חטיפתו של אדגרדו מורטרה – חלק שלישי ואחרון

קישור לחלק הראשון של הסדרה, המתאר את חטיפתו של אדגרדו מורטרה על ידי הכנסיה, לאחר שהוטבל בסתר בהיותו תינוק.

קישור לחלק השני של הסידרה, המתאר את מאמצי המשפחה של אדגרדו להחזיר את בנם לחיקם.

שלטונו של האפיפיור על מדינתו, נשען על כוחות זרים.  הצבא הצרפתי שמר על רומא, והצבא האוסטרי על צפון מדינת האפיפיור.  אמנם ממלכת סרדיניה שהיתה ערש התנועה הלאומית האיטלקית, היתה יכולה להתמודד עם המשמר שוויצרי, אך לא היה באפשרותה להתמודד עם הצבא הצרפתי או הצבא האוסטרי.  נפוליאון השלישי, שליט צרפת חש רתיעה הולכת וגדלה ממדינת האפיפיור.  הרעיון של אפיפיור השולט שלטון אבסולוטי על מדינה נראה לו שריד אנכרוניסטי מימי הביניים.  למרות זאת, ככל הנראה בשל העובדה שרוב אוכלוסיית צרפת הינה קתולית, הוא המשיך להגן על שלטון האפיפיור ברומא.  לא מעט ביוגרפים של פיוס התשיעי או של נפוליאון השלישי, טעונים שבין הסיבות שגרמו לו להפסיק את התמיכה הצבאית באפיפיור ולאפשר לאיטלקים לאחד את ארצם, היתה גם פרשת מורטרה.

בתחילת 1859 נחתמה ברית סודית בין סרדיניה לצרפת.  סרדיניה היתה אמורה לבצע פרובוקציות כדי לגרום לאוסטריה להתקיף אותה, וצרפת אמורה היתה לצאת להגנתה של סרדיניה.  התכנון היה להגדיל את ממלכת סרדיניה על חשבון השטחים שהחזיקה אוסטריה, ולהעביר לידי צרפת את ניס ואת סבויה.  אמנם ההתרחשויות היו שונות, האוסטרים לא נפלו בתחילה בפח, ולאחר שהחלה המלחמה נפוליאון השלישי סיים אותה לפני שהאוסטרים נסוגו מכל איטליה, אבל לעניינינו מה שחשוב הוא שביוני 1859 נסוג הצבא האוסטרי מבולוניה, והעיר הקימה ממשלה חדשה, שפעלה לסיפוח האזור לממלכת סרדיניה לאחר מספר חודשים.  בתוך מספר חודשים הוכרז על שוויון זכויות של היהודים וביטול האינקויזיציה בבולוניה.  יעברו עוד חודשים ספורים, ובולוניה תסופח לממלכת סרדיניה.  למעשה רוב צפון ומרכז איטליה סופחו במה שמוכר כמלחמת העצמאות השניה של איטלה לסרדיניה. 

