השריפה הגדולה בשיקגו, שפרצה ב- 8.10.1871 ידועה כטרגדיה איומה.  מאות אנשים נספו בשריפה ומרכז העיר חרב לחלוטין.  עבור הורשיו ואנה ספאפורד, היתה זאת רק החוליה הראשונה בשרשרת טרגדיות בלתי נתפסת.  בשריפה עצמה לא נפגע איש מבני המשפחה, אך השקעות הנדל"ן הרבות שהשקיע אבי המשפחה בשיקגו ירדו לטמיון, או שאולי ראוי לומר במקרה הזה, עלו בעשן הלהבות השמימה.  כשנתיים לאחר השריפה, החליט הזוג להפליג לאירופה לחופשה עם ארבעת בנותיהם.  אילוצים עסקיים גרמו להורשיו לעכב את הפלגתו, אך הוא החליט לא לקלקל את החופשה הצפויה לאישתו ולבנותיהם, והורה להם להפליג לאירופה במועד המתוכנן, וסוכם שהוא יצטרף אליהם.  האניה בה הפליגו בנות המשפחה התנגשה בספינה אחרת וטבעה.  אנה ניצלה אך ארבעת הילדות נספו בתאונה.  הורשיו ההמום הפליג מיד להצטרף לאישתו מוכת היגון.  אגב, כאדם דתי הוא ראה באסונות הללו נסיונות שעליו לעבור בהצלחה, ובעודו על הספינה המפליגה לאירופה, על מנת להתאחד עם אישתו, הוא כתב מזמור דתי בשם It is well with my sole, מזמור שמאמינים נוצריים נוהגים גם היום לשיר לאחר אסונות.  לאחר האסון הצליחו בני הזוג להתאושש ולהביא עוד שלושה ילדים, אך בנם הבכור נפטר ממחלה בגיל ארבע.  כעת החלו אנשי הקהילה הקלווניסטית שאליהם השתייכה המשפחה להאמין שהאל מעניש את המשפחה בשל חטאיהם, והחלו לשאול את עצמם מהם החטאים האיומים שעשו בני הזוג, שגרמו לאל להעניש אותם באופן טראגי שכזה.  אחד מידידי המשפחה אף הציע להם לאמץ את ברטה, ביתם היחידה שנותרה (אחותה הצעירה, גרייס, טרם נולדה), על מנת למנוע ממנה את גורל אחיה ואחיותיה.  המכות שנתחו על המשפחה גם גרמו להם להרהר בשנית על הרעיונות הדתיים של הקהילה הדתית אליה הם השתייכו.  הורשיו  ספאפורד אף הלך מספר צעדים הלאה.  לא רק שהוא לא יכל להאמין שחטאיו שלו או של אישתו גרמו למותם הטראגי של חמשת ילדיו, הוא גם לא היה מסוגל להאמין שהם בגהינום, ואפילו לא היה מסוגל להאמין שהגיהנום והשטן בכלל קיימים.  הפער בין התפיסות הדתיות שלו, שעוצבו

בני הזוג אנה והורציו ספאפורד. מקור התמונות הספר "ירושלים שלנו" מאת ביתם, ברטה ספאפורד

מחדש בשל האסונות שנחתו עליו, לתפיסה של הכנסיה אליה הוא השתייך הפך לבלתי ניתן לגישור, והוא גורש ממנה.  יחד עימו פרשו מהכנסיה מספר ידידים שתמכו בו.  לאחר הגירוש מהכנסיה החליטו בני הזוג וכמה מידידיהם לעבור לתקופת מה לירושלים.  מדוע לירושלים?  במכתב לאחד מידידיו כתב הורשיו ספאפורד  ש"ירושלים היא המקום שבו חי האדון, סבל וניצח, ואני רוצה ללמוד כיצד לחיות ולסבול, ומעל הכל, לנצח". וכך באוגוסט 1881 עזבה משפחת ספאפורד את שיקגו יחד עם קבוצת חברים או מאמינים והחלו את דרכם לירושלים.  לאחר מספר שבועות בירושלים, הם שכרו בניין צמוד לחומה הצפונית בעיר העתיקה, במקום הגבוה ביותר בעיר.  הם גרו במקום במשך שנים רבות, ולבסוף אף רכשו אותו.   אורח החיים של החבורה היה סוג של קומונה.  אורח החיים הקומונרי גרם לעוינות גדולה בין אנשי המושבה לבין הקונסול האמריקאי, סלה מריל.  מריל, שכינה את אנשי המושבה בכינוי המזלזל "ספאפורדיסטים" האשים אותם בפירוק התא המשפחתי, ובכך שהם חיים באורח בלתי מוסרי, כופרים בעיקר ואינם הולכים לכנסיה (הם נהגו להתפלל במושבה עצמה, ללא הנהגת כומר).  בשלב מסויים החליטו בני הזוג ספאפורד להפסיק לקיים יחסי מין, מה שחיזק את אמונתו של הקונסול מריל, שהם מאמינים

