כולנו למדנו על גירוש ספרד, ועל הברירה שהעמידו המלכים הקתולים בפני יהודי ספרד: התנצרות או גירוש. היו שהעדיפו לעזוב את ספרד והיו שהעדיפו להתנצר. מבין המתנצרים היו שאכן הפכו לנוצרים (או לפחות צאצאיהם הפכו בסופו של דבר לנוצרים מאמינים), והיו שהעמידו פני נוצרים. האחרונים מוכרים בכינוי אנוסים. עד כאן, אני מניח לא חידשתי לאיש. המעניין הוא שתפיסת היהדות של האנוסים השתנתה מהדור השני ואילך. הסיבה לא היתה הרהורים תאולוגים או התעמקות בהגות יהודית, ההפך, הסיבה היתה חוסר הכרה של היהדות הרבנית. תחשבו על בן למשפחת אנוסים שנולד בספרד או פורטוגל אי שם בתחילת המאה ה- 16, בוודאי מאוחר יותר. גירוש היהודים, וההתנצרות כלפי חוץ של הוריו התרחשו שנים לפני הולדתו, בשנת 1492 בספרד וניצור היהודים בכח בשנת 1496 בפורטוגל. הוא יודע שהוא יהודי, והוא משתדל לשמור מצוות בסתר, אבל הוא לא באמת מכיר את היהדות. עמוד השדרה של ההלכה היהודית הוא התלמוד, והיה זה בלתי אפשרי למצוא תלמוד בספרד של המאה ה- 16. יתרה מכך, סביר להניח שהוא אפילו לא יודע שהתלמוד קיים, וגם אם בדרך נס היה מתגלגל לידיו התלמוד, הסיכוי שהוא ידע עברית וארמית ויצליח לקרוא בו ולהבין אותו, פשוט שאף לאפס. הפער הזה בין תפיסת היהדות של האנוסים בספרד, לבין היהדות הרבנית, לא היה קל לגישור, כפי שיעיד סיפורו הטראגי של אוריאל דה קוסטה.
דה קוסטה נולד בשנת 1590 בפורטוגל, כמעט 100 שנה לאחר ניצור היהודים בכפיה בפורטוגל בשנת 1496. בניגוד לספרד, שאיפשרה למרבית היהודים לעזוב, בפרטוגל ריכזו את היהודים, כביכול על מנת לאפשר להם לעזוב את המדינה, אך בפועל הטבילו אותם בכפיה. לפי החוק שהיה נהוג בפורטוגל באותה תקופה, מי שהוטבל לנצרות הוכר כנוצרי ואסור היה לו לשוב לדתו הקודמת, גם אם הוטבל בכפיה או בדרך עורמה, וכך למעשה מצאו את עצמם יהודי פורטוגל נוצרים לפי החוק וכפופים למרות האינקויזיציה. אביו של אוריאל היה נוצרי, אימו היתה נצר למשפחת אנוסים. הוא עצמו נולד כגבריאל דה קוסטה, קיבל חינוך נוצרי ואף היה גיזבר כנסיה. בשלב הזה של חייו הוא ראה את עצמו כנוצרי לכל דבר ועניין, והאמין בכנות בדת הנוצרית. הפקפוק בנצרות החל כאשר החל לפקפק בקיומו של העולם הבא. אם אין עולם הבא, אז חלק לא מבוטל מהתאולוגיה הנוצרית המבוסס על העולם הבא אינו נכון. כך החלה אמונתו הנוצרית להתערער. קוסטה עצמו תיאר את התהליך הקשה של ההתנערות מהנצרות: "לאחרונה באתני מבוכה, שאי אפשר היה לי להתגבר עליה והיה לי מורא גדול. צער ויגון אכלוני. חזיתי, כי אין לי כל יכולת להתוודות על חטאי כמנהג רומא, בכדי לזכות בסליחת עוונות ולמלא אחרי כל המצוות המחוייבות, ואם רק בדרכים אלא אפשר היה לי להשיג