התקיפה הקטלנית של קטי ג'נובז

ב- 13 במרץ, 1964, בשעת בוקר מוקדמת, בסביבות שלוש לפנות בוקר, החנתה קיטי ג’נובז את מכוניתה, לאחר שסיימה משמרת בעבודתה כמנהלת בר בקווינס.  היא יצאה מהרכב והחלה ללכת לכיוון ביתה, מרחק של שלושים מטר בסך הכל.  היא מעולם לא הגיעה ליעדה.  בעודה עושה את דרכה אל הבניין בו היא גרה, היא הותקפה על ידי אדם בשם וינסטון מוזלי.  מוזלי דקר אותה פעמיים בעוד היא זועקת לעזרה.  אחד השכנים פתח את החלון וצעק למוזלי להסתלק מהמקום.  מוזלי נבהל, עזב את ג’נובז, נכנס למכוניתו והחל לנסוע.  ג’נובז זחלה פצועה קשה לכניסה האחורית לבניין, רק כדי לגלות שהיא נעולה.  בשלב הזה מוזלי חזר לזירה, חיפש את ג'נובז ומצא אותה שוכבת חסרת אונים ליד הדלת הנעולה.  הוא תקף אותה בשנית, דקר אותה מספר פעמים נוספות, אנס אותה וגנב ממנה כמה עשרות דולרים.  היא נפטרה בדרך לבית החולים.  הארוע הזה היה נשכח אלמלא שבועיים לאחר הרצח, הניו-יורק טיימס פרסם כתבה, שלמרות שהיתה שגויה (למעשה, העובדה הנכונה היחידה היתה שקיטי ג’נובז הותקפה ונרצחה כאשר חזרה מעבודתה לביתה), אך קבעה את העובדות השגויות בתודעה הצבורית, גרמה למחקרים מעניינים בנושא של פסיכולוגיה חברתית, וגם היתה בין הגורמים לבניית מוקד טלפוני משטרתי (עד אז היה צריך להתקשר לתחנה בקרבת מקום, כדי להזעיק משטרה בעת ארוע חמור).  הכתבה ידעה לספר שלא פחות מ- 38 אנשים צפו בתקיפה המזעזעת, ואיש לא נקף אצבע לסייע לה, או אפילו לקרוא למשטרה.  אחד השכנים אף צוטט כאומר שהוא שקל להתקשר למשטרה, אך העדיף שלא לעשות כך כדי לא להיות מעורב.  הכתבה גם ידעה לספר שג’נובז הותקפה שלוש פעמים, כלומר הרוצח ברח וחזר פעמיים.  עוד סיפרה הכתבה שרק לאחר שהרוצח עזב את קורבנו, לאחר התקיפה השלישית (כאמור מספר התקיפות היה שגוי בכתבה), התקשר אחד השכנים למשטרה.  בשנת 2016, 52 שנים לאחר הרצח, התפרסם סרט תעודי על הרצח, סרט שערכו אחיה של קיטי ג’נובז,  ביל ג'נובז, והבמאי ביל סולומון, שהפריך חלק גדול מהעובדות שצויינו בכתבה והתקבעו בתודעה הצבורית.  ראשית התגלו הקלטות שהוכיחו שאנשים אכן התקשרו למשטרה כבר במהלך התקיפה הראשונה, אך לא הבינו את חומרת התקיפה.  חלק חשבו שמדובר במריבת שיכורים (היה באזור בר ומריבת שיכורים לא היתה נדירה במיוחד) או מריבת אוהבים.  הם לא הבינו שמדובר ברוצח סדרתי התוקף אישה.  חוסר הדיוק השני היה בעובדה שהשכנים לא יכלו לראות את שתי התקיפות.  בעוד שהתקיפה הראשונה היתה באזור מגרש החניה, התקיפה השניה היתה סמוך לכניסה האחורית לבניין, ואותה, ככל הנראה, איש מהעדים לא יכל לראות.  זה לא הפריע לעיתון לכתוב בכותרת המשנה ש"משך למעלה מחצי שעה, 38 אזרחים מכובדים ושומרי חוק בקווינס צפו כשרוצח דקר והרג אישה בשלוש תקיפות נפרדות בשכונת קיו גארדנס".  בנוסף  ג'נובז לא מתה לבד. שכנה שלה שהיתה מיודדת עימה, סיפרה ששכן אחר העיר אותה ואמר לה שהוא שמע את ג'נובז זועקת לעזרה.  היא התלבשה והחלה לחפש אותה באזור הבניין.  היא מצאה אותה (למזלה לאחר שמוזלי כבר עזב את המקום), והיא חיבקה אותה בזמן שהם המתינו לאנשי המשטרה ורפואה.  ג'נובז אמנם מתה בעקבות ההתקפה האכזרית, אך היא לא מתה בודדה לאחר שזעקה לעזרה במשך 40 דקות.  כל הפרטים הללו התגלו, כאמור, רק למעלה מחמישים שנה לאחר הרצח, והפרטים השגויים שהתקבעו בתודעה הצבורית הם גם אלה שגרמו לסדרת נסויים מעניינת בנושא של אחריות אישית פוחתת.   