הקונסול האמריקאי סלה מריל, שהיה יריב קשה למושבה האמריקאית. אגב, גם אותנו, היהודים, הוא לא בדיוק חיבב.

בצורך לפרק את התא המשפחתי, ולכן הוא נאבק בהם בעוצמה רבה.  כאן יש לציין שיש עדויות סותרות.  מרבית העדויות טוענות שהספאפורדים אילצו את כל חברי המושבה לוותר על חיי אישות, התנגדו לנישואים חדשים, ולמרות שלא אילצו זוגות להתגרש, בפועל פירקו את מסגרת הנישואין שלהם.  הילדים חונכו על ידי כל המבוגרים, ולא היה לבני זוג עדיפות בהחלטה על חינוך ילדיהם.  לעומת עדויות אלה, ברטה ספאפורד בספרה "ירושלים שלנו" טענה שההחלטה לוותר על חיי אישות היתה החלטה אישית של הספאפורדים, ושהם לא אילצו אחרים לנהוג כמוהם.  ההחלטה נבעה מפסוק בברית החדשה "יש סריסים אשר נולדו כך מבטן אימם, ויש סריסים המסורסים מידי אדם, ויש סריסים אשר סרסו את עצמם למען מלכות השמים" (מתי י"ט 12).  מריל, כאמור האמין שהם כופים את הפסקת חיי האישות ופירוק התא המשפחתי על חברי המושבה, והדבר נתן לו מוטיבציה נוספת להתנכל להם.  באופן מוזר במקביל לטענה שהמושבה כופה חיי פרישות ואוסרת על קיום יחסי מין בין בני זוג (ואוסרת על נישואים חדשים), נפוצו גם שמועות הפוכות על חופש מיני ועל קיום יחסי מין מחוץ לנישואין.  היו אפילו טענות שאנה ספאפורד, אישתו של הורשיו ספאפורד ומי שנחשבה לאם המושבה "מתאחדת" עם גברי המושבה על מנת לטהרם.  איך אפשר להאשים את המושבה גם בפרישות וגם בחירות מינית בעת ובעונה אחת?  גם לי אין תשובה לשאלה הזאת.  בחזרה למריל סלה ומאבקו במושבה.  הימים היו ימי השלטון העות'מני בארץ, והסכמי הקפיטולציות העניקו לקונסולים הזרים סמכות משפטית על אזרחי ארצותיהם בשטח האמפריה העות'מנית, מה שהפך את סלה ליריב בעל עוצמה רבה, ואילץ את אנשי המושבה להשקיע לא מעט מאמצים ומחשבה בשל היריבות הזאת.  גם העובדה שסלה שימש כקונסול במשך שלוש קדנציות (לא רציפות) ובמצטבר במשך 14 שנים, הפכה את היריבות בינו לבין המושבה לגורם שהשפיע מאוד על התפתחותה.  בניגוד לסלה, האוכלוסיה המקומית דווקא אהדה את אנשי המושבה. בשנת 1896 כתב על אנשי המושבה דוד ילין כתבה כשאולי יכולה להאיר את אופי חייה המשותפים:  "זה כעשרים שנה נוסדה הכיתה הזאת באמריקה ומנהגי חבריה ואורחות חייה זרים ומשונים: נוצרים המה, ואל כל בית תפילה לא ילכו, ודבר אין להם עם כל כיתות הנוצרים, כי בביתם יהיה להם חדר אורחיהם המקושט והמפואר לבית תפילה, להתפלל בו בעת הצורך, ונוסח קבוע ועת קבועה אין להם לתפילתם, כי בנוח הרוח על כוהנם, ואסף את בני מרעיתו – אנשים, נשים וטף, והשתחוו יחד איתו והיו כורעים והוזים ומהרהרים בתשובה עד עמוד הכהן הגדול ועמדו גם המה ובכל עת השתחוויותיהם, אישה אחת פורטת על הנבל.  