פרדריך מחלק את ירושלים

מסע הצלב השישי, היה מסע יוצא דופן.  זהו מסע הצלב היחיד, שלא נורה במהלכו ולו חץ אחד.  בראש מסע הצלב השישי עמד שליט יוצא דופן, פרדריך השני, קיסר האמפריה הרומית הקדושה (לא לבלבל עם רומא, האמפריה הרומית הקדושה היתה מסגרת מדינית במרכז אירופה, שמרכזה היה גרמניה ואוסטריה של ימינו, ושאיגדה נסיכויות שונות.  ההסטוריונים נהנים לומר שהיא לא היתה אמפריה, לא היתה רומית וגם לא היתה קדושה).  פרדריך השני היה השליט החזק ביותר באירופה, והיה אדם יוצא דופן כמעט מכל בחינה שהיא.  אביו היה היינריך השישי, קיסר האמפריה הרומית הקדושה ואימו היתה קונסטנצה, מלכת סיציליה.  פרדריך לא זכה לבלות זמן רב עם הוריו.  אביו מת בשנת 1197, כאשר פרדריך היה כבן שנה, ואילו אימו נפטרה בשנת 1198, כשנתיים לאחר שילדה את פרדריך.  בצוואתה היא מינתה את האפיפיור, אינקונטיוס השלישי, לאפוטרופוס של פרדריך.  היה זה מהלך חריג מאוד שבו האפיפיור הופך לאפוטרופוס של תינוק מהמשפחה הקיסרית.  האפיפיור עצמו היה כמובן עסוק בניהול הכנסיה ומדינת האפיפיור, ולכן מינה איש דת שיחנך את פרדריך.  היה זה אדם בשם צ'נצ'יו, שלימים יעלה לגדולה ויהפוך להיות האפיפיור הונריוס השלישי.   אם חשבתם שילדותו בחצר האפיפיור, וחינוכו על ידי אפיפיור לעתיד תהפוך אותו לאדם אדוק, ושתשרור הרמוניה בין הקייסר פרדריך השני לבין הכנסיה, טעיתם.  למעשה, תקופת שלטונו של פרדריך התאפיינה בעימותים קשים עם האפיפיור.  האפיפיורים שחינכו אותו, אינקונטיוס השלישי והונריוס השלישי, הצליחו להכיל את הקונפליקטים עימו, ולא "לשבור את הכלים", אך האפיפיור גרגוריוס התשיעי החרים אותו ואף כינה אותו "אנטיכרייסט".  שיא המאבק בין האפיפיור לפרדריך השני היה בימיו של האפיפיור אינקונטיוס הרביעי.

גרגוריוס היה פטרון של האמנויות והמדע, ונחשב לאדם משכיל, גם במונחי המאה העשרים ואחת.  הוא דיבר לא פחות משש שפות, ביניהם, דרך אגב, גם ערבית.  הוא דאג לתרגם ספרים מערבית ללטינית, ובחצרו התארחו באופן שגרתי משכילים ערבים, יהודים ונוצרים שניהלו יחדיו דיונים אינטלקטואלים.  אחד מתחביביו היה יוצא דופן באירופה:  בזיירות (ציד באמצעות בזים), והוא גם כתב את הספר הראשון הידוע על נושא זה.  יחסו ליהודים היה לרוב חיובי, בוודאי בהתחשב בתקופה, והוא התנגד לעלילות דם.  גם למוסלמים היה יחסו טוב, אם כי הוא פעל באכזריות כאשר הקהילה המוסלמית בסיציליה מרדה כנגדו. 