בעקבות המקרה, החליטו שני חוקרים של פסיכולוגיה חברתית, ג'והן דארלי (John Darley) וביב לאטן ( Bibb Latané) לערוך סדרת מחקרים, שתנסה להסביר את האדישות של קהל הצופים בארוע.  בסופו של דבר קשה לקבל את העבודה (שבדיעבד התגלתה כשגויה) ששלושים ושמונה אנשים נורמטיבים לחלוטין ושומרי חוק, מביטים בתקיפה קטלנית כנגד אישה אומללה, שעורכת לא פחות מחצי שעה, ואיש לא חושב לסייע לה, אפילו מבלי להסתכן בעימות עם הרוצח, למשל להתקשר למשטרה.  דארלי ולאטן ביימו מקרי חרום עם מספר שונה של עדים, ובדקו כמה אנשים יגיבו. באחד הניסויים הם ניהלו דיונים באמצעות אינטרקום בין סטודנטים מאוניברסיטת קולומביה.  הסטודנטים חולקו לשלוש קבוצות.  לקבוצה הראשונה נאמר שהם ינהלו דיון עם סטודנט אחד נוסף בלבד.  לקבוצה השניה נאמר שהם ינהלו דיון עם שני סטודנטים נוספים.  לקבוצה השלישית נאמר שהם ינהלו דיון עם ארבעה סטודנטים נוספים.  כאשר החלו הדיונים הם השמיעו הקלטה שבה אחד הסטודנטים מתמוטט ומתחנן לסיוע.  בקבוצה בה נאמר לסטונדנטים שבדיון יהיו מעורבים רק הם ועוד סטודנט, הסטודנט שעמד במוקד הנסיון היה משוכנע שהסטודנט שאיתו הוא אמור לנהל דיון התמוטט, ושהוא היחיד המודע למצבו.  בקרב הקבוצה הזאת 85% ניסו לסייע לסטודנט שהתמוטט.  בקרב אלה שחשבו שהם בדיון עם עוד שני סטודנטים, אחוז המסייעים ירד ל- 62%, ובקרב אלה שחשבו שהם מנהלים דיון יחד עם עוד ארבעה סטודנטים אחוז המסייעים ירד ל- 31%.  בניסוי נוסף שהם ערכו, הם ביקשו מהסטודנטים למלא שאלונים.    הם שוב חילקו את הסטודנטים לקבוצות.  קבוצה אחת של סטודנטים היתה אמורה למלא את השאלון כאשר הם לבדם בחדר.  הסטודנטים בקבוצה השניה מילאו את השאלון  בקבוצה בת שלושה סטודנטים שנבדקו, והסטודנטים בקבוצה השלישית מלאו את שאלון בקבוצה של  סטודנט אחד שנבדק ושני סטסטיסטים שהיו שותפים סמויים לנסוי, ושהיה עליהם להתעלם ממצב החרום.  הסטודנטים התבקשו למלא שאלון, ואז החלו להזרים עשן לחדר.  בקרב הסטודנטים שמילאו את השאלון לבד, 75% הפסיקו למלא את השאלון ודיווחו על העשן.  בקרב הסטודנטים שמלאו את השאלון בקבוצה של שלושה סטודנטים שנבדקו (ללא הסטטיסטים) ירד אחוז הדיווח ל- 38%, ובקרב הסטודנטים שמילאו את השאלון יחד עם שני הסטטיסטים שהתעלמו במכוון מהעשן, ירד אחוז הדיווח ל- 10%.   נסויים נוספים שבוצעו חזרו גם הם על התופעה, ככל שמספר האנשים שנחשפו למקרה חרום עולה, מספר הפעמים שמישהו התערב וניסה לסייע ירד. בעקבות סדרת הניסויים הללו פותחו המושג אפקט העומד מהצד.  האפקט מדבר על כך שככל שיותר אנשים עדים למצב חרום, כך הסכוי שמישהו יתערב הוא נמוך יותר.  הסיבה לכך היא בין היתר פיזור האחריות בין הסובבים.  אם אני לבד, אז אני האחראי היחיד לסיוע, וקשה לי לחמוק מאחריותי, אך ככל שיש יותר אנשים כך, האחריות מתפזרת ותמיד אני יכול לטעון שהאחריות שלי קטנה יותר, או שהייתי בטוח שמישהו כבר התקשר למשטרה או למד"א וכד'.  איך אפשר להתמודד עם האפקט הזה?  אז אם אתם עומדים להתעלף, אז תעשו לעצמכם טובה, ותנסו להגיע למקום עם אדם אחד בלבד.  אבל ציניות בצד, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האפקט הזה הוא להיות מודע אליו, ולהיות אותו שומרוני טוב שמנסה לסייע.  לפעמים הסיוע הוא בסך הכל טלפון למשטרה או למד"א.

