אחת האמפריות שששלטה בארץ ישראל היא האמפריה הממלוכית, או הסולטנות הממלוכית.  הממלוכים שלטו במצרים (ובארץ ישראל) לא פחות מ- 267 שנים, החל מ- 1250 ועד לכיבוש העות'מני של ארץ ישראל, בשנת 1517.  למרות השלטון הממושך, איכשהו הם נעלמו מהתודעה ההסטורית של הישראלים.  בטיולים שבהם הדרכתי והזכרתי את הממלוכים, נתקלתי לא פעם ולא פעמיים באנשים שמעולם לא שמעו את המושג הזה.  אז מי היו הממלוכים, ואיך בעצם הם הגיעו לשלטון?

ממלוכ זה עבד בתורכית.  רגע, האם כתבתי עכשיו שמדובר על האמפריה או הסולטנות של העבדים?  התשובה היא כן, אבל היא מאוד לא מדוייקת.  בהקשר הזה, כאשר מדברים על עבד לא מדובר על כל עבד.    מדובר על נערים או ילדים פגאנים, לרוב מהקווקאז, שנחטפו או נמכרו לסולטנים כעבדים.  הילדים היו מתחנכים בפנימיות מיוחדות שבהן הם היו מתאסלמים, מקבלים חינוך מוסלמי וצבאי מעולים, והפכו לאחר בגרותם לעבדים של הסולטן.  הם נחשבו לעבדים ממושמעים מאוד ומוכשרים מאוד.  אגדות נוצרו על יכולתם לרכב על סוס ולירות בחץ וקשת באופן מדוייק בעוד הסוס דוהר.  אבל לא רק יכולתם הצבאית הפכה אותם לתופעה נרחבת בקרב הסולטנים המוסלמים.  הם היו נאמנים לסולטן באופן יוצא דופן.  לנאמנות הזאת היו שתי סיבות חשובות.   ראשית הם חשו אסירי תודה על כך שבזכות הסולטן הם התאסלמו, ומקומם בגן העדן מובטח, בעוד שאילו היו נשארים פגאנים, נשמותיהם היו מגיעים למקום אחר לגמרי, וממש לא רצוי.  הסיבה השניה לנאמנותם היתה חוסר בקשרים עם האוכלוסיה המקומית. אפילו משפחה לא היתה להם, כך שלא היה להם אפילו פוטנציאל לניגוד אינטרסים בין משפחותיהם לבין הסולטן.  בהדרגה הפכו הממלוכים לעמוד השדרה של המנהל הצבורי ושל צבאות הסולטנויות השונות.  הממלוכים לא הולידו ממלוכים.  זאת אומרת הם התחתנו והולידו ילדים, אך ילדיהם לא נחשבו לממלוכים.  הם לא עברו את התהליך של לידה כפגאנים, מכירה או חטיפה, איסלום וחינוך בפנימיות של הסולטן.  צאצאיהם כבר היו אוכלוסיה מקומית, וכך בכל דור ודור היו מיובאים ממלוכים חדשים על מנת להלחם בשם הסולטן ולנהל את האמפריה שלו.  הממלוכים הגיעו לדרגות בכירות בצבא ובאדמינסטרציה של האמפריה האיובית (האמפריה שנוסדה לאחר נצחונו של צאלאח א-דין על הצלבנים), ולמרות שאנחנו מכירים את הממלוכים כבר מהמאה התשיעית לספירה (בחליפות של בית עבאס), במשך מאות שנים הם לא הגיעו לכס הסולטן עד ש…

אנו עוברים כעת לשנת 1244.  לואי התשיעי, מלך צרפת, נוצרי אדוק, חלה במלריה ובאנמיה, והיתה סכנה ממשית לחייו.  לואי נדר שאם יחלים ממחלתו, הוא יארגן מסע צלב חדש, השביעי במספר, על מנת לשחרר את הקבר הקדוש מידי המוסלמים.  הוא החלים, וארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1248 הוא יצא מאירופה על מנת להנהיג את מסע הצלב "שלו".  היעד למסע הצלב היה מצרים.  מדוע מצרים? מה לקבר הקדוש ולמצרים? כאן המקום להבין כיצד הגיבו המוסלמים לאיום במסע צלב נוסף, לאו דווקא מצד לואי התשיעי, הם נהגו כך כבר עשרות שנים לפני מסעו של לואי.  באופן הפוך לאינטואיציה, הם החריבו את חומות הערים השונות והמבצרים בארץ ישראל.  