בולוניה, יוני 1858. קצין משטרה דופק על דלת משפחת מורטורה. הוא שואל את המשרתת שפותחת עבורו את הדלת האם זהו בית משפחת מורטורה. המשרתת מאשרת שאכן משפחת מורטורה גרה במקום, אך מוסיפה שאבי המשפחה מומולו מורטורה, לא נמצא כעת בבית. קצין המשטרה מודה לה מסתובב ועוזב את המקום. המשרתת ממהרת לספר לאם המשפחה, מראינה מורטורה, על הארוע החריג. לאחר מספר דקות נשמעות דפיקות בדלת האחורית של הדירה וצעקה "לפתוח,משטרה!". מריאנה אחוזת אימה אומרת להם שהם בדלת האחורית של הדירה בה הם ביקרו דקות מספר לפני כן. הקול מעבר לדלת מבהיר שהוא יודע זאת ודורש ממנה לפתוח את הדלת, תוך כדי שהוא מבטיח לה שלא יאונה לה כל רע. בלית ברירה, פותחת מריאנה את הדלת ולדירה נכנס מרשל ממשטרת האפיפיור, וגבר נוסף בבגדים אזרחיים. מריאנה לא יודעת אבל הבית מוקף כעת בשוטרים של מדינת האפיפיור. המרשל מבקש ממנה שתפרט את שמות כל בני המשפחה המתגוררים בבית. מראינה האומללה אחוזת חרדה. גם היום, במדינה דמוקרטית, אילו נכנס לביתנו שוטר המבקש שנמסור את שמות בני המשפחה שלנו, היינו נכנסים ללחץ, על אחת כמה וכמה משפחה יהודית בבולוניה, שבמדינת האפיפיור באמצע המאה ה- 19. רצה הגורל ובדיוק אז הגיע אב המשפחה, מומולו לביתו. הוא הופתע לראות את השוטרים מפטרלים סביב הבית. הוא נכנס במהירות לבית על מנת לראות את המרשל והאדם הנוסף מנסים להרגיע את מריאנה. למרשל הוקל מעט כשהוא ראה את מומולו נכנס לביתו, אחרי הכל, בראיית העולם של אמצע המאה ה- 19, עדיף לדבר עם גבר, ולא עם אישה. גם מומולו מתבקש לפרט את שמות כל בני המשפחה, זוג הורים ועוד שמונה ילדים. לאחר מכן הוא מתבקש להראות לקצין את כל הילדים, למרות שהקטנים שבהם כבר ישנים. כל נסיונותיו של מומולו לבקש מהקצין שיתחשב בילדים הקטנים עלו בתוהו, והוא נאלץ להכניס את השוטר לחדרי השינה ולהצביע על כל ילד ולציין את שמו. כאשר הגיעו לחדר שבו ישן, בין היתר, בנו הקטן של מומולו, אדגרדו, ביקש הקצין להוציא את כל האנשים מהחדר פרט למומולו, מריאנה והילד. לאחר מכן פנה למומולו ואמר לו שהוא נבגד לפני מספר שנים ובנו אדגרדו הוטבל בסתר לנצרות, ומכיון שאסור ליהודים לגדל קתולים, עליו לקחת את אדגרדו איתו. מריאנה האומללה פלטה צרחה איומה. גם מומולו נחרד. הוא לא ידע מתי הוטבל הילד, ומי הוא זה שבגד בהם בצורה אכזרית שכזאת. המרשל לא ידע לענות על השאלות הללו, אך הבהיר לו שיש לו משימה לבצע, ועליו לבצע אותה. בינתיים שלח מומולו את אחד מילדיו הגדולים להזעיק את משפחתה של מריאנה, שגרה בסמוך אליהם. המרשל הבהיר להם שאת ההוראה לקחת את אדגרדו הוא קיבל מהאינקויזיטור של בולוניה, האב פייר גָאֶטֵנוּ פֶלֶטִי. בני המשפחה ההמומים