את הצלת נפשי, אז אמרתי נואש לי. אולם מפני שקשה מאוד היה לי לעזוב דת, שבה חונכתי מערש ילדותי, ושהכתה שרשרים עמוקים בקרבי, התעורר בליבי הספק (זה היה בשנת העשרים ושתיים לימי חיי), אם הדברים הנאמרים על דבר העולם הבא, אם כל זה אינו שייך אלא לסוג האמתיות המסופקות, ואם בכלל יש יכולת להתאים את האמונה בעניינים כאלה עם השכל הניתן לנו , מפני שהשכל בעצמו מרבה לצוות לנו ולוחש בתמידות באזנינו הרבה דברים הנמצאים בניגוד לאותה האמונה. בהיות נפשי מלאה ספקות נוכחתי, שיהיה מה שיהיה, בדרך זה שאני הולך, לא אבוא לידי הצלת נפשי.". דה קוסטה החליט להעמיק בברית הישנה, ולאחר מכן הגיע למסקנה שאם משה העביר את דברי האל, הרי שהברית החדשה היא תוספת אנושית, והחל להרהר בהמרת דתו ליהדות. למרות שאימו היתה ממשפחת אנוסים, לא היתה כאן חזרה קלאסית של אנוס לחיק היהדות, אלא של נוצרי מאמין, נצר למשפחת אנוסים מצד אימו, שהחל לפקפק באמונה הנוצרית, וחשב שימצא מרגוע לנפשו בדת היהודית. הבעיה היא שדה קוסטה דימה לעצמו יהדות שיותר דומה ליהדות הקראית מאשר ליהדות הרבנית. הוא לא היה מודע בכלל לתורה שבעל פה, לכל הדינים ולכל הפלפולים שנוספו במשך מאות שנים לתורה שבכתב. את הפער הזה הוא יגלה רק לאחר שיצליח לברוח מפורטוגל יחד עם אימו ושנים מאחיו להולנד. שם הוא התגייר ושינה את שמו מגבריאל לאוריאל.
המפגש הזה בין היהדות המציאותית, לבין קוסטה והיהדות ה- קצת לא נעים לכתוב את זה, וזה ממש לא נכתב בזלזול – המדומיינת שלו, היה מפגש טראומטי. זוכרים מה הצית את הרהורי הכפיה שלו בנצרות? העולם הבא. למבוכתו, גילה קוסטה שגם היהדות הרבנית מאמינה בעולם הבא, למרות שבתנ"ך אין על כך דבר וחצי דבר. קוסטה גילה את כל התורה שבעל פה את כל מה שהתווסף ליהדות מאז הקנוניזציה של התנ"ך. אם תרצו, אפשר להגיד שקוסטה דמיין לעצמו את היהדות כמו היהדות של בית שני, אולי אפילו בית ראשון, יהדות שעדין אין לה את המשנה, וומצא יהדות של המאה ה- 17, יהדות שכוללת כבר את המשנה, הגמרא והשו"תים השונים. הפער הזה, בין היהדות שהוא תיאר לעצמו לבין היהדות שקיימת במציאות היה אופנייני לרבים מהאנוסים. היו שקיבלו ללא ערעור את כל ה"תוספות" שגילו ביהדות. אחרים אולי קבלו אותם כלפי חוץ, גם אם כלפי פנים מלאו חלק מהמצוות באופן סלקטיבי. באופן פרדוקסלי הם נשארו אנוסים, אך את אימת האינקויזיציה החליפה אימת הקהילה. דה קוסטה בחר בדרך יוצאת דופן, הוא הביע בגלוי את דעתו, ונאבק למען חזרה ליהדות שהוא ראה אותה כיהדות הנכונה, יהדות המבוססת על המקרא. לא צריך לחיות בקהילת קודש אמסטרדם במאה ה- 17, כדי להבין שפלורואליזם לא היה רעיון פופולארי בקהילה, ושמאבקו לא התקבל ברוח טובה.