נחזור מעט אחורנית בזמן, ונבדוק את המצב בארץ ישראל, זירת מסע הצלב השישי.  בשנת 1187, כתשע שנים לפני הולדתו של פרדריך, מוטט צלאח א-דין אל איובי את ממלכת ירושלים הראשונה, וכבש את ארץ ישראל.  נפילת הממלכה הצלבנית גרמה להלם באירופה, שמיהרה לארגן את מסע הצלב השלישי, שבעקבותיו הוקמה בשנת 1191, ממלכת ירושלים השניה.  למרות השם, ירושלים לא היתה בתחומי הממלכה הצלבנית השניה.  למעשה היה מדובר בממלכה קטנה מאוד, מרוכזת במישור החוף מדרום לבנון עד קו יפו, פחות או יותר.  לאחר מותו של צלאח א- דין חולקה האמפריה שהוא ייסד בין אחיו וילדיו, ובמהרה החלו אלה לנסות ולהגדיל את חלקם אחד על חשבון השני.  בסופו של דבר הצליח אחיו של צלאח א-דין, אלמאלכ אל עדל להשתלט על מרבית האמפריה.  לאחר מותו גם הוא חילק את האמפריה בין בניו, וכך נוצר מצב בו שליט מצרים, שנחשב לבכיר מקרב האחים היה אל מאלכ אלכאמל, שליט סוריה היה אלמאלכ אל אלמועט'ם, ושליט עירק היה אלמאלכ אלאשרף.  למרות העובדה שאלמאלכ אל כאמל, היה אמור להיות הריבון באמפריה, בפועל שני אחיו לא התלהבו ממעמדו, והיחסים בין שלושת האחים לא היו הרמונים, בלשון המעטה. עובדה שפרדריך השני ייטיב לנצל. 

אנו מתקדמים לשנת 1217, שבה החל מסע הצלב החמישי.  מסע הצלב הזה אורגן מתוך נקודת הנחה שכדי לבסס את מעמדה של המדינה הצלבנית, יש לפלוש למצרים, המדינה או האמירות החשובה ביותר באמפריה האיובית.  המסע נערך במשך ארבע שנים, ונכשל כישלון חרוץ.  למרות שהחל בפלישה צלבנית למצרים וכיבוש העיר דמיאט (באיזור הדלתא של הנילוס), המסע הסתיים לא רק בתבוסת הצלבנים, אלא גם בפשיטת שוד והרס על ערים שונות בארץ ישראל.  פרדריך השני לא השתתף במסע הצלב הזה, והתוצאות הקשות של המסע גרמו להתמרמרות כנגדו, משום שהיו שחשבו שאילו הוא היה משתתף במסע, התוצאות היו שונות.  כעת החל לחץ כבד עליו, לנצל את כוחו ולשחרר את ירושלים.  אך פרדריך השני לא מיהר לעשות כך.  על מנת לעודד אותו לשחרר את ירושלים הוחלט להשיא אותו לאיזבל השניה, מלכת ירושלים, שהיתה בת 11 (אישתו הראשונה של פרדריך, קונסטנצה מארגון נפטרה שלוש שנים לפני כן, בשנת 1222), להעניק לו את התואר "מלך ירושלים", ולשחרר את אבי המלכה מתפקיד העוצר.  גם המהלך הזה, שלמעשה אישר את הפיכתו לשליט בפועל על הממלכה הצלבנית השניה, לא זירז אותו לצאת למסע הצלב השישי.  לאחר שנתיים של לחץ, נראה היה שסוף סוף שפרדריך מקיים את ההתחייבות שלקח.  בספטבמר 1227, הוא עלה על ספינה בראש כוחותיו על מנת להפליג לארץ הקודש ולשחרר, סוף סוף, את הקבר הקדוש מידי המוסלמים, ולהשיבו לחיק ממלכת ירושלים השניה.  שלושה ימים הפליגו הספינות, עד שפרדריך הורה להסתובב 180 מעלות ולחזור לאירופה בשל מה שהוא הגדיר כמחלה.  זה השלב שלאפיפיור גרגוריוס התשיעי נשבר ממנו, והוא הטיל על פרדריך חרם.  יעברו עוד כשמונה חודשים עד שפרדריך שוב יעלה על ספינה, ויפליג בראש כח קטן למדי, לכיוון ארץ הקודש.  הפעם, הוא גם השלים את מסעו.  