החליטו לנסות ולדבר עם פלטי. הלה הסכים רק לומר להם שהגיעה לאוזניו הידיעה שאדגרדו הוטבל לנצרות. הוא סירב לומר להם מתי הוא הוטבל, על ידי מי, וכיצד הגיעה אליו הידיעה. לבסוף הסכים לעכב את החטיפה בעשרים וארבע שעות, מתוך תקווה שמריאנה לא תהיה שם, ולא תפריע ל"הליך החוקי". על מנת לוודא שמשפחת מורטרה לא תברח עם הילד, או אף תהרוג אותו (הוא באמת האמין שבני הזוג היו מסוגלים לרצוח את בנם על מנת למנוע את חינוכו כנוצרי), שני שוטרים שמרו על אדגרדו מאותו הרגע ועד להרחקתו ממשפחתו. במשך אותן עשרים וארבע שעות, ניסו בני המשפחה ויהודי בולוניה למנוע את לקיחתו של אדגרדו, אך לשוא. בשמונה בערב למחרת, הגיעו שתי כרכרות, לקחת את הילד. בני משפחתה של מריאנה, שלא רצו שהיא ושאר ילדי המשפחה יהיו נוכחים כאשר לוקחים את אדגרדו הקטן, דאגו לקחת אותם לבית אחר לפני כן. בבית נשאר רק מומולו שחיבק חיבוק אחרון את בנו לפני שהוא נלקח על ידי המשטרה. מיד לאחר מכן הוא התמוטט. איש לא ידע לאן הילד נלקח, מי יטפל בו והאם אי פעם יזכו בני משפחתו לראותו שוב.
אני לוקח פסק זמן קצר מסיפורו של אדגרדו, כדי להסביר את המצב הפוליטי של מדינת האפיפיור. באמצע המאה התשע עשרה איטליה היתה מחולקת למספר ישויות מדיניות. בשנת 1858 היוו סיציליה והחצי הדרומי של חצי האי האיטלקי את ממלכת שתי הסיציליות. צפונית לממלכה הזאת השתרעה מדינת האפיפיור, שבה מילא האפיפיור את תפקיד השליט החילוני, בנוסף לתפקידיו הדתיים. המשטר במדינת האפיפיור היה משטר אבסולוטי ואוטוקרטי, מה שנתפס כבר כשריד אנכרוניסטי לימי הביניים, וכן כמכשול לשאיפת התנועה הלאומית האיטלקית לאחד את הישויות המדיניות האיטלקיות למדינה אחת. צפון איטליה היתה מפוצלת גם היא למספר ממלכות ודוכסויות. האפיפיור פיוס התשיעי, אחת דמויות המשמעותיות בפרשה הזאת, מונה לתפקידו ביוני 1846. בתחילת דרכו הוא נחשב ליברל. הוא החליט לחבר חוקה למדינת האפיפיור ומועצת המדינה הורכבה, לראשונה בתולדותיה, גם מנציגי המחוזות השונים של המדינה. הוא חנן אלף אסירים, הורה לבצע מספר רפורמות כלכליות, והקל את הצנזורה על העיתונים. גם מדיניותו כלפי היהודים החלה בהקלות. בהוראתו הופסקה הדרישה לחייב את היהודים להגיע לדרשות של כמרים בימי שבת, וכן הוסרו שערי הגטו היהודי ברומא, למרות התנגדות ההמון. בנוסף, הוא אישר למספר יהודים לגור מחוץ לגטו, ואף הקים ועדה שתבדוק כיצד ניתן לשפר את תנאי המחיה בגטו. בשנת 1848 החל גל התקוממויות באירופה (השנה ידועה בהסטוריה כשנת אביב העמים). גם באיטליה החלו התקוממויות מתוך תקווה להשתחרר משליטתה של אוסטריה, שתמכה בחלק מהשליטים באיטליה. האפיפיור, פיוס התשיעי, נקלע כעת למבוכה, משום