בשנת 1616 הוא כתב מסה שבה הוא פירט את ההתנגדות שלו ליהדות הרבנית. שם המסה היה "אחת עשרה התזות". מזכיר משהו? כן, מזכיר את "95 התזות", שמו של הספר שחיבר מחולל הרפורמציה בנצרות, מרטין לותר. את המסה הוא שלח להנהגת הקהילה של יהודי פורטוגל בוונציה. במסה הוא הביע התנגדות לרעיון של הישארות הנפש לאחר המוות, ליום טוב שני של גלויות, למנהג המציצה בברית המילה, לאופן בו מייצרים תפילין ועוד. התוצאה היתה החרמתו. במשך עשר שנים הוחרם דה קוסטה, והיחידה מבני משפחתו ששמרה עימו על קשר היתה אימו. היא מתה במהלך החרם, והקהילה היהודית סירבה בתחילה לקבור אותה בבית הקברות היהודי, משום ששברה את החרם על בנה. חרם של הקהילה במאה ה- 17 לא היה דבר של מה בכך. אסור היה להעסיק את המוחרם, לקנות ממנו דבר מה, למכור לו דבר מה, אפילו לתת לו כוס מים, אסור היה. אם אסור למכור לאדם מוחרם אוכל, אז היכן הוא יקנה אוכל כשר? היו מוחרמים שנאלצו לקנות אוכל לא כשר מהסביבה הנוצרית, ומכאן ועד להמרת הדת המרחק כבר היה קצר יותר. אבל דה קוסטה לא שקל אפילו להמיר את דתו, משום שהוא כבר היה נוצרי, ועזב את הנצרות מרצונו. למעשה, למרות החרם החל דה קוסטה לעבוד על הרחבת המסה שכתב לספר. תוך כדי העבודה, הצליח רב יהודי בשם דה סילבה להשיג שלושה פרקים מהספר וכתב ספר תגובה המתנגד לרעיונותיו של דה קוסטה. דה קוסטה הרחיב עוד יותר את הספר, והוציא אותו לדפוס בשנת 1624, תחת הכותרת "בחינת המסורות הפרושיות על יסוד התורה שבכתב מאת אוריאל, משפטן עברי, עם תשובה לשמואל דה סילבה משמיצו הכוזב". הספר גרם לזעם לא רק בקרב הקהילה היהודית, אלא גם בקרב הנוצרים, משום שהוא עירער גם על תפיסות נוצריות. כל עותקי הספר נשרפו, ורק בשנות התשעים התגלה עותק של הספר בספריה בדנמרק. עד אז ניתן היה למצוא רק ציטוטים מהספר, בתגובות שנכתבו על ידי יריביו.
בשנת 1629 נשבר קוסטה, וביקש לחזור לקהילה. הוא חזר בו מהתקפותיו על היהדות הרבנית, אך היה זה מהפה אל החוץ. באופן פרדוקסלי, במשך שלוש שנים הוא חי בקהילה היהודית כאנוס, אך הפעם לא כיהודי הנאלץ להעמיד פני נוצרי, אלא כאדם שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אך נאלץ להעמיד פני יהודי רבני מאמין. שלוש שנים הוא הצליח להחזיק מעמד, עד שהוחרם בשנית. באוטוביוגרפיה שכתב הוא טען שהוא הוחרם בגלל שאחיינו העליל עליו שאכל מאכלים בלתי כשרים, וכן, משום שהמליץ לשני נוצרים ששקלו להתגייר שלא יעשו כך. שבע שנים סבל דה קוסטה בדידות איומה ואז שב וביקש לחזור לקהילה. הקהילה אמנם הסכימה להסיר את החרם בשנית, אך הוא נאלץ לעבור טקס משפיל במיוחד בבית הכנסת. הוא אולץ להקריא הצהרה בפני באי בית הכנסת, שבה הוא התוודה על חטאיו, הודה שהוא ראוי לאלף צורות של מיתה, וכמובן לחזור בו מכל הדעות שהביע לפני כן. לאחר מכן הוא הופשט מחולצתו והולקה 39 פעמים. לקינוח הוא אולץ לשכב על מפתן בית הכנסת, וכל אנשי הקהילה יצאו מבית הכנסת כאשר הם מקפידים לדרוך על גבו. הטקס שבר אותו נפשית. הוא התקשה להתאושש מההשפלה הזאת. חודשים ספורים לאחר מכן, באפריל 1640, הוא השלים את האוטוביוגרפיה שלו, "דגם של חיי אדם", הזמין לביתו את האחיין שדיווח על כך שאכל מאכלים לא כשרים, ירה לכיוונו, אך החטיא, ולאחר מכן התאבד.
16 שנה לאחר מכן, הוחרם יהודי אחר מאותה קהילה, גם הוא בגלל מה שנתפס כמינות. שמו היה בנדיקט (ברוך) שפינוזה. בניגוד לדה קוסטה, הוא לא התאבד ולא ניסה לחזור לקהילה. שפינוזה היה ילד בן 8 בעת טקס ההשפלה של דה קוסטה. האם כילד הוא השתתף בטקס? האם הוא דרך על דה קוסטה ביציאה מבית הכנסת? האם כבוגר הוא זכר את דה קוסטה או את הטקס? השאלה המסקרנת יותר (לדעתי לפחות), האם שפינוזה הושפע מדה קוסטה? לצערי לא ניתן לענות על אף אחת מהשאלות הללו.
הבלוג של שמוליק 