אך לפני שעשה את דרכו לארץ הקודש, כרת פרדריך ברית מפתיעה עם לא אחר מאשר אלמאלכ אלכאמל, שליט מצרים.  היריבות בין אלכאמל לבין אחיו אלמועט'ם, שליט סוריה כבר הפכה מיריבות סמויה ליריבות גלויה.  שני האחים כבר לא ניסו אפילו להסתיר את הכנותיהם למלחמה ביניהם, וכאשר כרת אל מועט'ם ברית עם אחד השליטים הדומיננטים של אזור פרס (ג'לאל א-דין), החל אלכאמל לחשוש מפלישה של השניים למצרים.  בראשו עלתה מחשבה מקורית.  למה שלא יעביר את ארץ ישראל לידי הצלבנים, וכך יצור חיץ בין אלמועט'ם לבינו.  אם ירצה אלמועט'ם לפלוש למצרים, יאלץ תחילה להיאבק בצלבנים ובראשם בפרדריך השני.  לכאורה מצב בו גם אלכאמל וגם פרדריך מרוויחים.  אבל היתה בעיה אחת בכל התוכנית הזאת.  ארץ ישראל היתה בתחום השליטה של אלמועט'ם, לא של אלכאמל.  במילים פשוטות, אלכאמל היה נדיב מאוד על חשבון אלמועט'ם, ותמורת הברית עם פרדריך, הוא שילם בטריטוריה של אחיו.  אלמועט'ם שהבין כעת את מה שתכנן לו אחיו, נקט גם הוא באמצעים.  הוא כנראה הבין שהוא לא יוכל למנוע מפרדריך ואלכאמל לשלב כוחות  ולהשתלט על ארץ ישראל, אך הוא יוכל להקשות על הצלבנים להאחז בה, על ידי הריסת המבצרים והחומות של הערים השונות.  וכך, בעוד מסע הצלב השישי מתארגן, החל מועט'ם להרוס באופן שיטתי את הבצורים בארץ ישראל, ובראש ובראשונה את חומות ירושלים. 

בספטמבר 1228 הגיע פרדריך השני לעכו.  מפקדי המסדרים הצבאיים (ההוספטילרים והטמפלרים) היו במבוכה מסויימת.  מצד אחד מגיע לעכו השליט הנוצרי החזק ביותר, האדם שכל העולם הנוצרי תלה בו תקוות שיחזיר את ירושלים לחיק הממלכה הצלבנית.  מצד שני מדובר באדם שהאפיפיור החרים, והם כפופים לאפיפיור.  כיצד לישב את הסתירה הזאת?  למרות המבוכה, הוחלט לקבל את פניו של פרדריך בחגיגיות, כיאה לשליט הנוצרי החזק ביותר.  בסופו של דבר פרדריך נמצא כאן, בעכו, ואילו האפיפיור נמצא שם, מעבר לים, באירופה.

התפתחות דרמטית נוספת ארעה בין כריתת הברית המפתיעה בין אלמאלכ לפרדריך לבין הגעתו של פרדריך לארץ ישראל.  בנובמבר 1227 מת שליט סוריה אלמועט'ם, ובמקומו עלה לשלטון בנו, אלמאלכ אנצאר.  זוכרים את האח השלישי, אלמאלכ אלאשראף, שליט עירק?  הוא ואלכאמל נצלו את ההזדמנות, וחילקו ביניהם חלקים מהטריטוריה של אלאנצאר.  כך קרה, שכאשר הגיע פרדריך לארץ ישראל, ירושלים ודרום ארץ ישראל כבר היו בשליטת אלכאמל, שכעת, כבר היה פחות נלהב מלהעניקם לפרדריך.  אלמאלכ אל כאמל החל כעת למשוך את הזמן.  במקביל, החליט פרדריך לרמוז רמז עבה לאלכאמל, ושלח, בגלוי, שליח לאלמאלכ אלאנצאר, שליט סוריה, כדי להבהיר לאלכאמל שיש אפשרות לברית אחרת.  כאילו כדי לסבך את המצב עבור פרדריך, שני נזירים פרנציסקנים הבהירו לצלבנים שפרדריך הוחרם על ידי האפיפיור, ושאין לשמוע להוראותיו או למלא את פקודותיו.  פרדריך החליט לנקוט בפעולות שיחישו את המשא ומתן עם אלכאמל, יורידו את המתח בינו לבין המסדרים הצבאיים, אך לא ידרדרו למלחמה כנגד המוסלמים.  בתחילת נובמבר 1228 הוא הודיע על כוונתו לבצר את יפו.  