ההגיון היה פשוט, אם ירצו הצלבנים להשתלט על ערי ארץ ישראל, הם יצליחו לעשות כך בקלות, אבל תהיה זאת משימה בלתי אפשרית עבור קומץ נוצרים להחזיק בערי הפרזות הללו בתוך המרחב המוסלמי, בוודאי לאורך זמן.  לואי שהבין את המשמעות של הטקטיקה המוסלמית החליט לא להסתפק בשחרור ארץ הקודש וליפול לאותה מלכודת בדיוק, אלא להתקיף את הכח המוסלמי המשמעותי ביותר במזרח התיכון, את הסולטנות האַיוּבִית, שמרכזה במצרים.  אם הוא יצליח להכניע את הכח המוסלמי החשוב הזה, ארץ ישראל תיפול לידיו כפרי בשל, כאשר אין כח מוסלמי רציני שיאיים על הישגי מסע הצלב.  כבר בראשית מסע הצלב הצליח לואי לזכות בהישג משמעותי – כיבוש העיר דמיאט שבצפון הדלתא של הנילוס.  לא היה מדובר רק בכיבוש אחת הערים החשובות במצרים, הכוחות המוסלמים כלל לא ניסו להגן על העיר, ונסוגו בבהלה איומה בהשאירם מאחור עיר מבוצרת ומחסני מזון ואספקה שיכלו להספיק לצלבנים למשך חודשים ואולי אף שנים.  יתרה מזאת, בנסיגתם המבוהלת הם אפילו לא התעכבו על מנת להרוס את הגשר על הנילוס שקישר בין אתר הנחיתה של הצלבנים לבין העיר דמיאט עצמה.  וכך בראשית יוני 1249 נכנס לואי התשיעי לעיר שנכבשה למעשה ללא קרב.  שליט מצרים המזועזע מן הקלות של כיבוש דמיאט הורה להוציא להורג חלק ממפקדי הכוחות שהיו אמורים לבלום את הצלבנים.  המפקד העליון של הכוחות הללו, פח'ר א-דין איבן אשיח, ניצל רק בזכות הישגיו הקודמים, והמחשבה שאולי בכל זאת הסולטן יזדקק לו בשל המצב המסוכן בחזית.  הצלבנים לא ניצלו את המומנטום, ובמקום להמשיך במסע הכיבושים, הם התבססו בדמיאט.  לואי התשיעי החל לעסוק בחלוקת רובעי העיר בין האצילים והמסדרים השונים.  היתה זאת החלטה הרת אסון, משום שבתוך מספר שבועות יעלה מפלס הנילוס, ומעבר הכוחות בדלתא יהיה בלתי אפשרי, ולכן נתנה ההחלטה לכוחות המוסלמים חודשים רבים להתאושש מהמכה ולהיערך לשלב הבא של הלחימה.  רק בנובמבר לאחר עליית וירידת מפלס הנילוס החלו הצלבנים במסע דרומה לכיוון העיירה מנצורה, שבה התבצר הצבא המצרי.  יומיים לאחר תחילת מסעם, מת הסולטן המצרי, אלמלך אלצאלח אלאיובי, שהיה חולה מזה זמן.  אלמנתו, שג'ר א-דור, הבינה את הפוטנציאל ההרסני של הידיעה על מות הסולטן בזמן שצבא צלבני עושה את דרכו מדלתת הנילוס אל פנים מצרים, והחליטה להסתיר את דבר מותו.  היא שלחה את גופת בעלה המת למבצר נידח, הקפידה על הגעת ארוחות לאוהלו וקיום טקסים, וחתמה כביכול בשמו על צווים שונים.  במקביל שלחה שליח לבנו הבכור של הסולטן, תוראן שאח, ששהה במזרח תורכיה, שיודיע לו על מות אביו, על מנת שיזדרז להגיע למצרים ולתפוס את השלטון.  במשך מספר שבועות היא היתה השליטה בפועל של מצרים, אישה השולטת על מדינה מוסלמית בימי הביניים, אך בזמן אמת איש שלא ידע זאת.  תוראן שאח החל מיד לעשות את דרכו למצרים, אך הקרב המכריע במנצורה, בין הצלבנים לבין גדוד הבח'ריה של הממלוכים, התנהל כאשר הוא עוד היה בדרכו.  בתחילת הקרב נראה היה שהצלבנים מנצחים.  הם הצליחו לכבוש את המחנה המוסלמי צפונית למנסורה ולחדור לעיר עצמה.  