גם אורים ותומים יאמרו כי יש להם, ועל כל דבר ישאלו באורים, ומאומה לא יעשו בשכר כי אם בחינם, ואם יאמר איש לתת להם מתת, וקיבלו ממנו, אם יהיה הדבר לרצון לפני ה'. ברופאים לא ישאלו על כל מחלה אשר תובא עליהם, גם אם למוות ממנה תוצאות.  מאמינים הם כי גאולת ישראל תבוא מהר, ומרבים המה להיטיב ולהתקרב אל "בני המלכים" העתידיים, אך כל תכלית מסיונית אין להם, וצוררים המה את המסיון".  כפי שציין דוד ילין,  אנשי המושבה עסקו בפעילות של חסד, וסייעו לאוכלוסיה המקומית ללא הבדל דת או מגזר כזה או אחר, ומבלי לכרוך בסיוע שום פעילות מסיונרית.  בשנת 1882 הגיעו לירושלים יהודי תימן, שעלו במסגרת עליית "אעלה בתמר".  יהודים אלה האמינו שבשנת תרמ"ב (ומכאן השם "אעלה בתמר"), יגיע המשיח. הם הגיעו לירושלים ללא שום יכולת להתפרנס, ובניגוד לאמונתם, המשיח שהם כה ציפו לו, לא מיהר להגיע.  ארגוני הסיוע היהודים נהגו להתמקד באותה תקופה בעדות מסויימות (אשכנזים וספרדים), ואף אחד מהארגונים הללו לא לקח אחריות על יהודי תימן.  מפגש מקרי של אנשי המושבה עם ארבע משפחות שניסו לבנות לעצמם מחסה מאולתר משקים, סמרטוטים וקרעי מחצלות, גרם לאנשי המושבה לסייע להם.  מעבר למצוקה האנושית הברורה של התימנים, גם סיבת עלייתם, האמונה בביאת המשיח הקרובה, גרמה לאהדה בקרב אנשי המושבה שהאמינו בעצמם ששיבת עם ישראל לעמו תזרז את חזרתו של ישוע.  הם שכרו עבורם מספר חדרים, העניקו להם ארוחה חמה אחת ביום, סיפקו להם טיפול רפואי וחלב לילדים ולחולים שביניהם.  יהודי תימן אסירי התודה, חיברו תפילה למען המושבה האמריקאית:  "מי שבירך את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, הוא יברך, וישמור, וינצור ויעזור את השר הארצ'יו ספאפארד (כך במקור) ובני ביתו וכל הנלווים אליו, בעבור שהוא מרחם עלינו ועל עוללינו ועל טפינו.  יאריך השם ימיו בטוב ובנועם ויהי חסדו חופף עליהם בימיו ובימינו תושע יהודה, וישראל ישכן לבטח, ובא לציון גואל וכן יהי רצון ונאמר אמן".  אגב, רק בשנת 1884, שנתיים לאחר הגיעם לארץ, בהשתדלותו של עורך עיתון "חבצלת", ישראל דב פרומקין גויסו מספר בעלי הון יהודים על מנת לבנות עבורם שכונה בסמוך לסילואן של ימינו (אגב, בדומה למצב בשייח ג'ראח, גם האדמות שעליהן נבנו בתי התימנים בסילואן עומדים במחלוקת משפטית, ולא אתפלא אם גם נכסים אלה יופיעו בחדשות בהקשר דומה).  למרות שהיהודים החלו גם הם לסייע לתימנים, נמשך הסיוע של אנשי המושבה לחלק מאלמנות ויתומי התימנים עד שנקטע בשנת 1948 עקב מלחמת העצמאות.