הוא הודיע על כוונתו זאת באסיפה של אצילי המדינה הצלבנית וראשי המסדרים הצבאיים.  שוב עמדו ראשי המסדרים במבוכה לא פשוטה.  רק מספר ימים לפני כן, הגיע שליח מהאפיפיור ומסר בשמו שוב, שפרדריך הוחרם על ידי הכנסיה, ולכן אין להשמע לו.  הפתרון היה פתרון שפגע בקיסר.  כוחות הקיסר יצאו ליפו ראשונים, כשהקיסר מפקד באופן רשמי רק עליהם.  שאר הכוחות הלכו במרחק של כמהלך של יום אחד אחריו עד לנחל אלכסנדר, שם נפגשו הכוחות עקב הסיכון בקירבה למוסלמים (במהלך מסע הצלב השלישי ניתקל במקום ריצ'ארד לב ארי במארב מוסלמי ובקושי עלה בידו להיחלץ מהתקפת הפתע ולנצח בקרב).  משם הם הלכו בגוש אחד ליפו.  תוך כדי ביצורה של יפו התחדש גם המו"מ עם אלכאמל.  במהלך המו"מ הגיעה בשורה קשה מאירופה: כוחות האפיפיור הצליחו להשתלט על חלק מנחלותיו של פרדריך באיטליה.  כעת פרדריך היה אנוס להחליט על זמן חזרתו לאירופה, ללא קשר למצב בארץ ישראל.  לכאורה הידיעה הזאת שיפרה את מצבו של אלכאמל במו"מ, אך גם אלכאמל העדיף להגיע להסכם עם פרדריך.  אלכאמל הבין שהאפיפיור גרגוריוס התשיעי ינסה לארגן מסע צלב נוסף, ושעדיף לו להגיע להסכם עם פרדריך, שמבין ערבית, ומתייחס לערבים בכבוד ואפילו בידידות מסויימת.  וכך הגיעו שני המנהיגים להסכם לפיו ירושלים תחולק.  הר הבית ישאר בידי המוסלמים, ותינתן להם זכות לעלות לרגל אל ההר, ושאר העיר תנוהל על ידי הצלבנים, כולל הזכות לשקם את ביצוריה.  ההסכם כלל גם העברה של נצרת, כולל רצף טריטוריאלי בינה לבין הממלכה הצלבנית ומספר טריטוריות נוספות בצפון.  כאשר דיווח פרדריך לנציגי האצולה הצלבנית, ראשי המסדרים הלוחמים והבישופים על ההסכם, שוב התעוררה מבוכה.  מבחינה עניינית עורר ההסכם שמחה רבה, אך באופן פורמלי אסור היה להם לקבל את תוצאות המשא ומתן ללא הסכמתו של שליח האפיפיור לממלכה הצלבנית, ז'רולד, שנשא בתואר פאטריארך ירושלים (אף על פי שישב בעכו).  ז'רולד, שהיה נאמן לאפיפיור לא שקל אפילו לקבל את תוצאות מסע הצלב של פרדריך.  כבר לאחר נפילת ירושלים לידי צלאח א-דין, הוציא האפיפיור קלמנס צו האוסר על נוצרים לעלות לרגל לירושלים.  הסיבה לכך היתה הרצון למנוע הכנסה כספית מהמוסלמים.  הצו אושר מחדש על ידי אינוקונטיוס השלישי והונריוס השלישי.  כעת הודיע ז'רולד שהצו עדין בתוקף, וניסה לאסור על עולי רגל לעלות לירושלים.  היתה זאת גזרה שהציבור לא יכל לעמוד בה.  ז'רולד ניסה לגמד את ההסכם ולטעון שמדובר בהונאה. ההסכם לא מזכיר את הכנסיה או הנצרות, והוא מעביר את ירושלים לידי הקיסר.  לכשהקיסר יעזוב את ארץ ישראל, יוכלו המוסלמים לטעון שההסכם לא העביר את העיר לידי הצלבנים, ולחזור אליה.  למעשה הוא התעלם לחלוטין מהעובדה שפרדריך עמד באופן חוקי בראש ממלכת ירושלים.  הוא התחתן עם מלכת ירושלים, וכשנולד להם בנם המשותף, קונרד, קיבל הרך הנולד את התואר, ופרדריך הפך להיות עוצר הממלכה.  בנוסף, ז'רולד טען שהעיר לא טוהרה משום שהתאפשר למוסלמים להחזיק בהר הבית, ולכן הוא מסרב לטהר את הכנסיות ולחדש את הפולחן בעיר.

