כך קודש (ונשכח) סלע החורבן

ארץ ישראל התברכה במאות, אולי אפילו באלפי קברים קדושים לעדות והדתות השונות.  מי מאיתנו שפחות מאמין בניסים ובהתגלות של קברי קדושים, מתייחס בחשד לזהוי הקברים הקדושים השונים.  בדיחה מפורסמת שהתחברה על רקע החשד הזה ממש, מספרת על אדם שהיה לו בן לא יוצלח.  בכל פעם שניסה האב ללמד את בנו מקצוע, הוא כשל.  לבסוף החליט לשלוח את בנו לאחיו, שגם הוא החל את חייו כלא יוצלח, אך להפתעת המשפחה, התבגר בשלב מסויים, החל ללמוד והפך במשך השנים לרב מכובד ותחזק קבר צדיק חשוב.  האח הגיע לבית דודו, ומהר מאוד גם הדוד התייאש ממנו, והורה לו לחזור לביתו.  עלה הלא יוצלח על חמורו, והחל את מסעו חזרה לבית אביו.  באמצע הדרך התמוטט לפתע החמור ומת.  הבחור לא ידע כיצד להמשיך בדרכו ללא החמור ופרץ בבכי.  לאחר יום או יומיים של ישיבה ליד נבלת החמור, החל הריח להציק לו.  הוא חפר קבר לחמור, קבר אותו, ושוב פרץ בבכי.  רצה הגורל, ובדיוק באותו הרגע, עברו שם עוברי אורח ושאלו אותו מה קרה.  הבחור, שהתבייש לספר להם שהוא מתייפח כך על חמור, סיפר להם בדמעות שהוא קבר כעת את בן לוויתו, ואין לו מושג איך ימשיך מכאן בלעדיו.  "נשמע שהאיש היה צדיק גדול, שהתווה לך את דרכך בחיים", אמרו לו.  הבחור המבולבל אישר את דבריהם.  הם התפללו לעילוי נשמת הצדיק, נתנו לו כסף על מנת לבנות לו מצבה נאה והמשיכו בדרכם.  כאן, הבין הלא יוצלח שהוא עלה על משהו, ויסד במקום קבר צדיק.  בתוך חודשים ספורים כבר עמד במקום מתחם שבמרכזו מצבה מפוארת, מבנה ישיבה לעילוי נשמת הצדיק, אכסניה לעולי הרגל וחנות לתשמישי קדושה.  הבחור עשה חיל ויותר ויותר אנשים הגיעו להשתטח על קבר הצדיק, ולתרום לישיבה ולהקדש שיסד האיש.  לאחר זמן מה, שמע דודו על קבר צדיק החדש שהתגלה, והחליט לבדוק מיהו המתחרה החדש שהופיע פתאום.  מה רבה היתה הפתעתו כאשר גילה שאת מתחם הקבר מנהל אחיינו.  כאשר שאל אותו, ברגע שהיו לבדם מי בעצם קבור במקום, הודה האחיין בפניו שזהו החמור שעליו רכב בדרכו הביתה.  הדוד חייך ואמר "אין פלא שבאים אליך יותר עולי רגל מאשר לקבר שלי.  לצדיק שלך כבר יש שושלת יוחסין, הוא צדיק בן צדיק, ואביו הצדיק קבור אצלי".  

חיים הזז בסיפורו "התייר הגדול" שיצא לאור בשנת 1950, סיפר סיפור דומה על ר' משל-ישל, שקובר את חמורו בטבריה.  בשלב מסויים מזוהה קבר החמור עם קבר מקובל אגדי.  הערבים גם הם מזהים את הקבר כקבר הקדוש למוסלמים, ומגרשים ממנו את היהודים.  הסיפור נגמר בכך שר' משל-ישל נרצח על ידי הערבים משום שהוא מנסה להסביר להם שכל הויכוח על הקבר הקדוש, הוא בעצם ויכוח על קבר חמור.