שהשושלת באוסטריה, בית האבסבורג, היתה שושלת קתולית, והודיע שהוא לא יתמוך במלחמה נגדה. התוצאה היתה שההתקוממות באיטליה כוונה כעת ישירות כנגדו. המהפכנים הצליחו לכבוש את רומא ולייסד בה רפובליקה. האפיפיור נאלץ לברוח לממלכת נאפולי, אך ימי הרפובליקה היו קצרים. ממלכת נאפולי, נפוליאון השלישי והאוסטרים פלשו למדינת האפיפיור, והחזירו את השלטון לפיוס התשיעי. האפיפיור ביטל את החוקה, וחזר לשלוט כשליט אבסולוטי במדינה. בשנת 1858 ישבו חיילים צרפתיים ברומא, וחיילים אוסטרים בבולוניה על מנת להגן על שלטון האפיפיור, שהיה שנוא על חלק גדול מהאוכלוסיה במדינה. רק בשנת 1870, כאשר איטליה תאוחד, תיעלם מדינת האפיפיור. השנאה כלפי מדינת האפיפיור בקרב גורמים שונים באירופה תגרום להעצמת הרגשות שהפרשה חוללה. החוגים הליברלים העצימו את התקפתם על האפיפיור והחוגים השמרנים ראו בכך ניצול ציני של הפרשה על ידי אויבי האפיפיור.
אני חוזר כעת לפרשת מוטורטה עצמה. הכרכרה שאליה הוכנס אדגרדו הקטן נסעה, ליעד לא ידוע. מומולו, כזכור, התעלף מיד לאחר שבנו נמסר, ואיש לא חשב לעקוב אחרי הכירכרה כדי לדעת לאן לוקחים את הילד. כך מצאה את עצמה משפחת מורטרה כאשר אין לה מושג מתי ועל ידי מי הילד הוטבל, כיצד לערער על חטיפתו של הילד, היכן הוא נמצא וכיצד לשמור עימו על קשר. לאורך ההסטוריה היו מקרים שבהם ילדים יהודים הוטבלו על ידי משרתת נוצריה שעבדה בבית המשפחה. למעשה רק שבועיים לפני חטיפתו של אדגרדו נאם חבר פרלמנט ליברלי נאום תוכחה בפרלמנט של פיינומט (ממלכת סרדיניה בצפון איטליה): "במודנה אירעו מקרים רבים של הטבלת ילדים יהודים כדי לנקום בהם, או בשל טפשות, או בשל קנאות דתית של איזו משרתת. לו היתה כל ההשפעה של המעשה הלא חוקי הזה לא יותר מכך שמישהו היזה מים על ידי מישהו שלא היה אמור לעשות זאת, הדבר לא היה חשוב כל כך. אבל לרוע המזל לא כך הוא, מכיוון שכל מה שנדרש הוא בסך הכל התזה של מים מידיה של משרתת, כדי שחבורת שוטרים תישלח לבית ותיקח את הילד ממשפחתו כדי שיוכל להתחנך כקתולי. זהו הפשע הגדול ביותר נגד הרגשות הטהורים שבטבע, נגד חוקי המוסר הבסיסיים ביותר, וזהו הדיכוי המתועב ביותר שאפשר להעלות על הדעת". לאחר מכן הוא הוסיף על מקרה ספציפי המוכר לו: "בטורינו חיה היום משפחה יהודיה שברחה ממודנה עם ביתם מאימת האפשרות שהיא תילקח מהם רק משום שאיזו משרתת צעירה אמרה שהיא הטבילה אותה". הוא סיכם את נאומו במילים הבאות: "אני מדבר על העניין הזה כעל נושא מצפוני. אני מדבר כי פשע כזה נגד חוקי הטבע והמוסר חייב, במאה ה- 19 הזאת, להיות מוקע בפרלמנט האיטלקי היחידי, במקום היחיד באיטליה שהודות למאמצי העם ולנאמנות המושל, הוא עדין חופשי."