במרץ 1228 ביקר הקיסר בירושלים.  בהוראת אלכאמל ניצב בשערי העיר שאמס א-דין, הקאדי של שכם, שהעניק לפרדריך את מפתחות העיר.  היה זה יום שבת, ולמחרת יום ראשון ערך פרדריך בכנסיית הקבר את טקס הכתרתו כמלך ירושלים.  היה זה טקס מוזר, ללא אנשי כנסיה.  פרדריך, לבוש בגדי מלכות נכנס אל הכנסיה, נטל בידיו את הכתר שהונח מראש על המזבח והניחו על ראשו.  ללא תפילה, ללא ברכה וללא צלצול הפעמונים.  לאחר מכן נאם נאום מפוייס כלפי הכנסיה והאפיפיור.  ז'רולד שלח לאפיפיור נוסח מעוות של הנאום, שהפך אותו מנאום של פיוס, לנאום של השמצה כנגד הכנסיה.  למרות שפרדריך וראש המסדר הטבטוני שלחו לו את הנוסח המקורי, האפיפיור העדיף להאמין לנוסח ששלח לו ז'רולד.  למחרת ההכתרה הגיעה הבישוף של קיסריה, בשליחותו של ז'רולד, והורה לסגור את כל הכנסיות בעיר.  התפילות נערכו בכנסיות הנמצאות בסמוך לירושלים אך לא בתוכה (מנזר הצלבה וכנסיית קבר מרים).  בשעות אחר הצהרים ערך פרדריך מפגש עם ראשי המסדרים הצבאיים כדי לתכנן את שיקום חומות ירושלים וביצור העיר.  שוב מצאו את עצמם ראשי המסדרים במבוכה.  מצד אחד היה להם ברור שצריך לשקם את החומות, אך מצד שני הם לא העזו להפר את הוראת האפיפיור.  זה השלב שפרדריך נשבר, והורה להחרים את כל המתנות שעולי הרגל הביאו לכנסיה.  כתגובה הנזיר הדומיניקני שערך את התפילות מחוץ לירושלים הורה שוב על החרמת פרדריך.  פרדריך הזועם עזב את ירושלים לעכו מבלי לחזור אליה לעולם.  גם בעכו נמשכה המתיחות בינו לבין המסדרים הצבאיים והממסד הכנסייתי.  על מנת לא להאריך את הפוסט יתר על המידה לא אפרט יותר מדי, רק אציין שהמתיחות הגיעה לרמה כזאת שבשלב מסויים פרדריך צר על הרובע הטמפלארי ועל רובע הפאטריארך בעכו.  ב- 1.5.1228 הגיעה הצי המלכותי לעכו, על מנת להחזיר את הקיסר לאירופה.  השכם בבוקר עלה פרדריך על הספינה על מנת לעזוב את ארץ ישראל.  למרות שהוא ניסה לעזוב את הארץ בחשאי, השמועות על עזיבתו נפוצו, ומתנגדיו הגיעו למקום על מנת לזרוק עליו ועל פמלייתו קרביים של בהמות שלקחו מבית המטבחים הסמוך.  כך עזב פרדריך את ארץ הקודש מושפל, למרות שהחזיר את ירושלים לחיק הממלכה.  ז'רולד תיאר את עזיבתו באיגרת אל האפיפיור והוסיף: "הלוואי ולא יחזור לעולמים".   האפיפיור, גרגוריוס התשיעי, כתב לראשי העולם הנוצרי (החילוניים והכנסייתיים): "יצא את העיר בזונחו את הארץ חסרת אנשים וכוחות, חסרת נשק וביצורים, וחשופה לכיבוש  אויבי האמונה".  יש משהו אירוני, מאוד אירוני, שבעוד שפרדריך הצליח לחתום על הסכם שלום עם המוסלמים, הוא לא הצליח להגיע אפילו לא לשלום קר, או לשביתת נשק עם הכנסיה עצמה.  היה זה סוף עצוב ומוזר למסע צלב, שבסופו של דבר הסתיים בהצלחה וללא שפיכות דמים.