התפילה הכנה של עולי תימן בירושלים, לא סייעה להורשיו ספאפורד, ואלוהים לא ברך אותו בחיים ארוכים.  בשנת 1888 הוא חלה במלריה ונפטר ממחלתו.  כעת עברה הנהגת המושבה לידי אלמנתו, אנה.  אנה ספאפורד נאלצה להתמודד עם התנכלויותיו של הקונסול האמריקאי סלה מריל.  מריל, שבין יתר תחומי התעניינותו היה גם ארכיאולוגיה, החליט לנהל חפירות ארכיאולוגיות בבית הקברות הפרוטסטנטי שבהר ציון, היכן שנקברו, בין היתר, גם מתי המושבה האמריקאית.  הוא לא נתן לעובדה הזאת להפריע לסקרונותו הארכירולוגית, הוא גם לא חשב להודיע לאיש על החפירות, והן התגלו בדרך מקרה.  אחת מנשות המושבה נפטרה במפתיע, וכאשר הגיעו אנשי המושבה לקבור אותה, הם גילו את החפירות בבית הקברות, ואת ארונו של הורשיו ספאפורד חשוף.  הם לא ידעו, אבל ההתנכלות לקברי מתי המושבה עדין לא הגיעה לשיאה.  התנכלות נוספת של מריל למושבה הגיעה גם למערכת המשפט בארצות הברית.  אחד מאנשי המושבה, גו'הן ויטינג נפטר, והשאיר אחריו אלמנה וילדים.  זמן קצר לאחר מכן, נפטרה אימו של גוהן ויטינג, ולפי צוואתה, מונה לעזבונה מנהל עסקים, עד שנכדיה יגיעו לגיל 21.  לאלמנתו של ג'והן הותר להשתמש בכספים רק אם היא תעזוב את ירושלים ותחזור לארצות הברית.  הבעיה היתה שלמרות הפיתוי הכלכלי, העדיפה האלמנה להישאר בירושלים.  בשלב הזה נשלח אחיה מארצות הברית על מנת להביא אותה לארצות הברית.  היא שבה וסירבה לחזור עימו לארצות הברית.  מספר ימים לאחר מכן, ניצל הקונסול האמריקאי את סמכויותיו, והוציא צו המחייב את הגברת ויטינג להגיע אליו עם ילדיה.  לאחר שהיא לא הגיעה, הגיעו שוטרים ולקחו בכוח אותה ואת ילדיה ממתחם המושבה האמריקאית למלון "גרנד ניו" שבסמוך לשער יפו, שם נעלו אותם באחד החדרים למשך עשרים וארבע שעות.  הגברת ויטינג המשיכה לסרב לעזוב את ירושלים, ואחד השומרים עליה הבהיר לה שהוא ידאג להכפיש את שמה בארצות הברית.  ימים ספורים לאחר שהיא שוחררה מאותו מעצר בן 24 שעות שהטיל עליה מריל, היא קיבלה הזמנה מבית המשפט לעזבונות שבמסצ'וסטס, לדיון בנושא הפקעת זכותה לשמש כאפוטרופסית לשני ילדיה.  לאחר שבקשתה שהדיון יערך בירושלים נדחתה, החליטה הגברת ויטינג להפליג, לצורך הדיון בלבד, לארצות הברית, אך להשאיר את ילדיה במושבה האמריקאית.  בסופו של דבר השופט דחה לחלוטין את הטענות שהגברת ויטינג אינה כשירה לשמש כאפוטרופסית על ילדיה, או שהמושבה האמריקאית היא מקום שאינו מתאים מבחינה מוסרית לגידול ילדים.  המשפט עורר עניין תקשורתי רב, בין היתר משום שפרקליטה של הגברת ויטינג הציג את התביעה כרדיפה דתית. הוא נתפס בציבור לא כמשפט של בני משפחה המתקוטטים על משמורת על ילדים קטנים, אלא כמשפט נגד המושבה האמריקאית, ופסק הדין נתפס כזיכויה של המושבה.  לעניינינו חשוב שהכותרות צדו את עיניה של קהילה של מהגרים שוודים בארצות הברית, שניהלו גם הם אורח חיים קומונלי. הם החליטו לשלב כוחות, וכשהגברת ויטינג ונציגי המושבה ששהו איתה בארצות הברית חזרו לירושלים, אנשי הקומונה השוודית הצטרפו אליהם למסע ולמושבה.  כעת היה צורך למצוא מגורים לעוד עשרות אנשים.  הפתרון היה שכירת בית גדול מחוץ לעיר העתיקה, בית רבאח אפנדי.  היה זה בית גדול שרבאח אפנדי בנה עבור ארבעת נשותיו, ושעמד ריק לאחר מותו.  זהו הבית שהיום ידוע כבית המושבה האמריקאית (בעתיד הם יקנו את הבית). זמן קצר לאחר מכן הצטרפו למושבה בני המשפחה של הקהילה השוודית שלא היגרו לארצות הברית לפני כן, ושנותרו בשוודיה.  המושבה האמריקאית (אולי צריך כבר לקרוא לה המושבה האמריקאית שוודית) הגיעה כעת לשיאה ומנתה כמאה וחמישים חברים.  הצטרפות השוודים למושבה שינתה אותה מקצה לקצה.  עד להצטרפותם אנשי המושבה התפרנסו משרותי חינוך ומתרומות.  השוודים היו חקלאים מצויינים שהצליחו להבין את ההבדל בין החקלאות בשוודיה לחקלאות בארץ ישראל.  הם זרעו שדה חיטה בואדי גו'ז, הקימו לול ורפת, ופתחו תעשיית חלב.  בנוסף הקימו מפעלי אריגה ורקמה ומאפיה.  הצטרפותם למושבה הפכה אותה לא רק לקהילה המסוגלת להחזיק את עצמה ללא תרומות, אלא גם לגורם כלכלי משמעותי בירושלים.