לכאורה אסור היה לנשים נוצריות לשרת בבמשפחות יהודיות, והחוק לא בוטל בבולוניה או במדינת האפיפיור במחצית המאה ה- 19, אך לרוב הוא לא נאכף (מלבד מקרים ספורדים של בישוף או אינקויזיטור קיצוני במיוחד). מדוע למרות זאת המשיכו יהודים להעסיק נשים נוצריות? משום שהן יכלו לעבוד בשבת, גם אם מדובר רק בהדלקת נר או חימום אוכל בלבד, החיים בשבת היו יותר קלים כאשר בית יהודי החזיק משרתת נוצריה.
למרות שבני משפחת מורטורה לא יכלו לדעת בוודאות מי הטביל את הילד, הם חשדו שמדובר באחת המשרתות שעבדה בביתם. האישור לחשדם הוכח כנכון בשל צירוף מקרים והתנהגות מחוכמת של אנג'לו, אחיה של מריאנה. כאשר אדגרדו היה בן חודשים אחדים החלה לעבוד בבית משפחת מורטרה משרתת בשם אנה (נינה) מוריסי. מוריסי עבדה במשך מספר שנים בבית משפחת מורטורה. היא לא היתה נשואה, אך היא קיימה יחסי מין ונכנסה להריון. התנהגות שערורייתית באמצע המאה ה- 19. על מנת להגן על שמה הטוב, סייעו לה בני משפחת מורטורה ושלחו אותה בחודשי בחודשי הריונה האחרונים לעיר אחרת, שם היא ילדה את התינוק, שנמסר לאימוץ או לבית יתומים. לאחר מכן היא חזרה לעבוד בבית המשפחה. לאחר שנכנסה בפעם השניה להריון, היא פוטרה מעבודתה. היה זה זמן קצר לפני החטיפה. לקראת סוף חודש יולי, ביקר אנג'לו בבית משפחת מורטרה. רצה הגורל ולמקום הגיעה אורחת בלתי צפויה. היתה זאת אישה בשם ג'ינברה סקגליאריני. ג'ינברה עבדה שנים אצל משפחת האחות של מריאנה, והתידדה מאוד עם משפחתה של אחותה של מריאנה, וגם עם משפחת מורטרה. במשך זמן רב עבדו גי'נברה בבית האחות של מריאנה ובמקביל עבדה מוריסי בבית מורטרה. אנג'לו החליט לבדוק אם ג'ינברה יודעת על ההטבלה, והטעה אותה לחשוב שהם כבר יודעים שנינה היתה זאת שהטבילה את אדגרדו. "ממש יפה מה שנינה עשתה, אה?" אמר אנג'לו לג'ינברה, והוסיף "היא ממש הרסה את המשפחה האומללה הזאת". ג'ינברה בלעה את הפתיון ואמרה לו שגם היא נדהמה לשמוע מאחותה של מוריסי על הטבלת אדגרדו על ידה. כך הצליח אנג'לו להשיג את החתיכה הראשונה בפאזל ההטבלה של אחיינו. כעת היה צורך למצוא את מוריסי עצמה ולשמוע ממנה מתי ובאילו נסיבות היא הטבילה את הילד.