אמנם הבדיחה וסיפורו של חיים הזז לא מבוססים על סיפור אמיתי, אך המציאות, כך מסתבר עולה לפעמים על כל דמיון.  סלע החורבן אמנם אינו קבר קדוש, אך גם הוא הוכרז כאתר קדוש על בסיס ש- איך אגדיר בעדינות?- בסיס רעוע, מאוד רעוע.  הסלע נמצא בראש גבעה צפונית למושב נחם, לצד כביש 38, בתחומי בית העלמין "ארץ החיים".  היום הגבעה מיוערת וקשה להבחין בסלע, אך באותה תקופה הגבעה היתה קירחת, והסלע בלט למרחוק.  הסלע נראה כגוש פחות או יותר מלבני, עם גומחה במרכזו.  למעשה מדובר בשרידי בית בד עתיק, והגומחה במרכז הסלע, החזיקה את קורת בית הבד.  הסיפור על קידושו של הסלע מתחיל אי שם בתקופת המנדט הבריטי.  זאב וילנאי, האב המייסד של ידיעת הארץ, הדריך קבוצת מטיילים, ואחד מהם שאל אותו מהו הסלע הזה.  וילנאי שלא ידע לענות לו תשובה ברורה, המציא אגדה.  מי שבקי בתנ"ך יודע שאיזור בית שמש הוא איזור הפעילות של שמשון הגיבור.  שמשון שהיה ידוע בכוחו הפיזי הרב, אהב מאוד נשים, ונאמר בעדינות שעינג פה ושם נשים.  כך קרה שהיו לו לא מעט צאצאים, שחלקם, לפי האגדה, ירשו את כוחו הפיזי הרב.  פאסט פורוורד למאה הראשונה לספירה, זמן המרד הגדול נגד הרומאים.  שלטונות המרד מוציאים צו המורה לאנשי יהודה לעלות לירושלים עם אבנים, על מנת לסייע בביצור העיר.  אחד מאותם צאצאים של שמשון, לוקח את האבן הגדולה הזאת, ומתחיל ללכת לכיוון העיר.  כאשר הוא מגיע לפסגת הגבעה, הוא רואה את העשן המיתמר מכיוון ירושלים, והוא מבין שהוא איחר את המועד, העיר נפלה לידי הרומאים שכעת מחריבים ושורפים אותה.  כוחו לא עומד לו, והוא מתמוטט ונקבר תחת הסלע הכבד, ומאז עומד שם הסלע כעד אילם לטרגדיה של נפילת ירושלים. 

כאשר הוקמה מדינת ישראל, היו המקומות הקדושים החשובים ביותר בידי ירדן (הכותל, מערת המכפלה, קבר רחל ועוד).  במשרד הדתות כיהן מנכ"ל בשם שמואל זנוויל כהנא, שראה צורך למלא את המחסור במקומות קדושים.  על פעילותו הנמרצת של כהנא יש ויכוח.  חסידיו יגידו שהוא הצליח למצוא אגדות ומסורות אותנטיות, לחדשן, ולזהות את המקומות בהן הן התרחשו.  לעומת זאת מבקריו יגידו שהוא המציא מסורות יש מאין, על מנת לייסד מקומות קדושים חדשים בתחומי מדינת ישראל.  כך קרה שבשנת 1950, עילעל זאב וילנאי בעיתון, ונדהם לקרוא שאותו סלע בולט שהוא המציא עליו את האגדה, הוכר כמקום קדוש, על בסיס אותה האגדה הוא עצמו המציא.  כך תאר וילנאי את הרגע הזה, בספרו "ואהבת לארצך כמוך", לאחר שהוא מודה שהוא בעצם חיבר את האגדה בעצמו:  "אלא שמתוך צניעותי ציינתי, משפרסמתיה לראשונה בשנת תרפ"ח ששמעתיה מילדי הרטוב, שנים רבות אחרי כן, אחרי קום המדינה, נזדמן לי בוקר אחד לקרוא בעיתון ידיעה שעוררה בי הפתעה וצחוק גם יחד.

"מזכיר משרד הדתות הכריז על סלע החורבן כעל מקום קדוש, והזמין אנשים נכבדים להשתתף בהכרזה חגיגית זו. במעמד זה סיפר את האגדה שחברתי בתורת מסורת מני קדם. הוא לא הזכיר כמובן את שמי, וגם לא מצא לנחוץ להזמינני אל טקס הקדשת הסלע שבזכותי היה לאתר קדוש".