כמה מילים אישיות שלי בקשר לנושא.  אני היום בשנות החמישים לחיי, ואני עדין זוכר את השיעור בתיכון שבו למדנו על הרצח האכזרי של קיטי ג'נובז והניסויים שנעשו בעקבותיו.  לא אגזים אם אומר שהיה זה אחד השיעורים החשובים ביותר בחיי.  אני זוכר לפחות שלושה מקרים שבהם הייתי זה שהתקשר למשטרה או למד"א למרות אדישות הציבור למקרים של מצוקה, ועשיתי כך בגלל שזכרתי את השיעור, ובגלל שהייתי מודע לנושא ולאפקט העומד מהצד  גם אם רוצים לרתום מישהו נוסף לסיוע, לא כדאי לצעוק "שמישהו יתקשר למשטרה!" או "שמישהו יביא מים לגברת!" אלא "הי, אתה עם החולצה האדומה, תפסיק לצלם ותתקשר למשטרה!".  במילים פשוטות, לתת כתובת ברורה לאחריות, לא לחלק אותה בין המון סקרנים

רוצחה של קיטי ג'נובז, וינסטון מוזלי, נעצר באקראי שישה ימים לאחר הרצח, בשל חשד לפריצה. הוא היה בן 29 בזמן הרצח, נשוי ואב לשלושה ילדים, ללא עבר פלילי. בעודו במעצר הודה מוזלי ברצח ג'נובז וברצח של עוד שתי נשים. הוא נשפט ונידון למוות, אך לאחר ערעור שהגיש עונשו הומתק למאסר עולם. בשנת 1968, כחמש שנים לאחר הרצח, הוא פצע את עצמו ובזמן שפונה לבית החולים, הצליח להשתלט על הסוהר שליווה אותו ולברוח. בזמן הבריחה הוא חדר לבית מגורים, שעמד ריק והסתתר בו יומיים. לאחר יומים הגיע לבית הזוג שהתגורר בו, ומוזלי כפת את הבעל ואנס את האישה באיומי אקדח מול בעלה. לאחר מכן הוא לקח את הרכב של הזוג וברח. הוא השתלט על בית נוסף שבו התגוררו אישה וביתה, אך הפעם לא פגע בהם לרעה. הוא שיחרר אותם, נכנע למשטרה והוחזר לבית הסוהר. הוא נשפט על הבריחה, האונס ותפיסת בני ערורבה ונידון ל- 15 שנות מאסר נוספות שירוצו במקביל למאסר העולם שלו. במהלך שנות מאסרו הוא הגיש לא פחות מ- 16 בקשות לשחרור, שכולן נדחו. במרץ 2016 הוא מת בתאו בכלא לאחר 52 שנות מאסר.

הבלוג הזה הוא יותר בנושא הסטוריה ולא ממש בנושא פסיכולוגיה חברתית, או התמודדות עם מצבי חרום, אז אסיים בנקודה אחרת הקשורה לסיפור העצוב של קיטי ג'נובז.  יש את הסיפור, מה שהתרחש בפועל, ויש את הנארטיב שנשמע מדכא ואכזרי עוד יותר מהסיפור האמיתי (שגם הוא מדכא ואכזרי).  אבל המעניין הוא שבעקבות הנארטיב נעשו שינויים במשטרת ניו-יורק, בתחילה יעול של המערכת הטלפוניה כך שהטלפונים לא יעברו ממחלקה למחלקה, ולאחר מכן הקמת מוקד חרום מסודר, וכן נערכה סדרת נסויים שתנסה להבין מדוע אנשים לא התערבו (בפועל, כאמור היו דיווחים למשטרה, אבל דיווחים מוטעים, בזמן אמת איש לא הבין שמדובר בתקיפה קטלנית של אישה צעירה על ידי רוצח סדרתי).  זהו אחד המקרים המעניינים שבו נארטיב שגוי לחלוטין, הפך ארוע שהיה נעלם לתהום הנשיה, לארוע שזכור עד היום, כמעט שישים שנה לאחר שהתרחש, ושהניע גם מחקר מעניין בנושא ההתנהגות שלנו כפרטים בחברה, וגם שינויים מערכתיים שיקלו על הציבור להזעיק עזרה בשעת חרום.  אני לא מאמין שאני, כחובב הסטוריה, כותב את זה, אבל לפעמים כנראה נרטיב שגוי לחלוטין דווקא מצליח ליצור תוצאות חיוביות, יותר מהסיפור האמיתי, ודווקא הנארטיב השגוי, הוא שנתן איזושהי משמעות למותה המיותר והנורא של קטי ג'נובז.