מומולו, אנג'לו וגיס נוסף של מריאנה, זה שבביתו עבדה ג'ינברה החליטו לנסוע למקום מגוריה הנוכחי של אנה מוריסי (נינה) ולשמוע ממנה את גירסתה. לאחר מספר ימים הם נפגשו עם ג'ינברה ואחותה של נינה, שהביאו אותם לביתה של המשרתת. מוריסי רעדה והתייפחה במשך כל המפגש. שלושת הגברים הבהירו לה שאין ברצונם לפגוע בה, אלא להבין מתי וכיצד הוטבל הילד, וכיצד הובא הדבר לידיעת השילטונות. נינה סיפרה להם שכאשר אדגרדו היה כבן שנה, הוא היה חולה, ונראה היה לה שהוא הולך למות. היא דיברה עם בעל חנות מכולת ליד בית משפחת מורטורה בשם צ'זרה לפורי, שהציע לה להטביל את התינוק. אם התינוק ימות, לפחות נשמתו תינצל. היא לא ידעה איך מטבילים, ולפורי הסביר לה כיצד יש לבצע את ההטבלה. היא חזרה לבית משפחת מורטרה, מלאה מים בכוס, התיזה את המים על התינוק ואמרה "אני מטבילה אותך בשם האב, הבן ורוח הקודש". היא לא ראתה שינוי מיידי בתינוק ושכחה מכך. לבסוף התינוק התאושש. לאחר מספר שנים, כאשר בן אחר של משפחת מורטרה נפטר, היא דיברה על כך בעצב עם משרתת של השכנים בשם רג'ינה. רג'ינה אמרה לה שהיה עליה להטביל את הילד. נינה אמרה לה שהיא עשתה את זה פעם אחת, והיא לא מרגישה עם זה נוח ומעדיפה לא להטביל עוד בסתר אף אחד. לאחר מספר חודשים היא נקראה להגיע למנזר הדוניניקני בעיר, ושם נחקרה על הנושא בידי האינקויזיטור של בולוניה, האב פֶלֶטִי. לאחר שחקירתה הסתיימה, היא הושבעה שלא תדבר על כך יותר. היא היתה בת 14 בזמן ההטבלה, ועד לחטיפתו של אדגרדו היא לא חשבה שיהיו לפעולתה השלכות כלשהן, בטח לא הפרדת הילד ממשפחתו. למרות הכעס עליה, שלושת הגיסים העריכו שהיא דוברת אמת, ורגשות החרטה שלה כנים. הם שאלו אותה אם היא תסכים לתת תצהיר משפטי והיא הסכימה. הם יצאו לחפש נוטריון שיקח ממנה עדות, אבל כשחזרו היא כבר לא היתה בביתה. אחיותיה לקחו אותה לכומר שהורה לה לא לתת שום מסמך משפטי. בסופו של דבר מצד אחד היה לשלושת הגיסים את סיפור ההטבלה ביד, אבל מצד שני לא היה להם גבוי משפטי של סיפור ההטבלה.
בדרך לא דרך, נודע למשפחת מורטרה שבנה נלקח לרומא. קהילת רומא היא הקהילה העתיקה ביותר באירופה. לקהילה היו דרכים לתקשר עם השלטונות, קרי האפיפיור או הכפופים אליו. לעומת זאת בבולוניה לא היתה קהילה יהודית מאורגנת. למעשה, היהודים גורשו מבולוניה במהלך המאה ה- 16, והחלו לחזור אליה רק לקראת סוף המאה ה- 18 או תחילת המאה ה- 19. לכן, לא היה להיהודים בבולניה רב או נציגות כלפי השלטונות. ארגוני הקהילה היהודית ברומא ריכזו את המאמצים לשכנע את השלטון להחזיר את אדגרדו למשפחתו. הבעיה היתה שליהודים ברומא (ולמעשה בכל מדינת האפיפיור וברובה של אירופה) לא באמת היו זכויות. היו גבולות ברורים מאוד ליכולתם למחות. בניגוד ליהודי רומא, יהודי צרפת, אנגליה, פיימונט וארצות הברית היו אזרחים שווי זכויות מזה זמן, והקהילות יכלו להתארגן בצורה פוליטית ולייסד עיתונים שונים. חלק מהעיתונים התמקדו רק בנושאים דתיים או קהילתיים צרים, אך היו גם עיתונים שהתמקדו בעניינים פוליטים רחבים יותר, וחלק מהפיכת פרשת מורטרה לארוע בי"ל שהעסיק את העיתונות הכללית וראשי ממשלות זה בזכות אותם ארגונים יהודים ועיתונים יהודים במדינות בהן נהנו היהודים מזכויות אזרח. השלטונות במדינת האפיפיור, החלו לנהל מלחמת תעמולה כנגד הפרסומים על חטיפתו של אדגרדו. הם ספרו שאדגרדו נכנס לכרכרה שלקחה אותו מביתו בשלווה ובנחת. כבר במהלך הנסיעה אירע נס, והוא ביקש שיסבירו לו על דתו האמיתית, הנוצרית. שתי נשים שליוו אותו העניקו לו ספר תפילות, והילד הקטן שקע מייד בתפילה. בכל מקום שבו עצרה הכירכרה, הוא דרש דבר ראשון ללכת לכנסיה ולהתפלל. לפי הכנסיה, עזב אדגרדו את בולוניה כיהודי, והגיע לרומא לאחר מספר ימים כנוצרי אדוק. תהיה זאת התאכזרות לשמה, טענו אנשי האפיפיור, אם יקחו את אדגרדו הנוצרי, אדגרדו שגילה את האור, ויחזירו אותו לחשכת היהדות.