באוקטובר 1898 הגיע לירושלים אורח מכובד: הוד מעלתו וילהלם השני, קיסר גרמניה.  בין אנשי המושבה היה יהודי מומר בשם אליהו מאיירס.  אנשי המושבה קנו עבורו מצלמה והוא תיעד את הביקור הקיסרי בארץ ישראל.  התמונות הללו היו מאוד מבוקשות, ואנשי המושבה הבינו שהם עלו כאן על משהו, והחליטו להקים מחלקת צילום.  המחלקה הזאת פעלה עד אחרי מלחמת השחרור, ואוסף התצלומים שלה נחשב עד היום לאחד מאוספי התצלומים ההסטורים החשובים ביותר של ירושלים והמזרח התיכון.  בין היתר תיעדו אנשי המושבה את כניעת ירושלים בפני הבריטים, כניסת הגנרל אלנבי לירושלים, חנוכת האוניברסיטה העברית בשנת 1925, תוצאות רעידת האדמה של 1927 ועוד.  בשנות השישים של המאה הקודמת נתרם אוסף הצילומים לספריית הקונגרס, והיום הוא למעשה נחלת הכלל.  למרות שאליהו מאיירס יסד את המחלקה, היא מזוהה יותר עם מי שהחליף אותו בשנת 1904, לארס לארסון, שניהל את המחלקה במשך שלושים שנה, עד לעזיבתו את המושבה האמריקאית בשנת 1934.  את לארסון החליף צלם בשם אריק מטסון.  הוא הפעיל חנות בחזית מלון פאסט בשם שירות הצילום של מטסון.  צריך לזכור שמדובר בשנות השלושים של המאה העשרים, מצלמות לא היו מצרך נפוץ.  בשנת 1946 עזב מטסון את הארץ ועבר לארצות הברית, אך החנות המשיכה לפעול עד שנות החמישים.  לאחר מלחמת העצמאות ועקב הירידה בתיירות לירושלים, נסגרה החנות.