מומולו ומשפחתו עזבו את בולוניה עוד לפני השינוי הדרמטי במעמדה ובמעמד היהודים בה, אולם אביו של מומולו, סימון מורטרה עדין חי בעיר.  הוא פנה לשלטון החדש ובקש ממנו לפתוח בחקירת חטיפת נכדו.  למרות שהיו אלה ימיו הראשונים של השלטון החדש, והם עמדו בפני המשימה הלא פשוטה של הקמת ממשל ומשטר חדשים, הם התייחסו לתלונה בכובד ראש והחלו לחקור את החטיפה.  גם לשלטונות בולוניה וגם לסימון מורטורה היה ברור שאין ביכולת בית המשפט בבולוניה להחזיר את אדגרדו, שכן הוא חי ברומא, שנותרה עדין בתחום שליטת האפיפיור, אך היה ביכולתו לשפוט את אלה מהאחראים לחטיפה שנמצאו בבולוניה.  באופן מוזר, בציבור ובתקשורת הדמות המקומית בבולוניה שנתפסה כאחראית  לחטיפה  היתה הבישוף המקומי, הקרדינל ויאלה פרלה, שנחשב למקורב לאפיפיור, אבל מעולם לא נמצאה הוכחה שקשרה אותו ליזום או בצוע החטיפה.  החוקר שחקר את הפרשה הצליח לאתר את המרשל שביצע את החטיפה בפועל.  הוא קיבל את ההוראה מהאב פייר גָאֶטֵנוּ פֶלֶטִי, שעמד בראש האינקויזיציה בבולוניה.  גם חקירתה של המשרתת שהטבילה את אדגרדו, אנה (נינה) מוריסי, הובילה לפלטי, שחקר אותה.  ב- 2.1.1860, הגיע כח משטרה למנזר הדומיניקני בבולוניה חקר את פלטי ולאחר שהלה סירב למסור פרטים, הוא נעצר.  מעצרו של פלטי עורר רעש בכל אירופה.  מתנגדי הכנסיה שמחו על מעצרו, בעוד שתומכי הכנסיה ראו בכך התנכלות של השלטונות החילונים בבולוניה לכנסיה.  שני המחנות המציאו סיפורים על פלטי, כיצד הוא הבהיר לשוטרים העוצרים אותו כי הוא מאושר על ההזדמנות להפוך למרטיר בשם האמונה.  אין כל תיעוד לכך, וככל הנראה הסיפור הומצא כדי להגחיך אותו בעיתונות החילונית, וכדי להדגיש את הלהט הדתי שלו בעיתונות הדתית.  פלטי עצמו סירב לשתף פעולה עם החוקרים ולמסור כל פרט, אפילו השולי ביותר הקשור לאינקויזיציה, משום שהוא נשבע לסודיות, ולא היה בכוונתו להפר אותה, גם אם הדבר פוגע בהגנתו המשפטית.  למשפטנים שניהלו את המשפט היתה בעיה משפטית לא פשוטה.  לפי איזה חוקים הוא ישפט, האם לפי החוקים שהיו נוהגים בזמן החטיפה, כאשר בולוניה היתה תחת המשטר של מדינת האפיפיור, או האם לפי החוקים הנוכחיים, כאשר בולוניה היא תחת משטר מהפכני (יעברו עוד מספר שבועות עד שהיא תסופח לסרדיניה)?  לבסוף הוחלט שלא ניתן לשפוט אדם לפי חוקים שלא היו בתוקף בזמן שהוא עבר את העבירה, והוחלט לשפוט אותו לפי חוקי מדינת האפיפיור.  התובע התמקד בשתי שאלות משפטיות:  הראשונה, האם פלטי יזם את החטיפה או שרק ביצע את הוראות המושב הקדוש ברומא?  אם הוא קיבל את ההוראה מרומא, הרי שהוא ביצע את תפקידו, ולא ניתן להאשימו.  השאלה השניה היתה האם הוא ביצע חקירה נאותה לפני החטיפה.  פלטי סירב לנסות ולהגן על עצמו בבית המשפט, ולבסוף מונה לו עורך דין בניגוד לרצונו.  עורך הדין יצא מגדרו כדי להגן על פלטי, למרות הסיטואציה יוצאת הדופן שהוא עמד בה, הגנה על נאשם שכלל לא מעוניין בשירותיו ובהגנה על עצמו.  בסופו של דבר לא הצליח התובע להוכיח שפלטי לא קיבל הוראה מרומא, ושהוא התרשל בחקירת ההטבלה, ולאחר כשלושה וחצי חודשים במעצר, הוא זוכה ושוחרר.  לאחר שחרורו, פלטי עזב את בולוניה ועבר למנזר ברומא, שם מת בשנת 1881 בגיל 84.  עוד בחייו הוא ביקש להיקבר במנזר הדומיניקני בלומברדיה.  בקשתו נענתה וראש המסדר הדומיניקני בלומברדיה הספיד אותו באופן אישי והזכיר את פרשת מורטרה:  "לצערם של כל האנשים הטובים, היה עליו לעמוד למשפט, ובסיטואציה הקריטית הזאת נהג באומץ רב כל כך שהיה בו כדי לעורר את הערצתם של כל האנשים שלקחו את הדת ללב, ובמיוחד של הממונים עליו בכנסייה, ובייחוד פיוס התשיעי"

ב- 1867 חודש הקשר בין אדגרדו למשפחתו, אך היה זה רק קשר מכתבים.  אדגרדו כבר היה נוצרי אדוק.  הוא החליט להיות נזיר, ולמד בבית הספר לכמרים.   עוד לפני כן הוא שלח לבני משפחתו מכתבים המפצירים בהם להתנצר, אך מעולם לא קיבל תשובה.  כעת, הוא קיבל מהם לראשונה תשובה, שבה הם ציינו שהם מקווים שניתן יהיה להתכתב איתו ללא פיקוח.  ככל הנראה, הם התקשו להאמין שהוא כתב את מכתביו, שבהם הפגין את הלהט הדתי הנוצרי שלו, לבד.  הם עדין קיוו שהוא יחזור למשפחתו ולדתו היהודית.