טקס הקדשת המקום נערך במעמד חבר הכנסת יצחק בן צבי, מי שיבחר לנשיאות המדינה כשנתיים לאחר הטקס.  בנאומו הוא דיבר על הנס של מלחמת העצמאות וקישר את המלחמה למאבק היהודים ברומאים.  במקום הודלק נר תמיד ושמואל כהנא הכריז כי המקום יהיה מעכשיו "מקום תפילה ועליה בימי בין המצרים".  אגב, כדי להוסיף מהתלה על מהתלה, אספר שחיים דרומי שפרסם ספר על המושבה הר טוב (שנחרבה במלחמת העצמאות) טוען שמדובר באגדה שהוא המציא, ולא זאב וילנאי, והוא בכלל ייחס אותה לסלע אחר, שנמצא בשדות המושבה, ולא על הגבעה בה נמצא סלע החורבן. גם השם היה שונה, הוא קרא לה "סלע הגיבור" ולא "סלע החורבן". 

אנשי משרד הדתות לא התרגשו מהטענות על המצאת המסורת יש מאין וטענו, ברצינות גמורה שמדובר באגדה עתיקה שמקורותיה הם "איש מפי איש מדורות קדומים, כאשר האחרונים לקבל את האגדה היו זקני הרטוב (התושבים התימנים שיושבו במקום לאחר מבצע מרבד הקסמים)…נמסר לנו (אנשי משרד הדתות) כי רבנים שעברו במקום העריכו אותה וסמכו את ידם עליה".   הרב שמואל כהנא הגיב בעצמו לטענות הללו,  במכתב למערכת העיתון "משא" לאחר מספר שנים, ובו טען שהמקורות לאגדה "נאספו מפי אנשים ורבנים המכירים היטב את הסביבה, אחדים מהם וביניהם רבנים תימנים ישישים, סיפרו לנו את הדברים בעת שחנכנו את המקום בהשתתפות המלומד, וכיום נשיא המדינה יצחק בן צבי".

ככל הנראה הסלע איבד את מעמדו לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר היה ניתן להגיע לכותל עצמו, ועם השנים המסורת (?) על קדושתו הלכה ונשכחה.  היום הסלע נמצא, כאמור, בשטח בית העלמין "ארץ החיים".  השביל שהוביל אליו נקטע, וההגעה אליו אינה נוחה במיוחד, יש צורך לעבור קטע של כעשרים מטרים בחורשה שאינה מתוחזקת, ולהזהר לא ליפול לבורות שנחצבו אי שם לפני מספר דורות.  על מקום לטקסים המוניים, אפילו טקסים עם עשרים איש, אין בכלל מה לדבר.  למרות השתכחות המסורת על סלע החורבן, והכללתו בתוך שטח בית עלמין, לפני מספר שנים כאשר הבאתי למקום מספר חברים, הופתענו לגלות נר זכרון ישן (וכבוי) מונח בגומחת הסלע.  כנראה שהיה עדין מישהו שראה בסלע אתר קדוש.

זאב וילנאי עצמו, אהב מאוד את אזור אשתאול, וכאשר אישתו, אסתר, נפטרה בשנת 1980, הוא קבר אותה בבית הקברות "ארץ החיים", ושמר לעצמו את המקום לידה.  לאחר פטירתו שלו, בשנת 1988, הוא נקבר במקום, ומי שמעוניין להגיע לקבר הוא נמצא בגוש 7, חלקה 4.  הקבר שלו הוא קבר צנוע מאוד, שאינו מזכיר את הישגיו ואת היותו ממייסדי ידיעת הארץ.  עבורי לעמוד ליד קברו ולהניח עליה אבן היה בהחלט רגע מרגש.  אם תרצו, גם לי למרות היותי אדם חילוני, יש צורך בסוג של קברי קדושים, אך אני מעדיף כאלה שמקום קברם מבוסס יותר מהמסורת על סלע החורבן.