במחנה המצרי היתה פאניקה ואנדרלמוסיה, אלא שבתוך כל הפאניקה הצליח אחד הממלוכים, בַּיְיבַּרְס אל בֻּנְדֻקֻדַארִי, להרגיע את חייליו ולארגן הגנה אפקטיבית בתוך העיר.  מכל חלון, וכל גג החלו הממלוכים להמטיר מטר של חיצים על הצלבנים.  כל סמטה בעיר הפכה לשדה קטל.  בסופו של דבר נאלצו הצלבנים לסגת מהעיר עצמה, אך הם הצליחו להמשיך ולהחזיק את המחנה המוסלמי שכבשו בתחילת הקרב.  את הלילה הם העבירו כמנצחים במחנה הכבוש.  כבר לאחר יומיים החלו המצרים לתקוף את הצלבנים.  במשך ימים ארוכים המטירו המצרים חיצים, אבני בליסטראות ו"אש יוונית" (סוג של פצצות תבערה, חבית מלאה חומרים דליקים שהובערו טרם הטלתם על המחנה הצלבני) על המחנה הצלבני.  בפני הצלבנים עמדו שתי ברירות:  להסתער שוב על מנצורה ולשים קץ לירי הבלתי נפסק עליהם או לסגת חזרה לכיוון דמיאט.  הם העדיפו את הברירה השלישית הגרועה מכל, להמשיך ולשבת באפס מעשה ליד מנצורה.  כך במשך לא פחות מחודשיים הלך ונכתש הצבא הצלבני באש המוסלמים ובמגיפות שהחלו להתפשט בו.  גם הסוסים החלו למות והפרשים מצאו את עצמם ללא סוסים.  ב- 28 לפברואר הגיע למקום הסולטן החדש תוראן שאח.  כאשר הוא הגיע, כבר היה ברור שנצחון המוסלמים הוא רק עניין של זמן.  בתחילת מרץ ניסו הצלבנים לשאת ולתת עם הסולטן על הסכם של נסיגה ממצרים תמורת ארץ ישראל.  הסולטן סירב בכלל לשקול את ההצעה.  בלילה בין החמישי לשישי לאפריל הם ניסו לסגת בחסות החשיכה חזרה לדמיאט, אך המצרים הבחינו בנסיגה והחלו רודפים אחרי שארית הכח הצלבני.  הם השיגו את הכח הצלבני הנסוג ליד העיירה פראסכור.  הנצחון המצרי בקרב היה מוחץ: רוב רובם של החיילים נהרגו, ורק מי שנראה כאציל בכיר, שניתן להשיג כופר גבוה תמורתו נלקח לשבי.  בין השבויים היה גם הוד מעלתו לואי התשיעי, מלך צרפת ומנהיג מסע הצלב.

לואי התשיעי לאחר נפילתו בשבי המצרי במהלך קרב פראסכור – תחריט עץ של גוסטב דורה (מקורף ויקיפדיה)

אני חוזר רגע לתוראן שאח, הסולטן החדש שהגיע בטרם המלחמה הסתיימה, אך כאשר נצחון מצרי נראה כבלתי נמנע.  הוא הגיע עם מספר פקידים בכירים שאמורים להחליף את הפקידים של אביו.  בנוסף דרשו הממלוכים פרס על הצלת מצרים מידי לואי התשיעי.  תוראן שאח עשה את טעות חייו וטען שהם בסך הכל מילאו את תפקידם, והוא אינו רואה סיבה לתת להם בונוס על כך.   ב- 2.5.1250 ערך תוראן שאח ארוחה חגיגית לרגל הנצחון המצרי.  אחד הנוכחים המושפלים באותה ארוחה היה שבוי המלחמה הבכיר ביותר, לואי התשיעי.  לואי כבר סיכם עם תוראן שאח על תנאי השחרור שלו ושל כל שאר השבויים הנוצרים.  נסיגה מוחלטת ממצרים ותשלום סכום כופר עצום של חצי מליון ליברות.  במהלך ארוחת הערב החגיגית התפרצו למקום מספר קצינים ממלוכים בראשות פארס אל דין רצחו את תוראן שאח, עקרו את ליבו וזרקו את גופתו לנילוס.  שוב מצאה את עצמה מצרים ללא סולטן.  זוכרים את שג'אר א-דור, אלמנתו של הסולטן הקודם?   הממלוכים הבינו שאין הם לגיטימציה לשלוט על מצרים, אחרי הכל המוצא שלהם הוא עבדים, והם החליטו להמליך אותה כשליטה על מצרים.  