בסוף חודש יולי נסע מומולו לרומא, בתקווה שיוכל לחזור לבולוניה עם בנו. אדגרדו הוחזק בבניין שנקרא "בית החניכים", שם גרו אנשים שרצו להתנצר, או במקרה הנדיר יותר, כמו של אדגרדו, אנשים שהוחלט יום אחד שהם נוצרים. הטבלת יהודים נחשבה לזכות גדולה, ואצילי רומא התחרו על הזכות להיות סנדקים של הנוצרים החדשים. בכירי הממסד הדתי בעיר היו מעורבים בתהליך ההטבלה. רוב המומרים הגיעו לבית החניכים מרצונם. גם כאן היה מעניין לראות את ההבדל בתיאור בין אנשי הכנסיה לבין הקהילה היהודית. בעוד שאנשי הכנסיה היו מתארים את היהודים הבאים מרצונם לבית החניכים על מנת להתנצר ולקבל חינוך נוצרי, כאנשים שגילו את האור והם צמאים לדבר ה'. לעומת זאת, הקהילה היהודית היתה מתארת אותם כדמויות שוליים, לא יוצלחים שהתפתו להתנצר בשל הטבות כלכליות וכדי להפטר מההגבלות החוקיות שהוטלו על היהודים. ליהודים שלא היו מעוניינים להתנצר, אסור היה להכנס לבניין, ואפילו להתקרב אליו, שמא ישפיעו אל אלה המעוניינים להתנצר. צעדו הראשון של מומולו ברומא, היה להיפגש עם מזכיר המדינה, הקרדינל גאקומו אנטונלי, שקיבל אותו במאור פנים, יש שיאמרו במאור פנים מזויף. עוד לפני הפגישה הגיעה לאנטונלי בקשתו של מומולו להביא את העניין בפני האפיפיור. במקרים אחרים, סביר להניח שאנטונלי אפילו לא היה טורח להגיב, או שהיה מגיב לקונית מבלי להעביר דבר לאפיפיור, אולם העיתונות באירופה סערה עקב החטיפה, והיה חשוב לאנטונלי להראות שלא מדובר בחטיפה ברברית, אלא במצב ביש שנוצר עקב הטבלתו של אדגרדו על ידי המשרתת. הקרדינל ביקש ממומולו שיכין מסמך שמתאר את החטיפה מנקודת מבטו, וכן נימוקים להחזרתו של אדגרדו למשפחה, כדי שהוא יעביר אותו לידי האפיפיור. מומולו הרהיב עוז, וביקש לפגוש את בנו. למרבה התדהמה הקרדינל אישר למומולו להפגש עם אדגרדו בבית החניכים, אותו בניין שאסור בכלל ליהודים להתקרב אליו. לא היה זה אישור ללביקור חד פעמי, אלא לביקורים קבועים . אין ספק שהוא כבר היה מודע לנזק התדמיתי והדיפלומטי שהפרשה עוררה. עד כמה היה חשוב לקרדינל לאפשר למומולו לראות את בנו, או ליתר דיוק להראות לעולם שהם מאפשרים למומולו לראות את בנו, תעיד התקרית בפעם השלישית שהוא בא לפגוש את אדגרדו. לאחר שהוא דפק בדלת בית החניכים, פתחה לו אותה נזירה. כאשר הבינה שמדובר ביהודי שמעוניין לראות את בנו הנמצא במקום, סירבה