 1:35 לפנות בוקר צלח הגדוד הראשון את הנקודה, וזמן קצר אחריו צלח גדוד נוסף.  בינתיים החלה הרעשה ארטילרית על נקודת הצליחה, אבל כנראה שהתורכים לא הבינו את מימדי הצליחה באותה נקודה ואת העובדה שיש נקודת צליחה נוספת (הצליחה בנקודה השלישית החלה בשלב מעט יותר מאוחר).  על מידת חוסר הבנת המצב תעיד העובדה שאותה בריגדה (157) שעברה בשפך, הצליחה להגיע לתל רקית (אותה גבעת כורכר מעל חוף תל ברוך, היכן שהיה בסיס מודיעין של צה"ל) בהפתעה מוחלטת, ולכבוש אותו ללא אף יריה (תוך כדי שימוש בכידונים).  חלק מהקצינים התורכים בתל רקית נתפסו בפיג'מה, עד כדי כך הופתעו התורכים.  תפיסת התל והעמדות שהגנו עליו הסתיימה בשעה 3:30 לפנות בוקר.   

חזרה לנקודת הצליחה הראשונה, זאת באזור כיכר היל של ימינו, שבוצעה על ידי חטיבה 156.  כח של הבריגדה תקף קבוצת מבנים ממערב לשייך מוניס, וכבש אותה ללא שום בעיות.  במקביל, המשיכו שאר הכוחות של הבריגדה לצלוח את הירקון.  לקראת חצות הושלם הגשר הראשון על הירקון, וכל כוחות הבריגדה צלחו את הנהר.   כעת הם התקדמו בשני כוחות לכיוון שיח מוניס.  כח אחד תקף את העמדות מדרום לשייח מוניס, והכח השני תקף את הכפר עצמו. 

אנו עוברים כעת לנקודת הצליחה השלישית, באזור ג'רישה, שבוצעה על ידי חטיבה 155.  שתי פלוגות צלחו את הירקון על ידי רפסודות, על מנת לחפות על בניית הגשרים.  במקביל, מחלקה של החטיבה עשתה פעולת הסחה מזרחה מנקודת הצליחה.  לאחר ששתי הפלוגות תפסו עמדות בגדה הצפונית, החלו הבריטים לבנות גשר מהרפסודות.  הבעיה היתה שבשל הגשם הכבד נספגו מים רבים, הרפסודות היו כבדות מאוד, והחיילים התקשו לבנות את הגשר.  מפקד הבריגדה הורה לשנות את התוכניות, ובמקום לבנות גשר, להשתמש ברפסודות כדי לשוט בין שתי גדות הירקון.  מסיבה זאת הצליחה התמשכה מעבר למתוכנן, וגם היא החלה לספוג ארטילריה תורכית.  למרות זאת הצליחו כוחות החטיבה לצלוח את הירקון, ולתקוף בהצלחה את חרבת הדרה.  גם כאן התורכים הופתעו, למרות ההרעשה הארטילרית על נקודת הצליחה.  בשעה 5:00 לפנות בוקר תקף כח סקוטי את העמדות דרומית לירקון, באזור גשר הדרה, שנתפסו על ידי התורכים בנובמבר.  כאן התנהל קרב קשה, אך בסופו של דבר הצליח הכח הסקוטי להשתלט על האזור ועל הריסותיו של גשר הדרה.  חלק מהחיילים התורכים טבעו למוות כאשר ניסו לסגת צפונה עקב הלחץ הבריטי.  כעת לאחר שהעמדות התורכיות השולטות על הירקון נתפסו, הוקמו במהירות שני גשרים פונטונים (גשרים צפים, גם הגשר שהקים צה"ל בצליחת תעלת סואץ היה גשר פונטונים), שאיפשרו מעבר של סוללות ארטילריה ושיירות אספקה לגדה הצפונית של הירקון.  בבוקר ה- 21.12.17 כבר תפסו הבריטים את כל העמדות התורכיות השולטות על הירקון. 

הקרבות בין התורכים והבריטים נמשכו עוד יומיים, עד ל- 22.12, ואז התייצבו קווי החזית.  הקו שהתייצב החל באזור ארסוף של ימינו, המשיך לכיוון מחלף הסירה, משם למתקן תע"ש באזור רמת השרון, משם לתל קנה (צפונית מזרחית למחלף תקווה על כביש 5), משם לצומת לצומת סירקין ומשם לקיביה ומזרחה אליה.  קו החזית הזה לא השתנה באופן מהותי עד המתקפה הגדולה של אלנבי בספטמבר 1918.

לאחר המלחמה הוצבו אדנרטאות בשלושת אתרי הצליחה על ידי הבריטים.  בתחילה האנדרטאות נשאו כתובות באנגלית בלבד, אך לאחר שמאיר דיזינגוף הצליח לשכנע את הבריטים, התווספה גם כתובת בעברית, שנוסחה על ידי זאב ז'בוטינסקי.