היה זה סוג של מראית עין להמשך השליטה של המשפחה האיובית, גם אם מדובר באישה שהפכה לחברה במשפחה האיובית באמצעות נישואים, ולא קירבת דם.  שוב מצאה את עצמה שג'ר א-דור כשליטת מצרים, אך הפעם היא שלטה על המדינה לא רק בפועל, אלא גם באופן רשמי.  היא אישרה את תנאי הכניעה של לואי התשיעי.  בשישי למאי 1250 הועברה דמיאט לידי שג'אר א-דור ובאותו היום שוחררו לואי התשיעי ושאר השבויים מכלאם.  צבא מצרי ליווה בדרך היבשה את מרבית השבויים לארץ ישראל, ואילו לואי התשיעי עלה על ספינה גנואזית שהביאה אותו לעכו, בירת הממלכה הצלבנית השניה.  שג'אר א-דור הספיקה גם להטביע מטבעות משלה, סממן ריבונות מובהק.  אמנם לממלוכים לא היתה בעיה עם הכתרתה של שג'אר א-דור לשליטת מצרים, אך המרחב המוסלמי מסביב ראה בכך השפלה.  אישה אינה יכולה לשלוט על גבר, בוודאי שלא על מדינה.  מי שהיה המום מההתפתחות הזאת היה הח'ליף בבגדד, אל-מסתעצם באללה, ששג'אר א-דור היתה חלק מההרמון שלו בצעירותה, ונמסרה כמתנה לסולטן הקודם של מצרים, אלמלך אלצאלח אלאיובי (גרסאות אחרות אומרות שהיא נמכרה לו).  אל מסתעצם לא יכל לסבול את העובדה שאישה מהרמונו הפכה לשליטה על מדינה מוסלמית מרכזית.  בלחץ שליטי המדינות המוסלמיות האחרות במרחב, הוחלט להשיא את שג'אר אדור לאייבכ, אחד הממלוכים ושהשניים ישלטו ביחד במצרים.  כעת, שלט במצרים לראשונה, שליט ממלוכי, אך בשותפות עם שג'ר א-דור, שלכאורה המשיכה את שלטון האיובים.  אם הנישואים בין שג'אר אדור לאלמלכ אלצאלח היו מבוססים על אהבה, הרי שנישואיה לאייבכ היו נישואים של אינטרס. שניהם רצו לשלוט, במצרים.  בהדרגה החל אייבכ לדחוק את שג'אר א-דור מהשלטון.  כאשר שמעה שג'אר א-דור שבכוונת אייבכ להנשא לנשים אחרות, חמתה בערה בה.  באפריל 1257 היא רצחה את אייבכ בזמן שרחץ באמבט.  לפי גירסה בנו של אייבכ תפס אותה על חם באמבט עם כלי הרצח, וכאשר נסתה לברוח היא החליקה, נחבטה ברצפת השיש ונהרגה.  גירסה אחרת, צבעונית יותר, אומרת שהיא נתפסה, הועברה להרמון של אייבכ, ונשות ההרמון הפשיטו אותה והיכו אותה למוות באמצעות כפכפי עץ.  כך או כך, היא עצמה נרצחה על ידי תומכי אייבכ באותו היום שהיא רצחה את אייבכ.  לאחר מות אייבכ מונה בנו, אל מנצור עלי, שהיה נער בן 15 לסולטן, וממלוכ אחר, קוטוז מונה כעוצר.  שנתיים בלבד "שלט" מנצור עלי על מצרים, עד שהעוצר שלו, קוטוז, הדיח אותו והכתיר את עצמו כסולטן.  כך עבר השלטון במצרים מהאיובים לידי ממלוכים.  למרות שמדי פעם בפעם הצליח שליט ממלוכי להעביר את השלטון לבנו, רוב חילופי השלטון לא היו בתקופה זאת בין אב לבן אלא בין ממלוכ שעלה לגדולה לממלוכ אחר שעלה לגדולה (לרוב אגב, לאחר שהסולטן המחליף סייע לסולטן היוצא למות).  למרות זאת הצליחו הממלוכים ליצור מדינה יציבה ושלטונם על מצרים הגיע לקיצור רק בשנת 1517, כאשר העות'מנים השתלטו על מצרים.

ציור מהמאה ה- 14 המתאר את רצח תוראן שאח. בצד ימין, מתוך כלאו מביט מזועזע המלך לואי התשיעי. לואי התשיעי הוא המלך הצרפתי היחידי שקיבל את התואר קדוש מהכנסיה הקתולית, ולכן ראשו מוקף בהילה. מקור התמונה: ויקיפדיה
מטבע של דינאר שטבעה שג'ר א-דור