נבי מוסא, בצפון מדבר יהודה

הרוחות ברשות הפלשתינאית סוערות. קבוצת חוגגים אירגנה מסיבת טכנו באתר נבי מוסא, שבצפון מדבר יהודה. המסיבה שבה רקדו נשים וגברים יחדיו ושתו אלכוהול נערכה באתר קדוש למוסלמים. חלקם העלו סרטונים לפייסבוק בזמן המסיבה. מספר מוסלמים התארגנו מיידית, הגיעו למקום, הפסיקו את המסיבה וגירשו את החוגגים מהאתר. אך בכך לא הסתיים הסיפור. בציבור רווחו שמועות שמשרד התיירות הפלשתינאי אישר את ארגון המסיבה, מה שגרם לרשות להכחיש מכל וכל את הטענה הזאת. בנוסף, הוקמה ועדת חקירה להבין מי אירגן ומי אישר את המסיבה, ובינתיים גם נעצרה די ג'יי שהרקידה את החוגגים, סאמא עבד אל האדי. מדובר אגב בבחורה שמוכרת לא רק בסצינת הטכנו הפלשתינאית (כן, יש דבר כזה. קצת מגוחך לחשוב שאין בקרב למעלה משניים וחצי מליון פלשתינאים שחיים ביהודה ושומרון גם כאלה שחובבים מוסיקת טכנו), היא מוכרת גם בקרב חובבי הטכנו בעולם. הזעם הצבורי בקרב הפלשתינאים נובע מהעובדה שהמסיבה נערכה במה שהם מאמינים שהוא קברו של משה רבינו. זה המקום לציין שרבים מהדמויות בתנ"ך (ולמעשה גם בברית החדשה), מופיעים בקוראן ונחשבים לנביאים, וגם למשה רבינו יש מקום של כבוד במסורת המוסלמית.

לנו, היהודים שבחבורה, הרעיון לבקר את מקום קברו של משה רבינו (גם ללא מסיבת טכנו), נשמע מעט מוזר.  בפרק החותם את התורה נכתב במפורש:  "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי יְהוָה.  וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל"ד 4-5), זאת אומרת שמשה נקבר בארץ מואב, מזרחית לירדן, אך מקום קברו המדויק אינו ידוע לנו.  כיצד ניתן לישב את הכתוב בתורה עם המסורת המוסלמית?   למרות שהמוסלמים אינם מאמינים בתורה, אגדה מוסלמית מסבירה את הסתירה המדוברת.  לפי המסורת משה התעצב כאשר גזר עליו ה' שלא יכנס לארץ כנען, ובמיוחד קשה היתה לו הגזירה שבני עמו לא יוכלו לעלות לקברו.  לכן, החליט ה' להמתיק את עונשו ולהעביר את קברו לארץ המובטחת. מי שגילה את מקום קברו היה הלוחם המוסלמי צאלח א-דין, שמשה נגלה אליו בחלום הלילה, סיפר לו היכן הוא קבור, וביקש ממנו שיורה למאמינים המוסלמים לעלות לרגל לקברו.