לתת לו להכנס וטרקה בפניו את הדלת. למחרת היום הגיע רקטור בית החניכים בכבודו ובעצמו למשרדו של ראש הקהילה היהודית ברומא, התנצל על התקרית והציע ללוות בעצמו את מומולו לביקור נוסף בו ברגע. לאחר שנפגש עם בנו, תאר מומולו גירסה אחרת של מסעו של אדגרדו לרומא. אדגרדו בכה והתייפח בדרך וביקש את אביו ואימו. הוא סירב לנשק את התליון של הבתולה, וביקש את המזוזה שנהג לענוד סביב צווארו. לא רק מסעו של אדגרדו זכה לשתי גרסאות, גם ביקוריו של מומולו זכו לכך. הכנסיה סיפרה שאדגרדו הקטן נשבר בין אהבתו להוריו לבין הידיעה שהם לא יזכו להיכנס לגן העדן בשל סירובם להכיר בישוע, ושהוא היה מפציר באביו להתנצר. כאשר ראה שאביו בוכה הוא ניחם אותו ואמר לו שטוב לו בבית החניכים, ושהוא שמח שנשמתו תזכה לגן עדן, בשל אמונתו בישוע. אחד הסיפורים שהפיצה הכנסיה היתה שבאחד הפעמים התלווה למומולו ראש הקהילה היהודית ברומא. בסוף הביקור נשק מומולו לבנו, וגם ראש הקהילה גחן כדי לנשקו. אדגרדו, לפי גירסת הכנסיה סירב לקבל נשיקה מהאיש הזר, והבהיר לו שאם הוא ירצה לנשק אותו, יהיה עליו לנשק לפני כן את דמותה של הבתולה הקדושה. העיתון ציבלטה קתוליקה, שהיה שופר האפיפיור, סיפר שאדגרדו אמר שיש לו כעת הורים חדשים. אביו החדש הוא האפיפיור, פיוס התשיעי, ואימו החדשה היא הבתולה הקדושה. איכשהו תועמלני הכנסיה לא חשו שהסיפורים שלהם נשמעים טוב מדי ולא אמינים. מי באמת מאמין שילד בן שש שנלקח בכפיה מהוריו מחליט שאין לו צורך בהם והוא מעדיף להשתחוות לצלב ולבתולה על פני חיבוק של הוריו? תאוריו של מומולו היו כמובן שונים. כל הביקורים היו בפיקוח כמרים שנכחו בחדר. מומולו סיפר שניכר היה שהילד מפחד מהכמרים. כאשר היה מדבר, הוא היה מסתכל בחשש לכיוון אותם הכמרים, אבל למרות זאת הילד אמר לו שהדבר שהוא רוצה יותר מכל, זה לחזור עימו הביתה.
בספטמבר נאלץ מומולו לחזור לבולוניה. הוא קיבל הודעות על הידרדרות במצבה הנפשי והרפואי של מריאנה, אישתו, וגם העסק שלו עמד בפני קריסה. בכאב לב הוא נאלץ להפרד מאדגרדו ולחזור לבולוניה לטפל במשפחתו ובעסק. מומולו לא ידע אם ומתי הוא יפגוש שוב את בנו.
קישור לחלק השני, המתאר את מאמצי משפחת מורטרה להשיב את אדגרדו לחיק המשפחה.
קישור לחלק השלישי, המתאר את המשך קורות משפחת מורטורה בצל איחוד איטליה ונפילת מדינת האפיפיור.
הבלוג של שמוליק 