בשנת 1870 התחוללה מלחמת צרפת פרוסיה, שהסתיימה בתבוסה צרפתית קשה, ובסיום שלטונו של נפוליאון השלישי.  החיילים הצרפתים שהגנו על מה שנשאר ממדינת האפיפיור, רומא וסביבתה נאלצו לעזוב את העיר.  איטליה ניצלה מיד את ההזדמנות וכבשה את רומא.  אם מומולו ומריאנה עדין קיוו שכעת כאשר שלטון האפיפיור בא אל קיצו, יחזור אדגרדו ליהדות, הרי שהם טעו.  הראשון מבני המשפחה שפגש אותו, היה אחיו ריקרדו ששירת כקצין בצבא האיטלקי, ונלחם במסגרת הצבא האיטלקי בכיבושה של רומא.  זמן קצר לאחר סיום הלחימה עשה את דרכו למנזר סן פייטרו אין וינקולי, שם הוא ידע שאחיו נמצא.  הוא הגיע למנזר וחיפש את חדרו של אחיו.  אדגרדו היה עכשיו בן 19, והמפגש עם אחיו לא היה מפגש מחמם לב, בלשון המעטה.  אדגרדו זעם על כיבוש רומא מידי האפיפיור, שהיה עבורו דמות אב.  כאשר הופיע ריקרדו, לבוש מדי קצין איטלקי בחדרו של אדגרדו, סירב אדגרדו לדבר איתו כל עוד הוא לבוש ב"מדי רצח".  גם מומולו עשה את דרכו לרומא מיד לאחר כיבושה על ידי איטליה.  אדגרדו סירב להפגש עם אביו, משום שהוא חשש שיכריחו אותו לחזור למשפחתו.  הסיבה לכך היתה סיפור בעל מוטיבים דומים שהתרחש בשנת 1864, שאז ילד יהודי בן 10, שלטענת הכנסיה ביקש להתנצר, נלקח ממשפחתו.  כאשר בא הקץ לשלטון האפיפיור, הוא היה כבר נער בן 16 שחונך בבית יתומים נוצרי. בניגוד לרצונו, הוא הוכרח לחזור למשפחתו, אך ברגע שיכל עזב אותם, חזר לרומא והפך בסופו של דבר לכומר.  אדגרדו חשש שגם הוא יאולץ לחזור למשפחתו.  לבסוף הוא נפגש עם נציג המלך האיטלקי ברומא, והסביר לו על חששותיו.  הנציג שאל אותו בן כמה הוא, ואדגרדו השיב שהוא בן 19.  "אם כך", ענה לו נציג המלך, "אתה חופשי, עשה מה שאתה רוצה".  כאשר אדגרדו עדין הביע את חששו שהוא יאולץ לחזור למשפחתו, אמר לו הנציג שהוא יגן עליו.  למרות זאת החליטו אנשי הכנסיה להבריח אותו אל אוסטריה, למרות שככל הנראה שלא היה בכך צורך אמיתי.  מומולו שבור הלב, לא הצליח לפגוש את בנו.

משפחת מורטרה עברה לונציה, ושם עברה עליהם פרשה קשה נוספת.  משרתת בביתם נפלה אל מותה מחלון ביתם בקומה הרביעית.  עד היום לא ברור מה בדיוק קרה שם, היה לה פצע בפנים שלדעת הרופאים נוצר לפני הפגיעה בקרקע, כתוצאה מהכאה בחפץ כהה.  הפצע היה פצע קטלני, והחשד היה שמומולו היכה אותה בחפץ כהה, וכאשר הבין את חומרת המעשה זרק אותה מהחלון על מנת להסוות את מותה כהתאבדות.  מורטרה היה מרותק למיטה עקב גידול בבירכו כאשר המשרתת מתה, וזוכה לאחר ערעור שני.  כחודש לאחר זיכויו הוא נפטר מבלי שפגש את בנו.  בזמן המשפט חי אדגרדו בבית הספר לכמרים באוסטריה.  בשנת 1873 הוא הוסמך לכמורה, לשמחת וגאוות האפיפיור פיוס התשיעי.  חמש שנים לאחר מכן, שמעה מריאנה, אימו, שהוא מטיף בפרפיניאן שבדרום מערב צרפת.  מריאנה החליטה לנסוע ולנסות לפגוש אותו.  בניגוד ליחס הקר מאוד שהוא הפגין כלפי ריקרדו וכלפי אביו, את אימו הוא זכר בחיבה וכך חודש הקשר בינו לבין משפחתו.  עם חלק מהאחים היחסים היו טובים, עם אחרים פחות.  הוא עדין היה מנסה מדי פעם בפעם לשכנע את מריאנה להתנצר, אך היא סירבה לשקול זאת.  ב- 1890 מתה מריאנה, כאשר ליד מיטתה עמדו בניה ובנותיה, כולל אדגרדו.  בעיתונות נכתב שזמן קצר לפני מותה היא הסכימה להתנצר, וכי אדגרדו מיהר להטבילה על מנת להציל את נשמתה.  אדגרדו עצמו הכחיש את הסיפור הזה מכל וכל:  "תמיד רציתי בכל ליבי שאמי תקבל עליה את האמונה הקתולית, ופעמים רבות ניסיתי לשכנע אותה לעשות זאת.  אולם זה לא קרה מעולם, ואף שעמדתי לידה כשהיתה על ערש דווי, יחד עם אחי ואחיותי, היא לא הראתה כל סימן לכך שהיתה רוצה להמיר את דתה."

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עבר אדגרדו למנזר בבלגיה, שם חי עד מותו בשנת 1940 בגיל 88.  חודש לאחר מותו, פלשו הנאצים לבלגיה.  מצמרר לחשוב על כך, שאילו היה שורד עוד מספר שבועות, יתכן שהיה נרצח על ידי הנאצים, בשל היותו יהודי לשיטתם.