ההסטוריונים יחייכו למשמע ההסבר הזה, ויטענו שצאלח א-דין בעצם מצא פתרון מבריק לבעיה פוליטית בטחונית קשה. השנה היא 1187, כוחותיו של צאלח א-דין משמידים את צבא הממלכה הצלבנית בקרב קרני חיטין, ועוברים בארץ וכובשים ללא קרב את מרבית מקומות הישוב.  צאלח א-דין, שזוכר את הטבח שערכו הצלבנים כאשר כבשו את ירושלים, מעדיף לכבוש אותה בקרב, ולא לקבל את כניעת העיר. במהלך המצור על העיר, מבקשים הנצורים לערוך הסכם כניעה, אך צאלח א-דין מסרב. בשלב מסויים הם רומזים לו שחבל, מאוד חבל יהיה, אם בסערת הקרב יפגעו מבני כיפת הסלע ומסגד אל אקצא. צאלח א-דין, שהיה אדם פרגמטי, הבין היטב את הרמז ,והחליט לאפשר לנצורים להכנע ולהציל את חייהם. יתרה מזאת, בהתאם לתנאי הכניעה נשארת כנסיית הקבר בידי הנוצרים, והם אף מורשים להמשיך לעלות לרגל לכנסיה.  כל שנה בסביבות אפריל, חוגג העולם הנוצרי את חג הפסחא, המציין את שובו לחיים של ישוע, שלושה ימים לאחר צליבתו, ארוע שהתרחש, לפי המסורת הנוצרית, באותה כנסיה ממש.  לא יפלא שבסביבות אפריל עולים נוצרים רבים לירושלים, לכנסיית הקבר, לחגוג את תחייתו של בן האלוהים.  וכך, מוצא את עצמו צאלח א-דין בבעיה.  מצד אחד הוא חתם על הסכם המאפשר לנוצרים עליה לרגל לירושלים, מצד שני רבוי העולים לרגל באפריל עלול לגרום למהומות ואולי אפילו לנסיון להשיב את העיר לידים נוצריות.  דוקא בנקודה הזאת, באופן מקרי, נגלה אליו משה רבינו בחלום, ולא רק שמספר שקברו נמצא קרוב לירושלים, הוא גם מבקש ממנו לארגן עליה לרגל לקברו, והמועד המבוקש לעליה לרגל הוא…באפריל.  כן, מועד העליה לרגל של המאמינים המוסלמים לאתר קודש מוסלמי נקבע לפי הלוח הנוצרי, ולא המוסלמי.  יתרה מזאת, לחג הפסחא הנוצרי אין תאריך קבוע, ויש נוסחה המחשבת את התאריך בכל שנה ושנה.  החג עצמו יחגג תמיד ביום ראשון בשבוע.  יום שישי שלפניו נקרא בנצרות יום שישי הטוב, וזהו היום בו ישוע נצלב, לפי המסורת הנוצרית.  העליה לרגל לנבי מוסא החלה תמיד ביום שישי שקדם בשבוע ליום שישי הטוב.  העולים לרגל היו נאספים בהר הבית, ולאחר תפילה במסגד אל אקצא היו עושים את דרכם לנבי מוסא.  שם הם היו חוגגים במשך שבוע ימים, וחוזרים שוב להר הבית, בדיוק ביום חמישי, יום לפני יום שישי הטוב.

במאה ה- 13, החל הסולטן הממלוכי בייברס לבנות את המתחם הנמצא שם עד היום.  בייברס "התמחה" בבניית קברים של דמויות תנכיות או של חבריו של הנביא מוחמד. הוא כבר הוזכר בבלוג זה כמי שבנה את גשר לוד, שנמצא בשימוש עד ימינו.  בהדרגה הוסיפו נכבדים אחרים חדרים נוספים בהיקף המתחם, וכך , הוא גדל כאשר החלק הפנימי הוא העתיק ביותר, והחלקים החיצוניים חדשים יותר.

במאה העשרים החלו חגיגות נבי מוסא לקבל גם צביון לאומני.  בשנת 1920 חזרו החוגגים מנבי מוסא להר הבית, לאחר ששמעו נאומים לאומניים ואנטי יהודים מהמופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ומשם פשטו על השכונות היהודיות של ירושלים.  שישה יהודים נהרגו בפרעות וכמאתיים נפצעו.  זאב ז'בוטינסקי שארגן הגנה נאסר ונידון לחמש עשרה שנות מאסר.  לאחר מספר  חודשים הוא קיבל חנינה ושוחרר.

החל משנת 1937, אסרו השלטונות הבריטים את קיום החגיגות.  גם לאחר מלחמת העצמאות, כאשר המקום היה תחת שלטון ירדני, העדיפו שלטונות הממלכה להמשיך ולאסור את החגיגות.  בפעם האחרונה שנחגגו החגיגות היה דוקא תחת שלטון ישראל, בשנת 1987. כחצי שנה מאוחר יותר, פרצה האינתיפאדה הראשונה, ומאז גם ישראל אינה מאפשרת את קיום חגיגות נבי מוסא.

היום מפעילים במקום מוסד גמילה מסמים המיועד לגברים מוסלמים.  המוסד מנוהל על ידי חמישה צופים, שמתוכם ארבעה נגמלו מסמים בעצמם.  הנגמלים שוהים במקום שישה חודשים, ובנוסף לטיפול הפסיכולוגי, לומדים למודי איסלם ותרבות ערבית.  יש לציין שהמבקרים במקום לא פוגשים אותם.  ביקרתי במקום מספר פעמים, ורק באחד הביקורים, בעקבות שיחה עם צעיר העובד במקום, נודה לי על מכון הגמילה.  בדיקה מהירה באינטרנט, אף גילתה מספר מאמרים על כך. האתר עצמו פתוח למבקרים, או לפחות היה פתוח למבקרים עד למסיבה המדוברת. ביקרתי שם מספר פעמים, והבאתי לשם לא מעט חברים, תמיד התקבלתי בסבר פנים יפות, ומעולם לא הרגשתי מאויים. אני מקווה שלא תהיה בעיה להמשיך ולבקר במקום, מדובר לדעתי במקום מאוד מרשים ומרתק, גם אם אינני מאמין שבמקום אכן קבור משה רבינו.