במהלך ביקורו של הקיסר, אושר לו לרכוש שטח אדמה בהר ציון, שבו תוקם לאחר מכן כנסיית הדורמציון.  הבעיה היתה שבשטח הזה קברו אנשי המושבה את מתיהם.  איש לא סיפר להם על המכירה, וגם על כך שגופות מתיהם הוצאו מהמקום, הושמו בארגזים, והועברו למקום אחר.  כמו בפעם בה החליט סלה מריל לחפור חפירות ארכיאולוגיות בבית הקברות, גם הפעם התגלה הסיפור כאשר אחד מאנשי המושבה נפטר.  לאחר פטירתו ביקשו אנשי המושבה את המפתח לבית הקברות, על מנת לקברו, אלא שאז נאמר להם שבית הקברות נמכר, והעצמות הועברו למקום אחר.  את הנפטר הם קברו בבית הקברות היווני אורתודוכסי, אולם לקח להם עוד ארבעה חודשים לגלות שגופות יקיריהם הועברו לבית הקברות הבריטי.  לדרישתם נחפר קבר האחים, ולזוועתם הם גילו שהעצמות הוכנסו לארגזי משלוח ממסופרים, אך ללא הפרדה בין הגופות השונות.  היו ארגזים שהכילו מספר כפול של אותן עצמות.  לבסוף הם נאלצו לשוב ולקבור את כל המתים בקבר אחים, מכיון שלא היה ניתן לזהות את שרידי הגופות.  לאחר מספר שנים נודע להם ששוב חופרים בקבר האחים ומנסים לפנות את הקברים.  הם פנו לקונסול הבריטי שפנה לבישוף הבריטי.  במקביל השוודים במושבה פנו גם הם לקונסול השוודי, שגם הוא פנה לבישוף הבריטי בירושלים.  הבישוף הורה לעזוב את קבר האחים, ואיפשר לאנשי המושבה לקבור את מתיהם פעם נוספת, ולהקים על קברם מצבה.  

הארגזים שאליהם הוכנסו עצמות מתי המושבה האמריקאית

בשנת 1900 ביקרה בירושלים הסופרת השוודית סלמה לגלרלף.  דורות של ילדים מכירים את ספר הילדים הידוע ביותר שלה, מסע הפלאים של נילס הולגרסון.  לגרלף התאחסנה במלון "גרנד ניו" (שכבר הוזכר כמקום בו הוחזקה הגברת ויטינג עם שני ילדיה בניגוד לרצונם).  בזמן שהותה במקום דפק על דלת חדרה הקונסול האמריקאי סלה מריל, ואמר לה שיש שוודים החיים בירושלים, אך הזהיר אותה שלא תבקר אותם, בשל אורח חייהם המושחת, וטען שלמרבה הצער לגברת אנה ספארפורד יש השפעה מהפנטת עליהם.  לגרלף חשה אחריות כלפי בני ארצה, והחליטה לנסות ולחלץ אותם מהמושבה.  היא הגיעה לביקור, והתקבלה על ידי אנה ספאפורד.  כאשר אמרה לה לגרלף שהיא משוודיה, אנה הגיבה באומרה שיש במקום שוודים, והם בוודאי ישמחו לראותה.  היא ביקשה מביתה, ברטה, שתקרא להם.  לאחר ביקור זה המשיכה לגרלף לבקר את המושבה פעמים רבות, וגישתה כלפיה השתנתה במאה ושמונים מעלות.  ביקוריה במושבה ושיחותיה עם אנשי המושבה הפכו לאחד הספרים המפורסמים ביותר שלה, "ירושלים", שפורסם בשנת 1901, ותיאר את עלילות הקבוצה השוודית מהכפר בשוודיה ועד לחיזוק המושבה האמריקאית בירושלים.  הספר היה אחת הסיבות לזכייתה בפרס נובל לספרות בשנת 1909.  לגרלף היתה האישה הראשונה לזכות בפרס נובל לספרות.

סלמה לגרלף – דיוקן שלה ובול סובייטי שהוצא לכבוד מאה שנה להולדתה של לגרלף באיחור של כשלושה חודשים (הבול יצא בפברואר 1959, בעוד שהיא נולדה בנובמבר 1858)

בשנת 1904 התחתנה ברטה ספאפורד (ביתם של מייסדי המושבה) עם פרדריך ובסטר.  ההתנגדות לנישואין כנראה נחלשה כאשר ביתה של אנה, ברטה הגיעה לגיל המתאים ומצאה אהבה. בספרה "ירושלים שלנו" היא מתארת מסיבה לכבוד 50 שנה להגעת אבי בעלה לירושלים.  אחד הנואמים היה סגן הקונסול הגרמני, אדם בשם הס.  ברטה מספרת שלרווחת אנשי המושבה, ביקוריו של הס במושבה היו נדירים.  הם לא אהבו את ביקוריו בגלל בנו, נער צעיר בשם רודולף.  כך מתארת ברטה ספאפורד את הס הצעיר: "לעיתים רחוקות למדי ביקרה משפחת הס במושבה האמריקאית. כל אימת שעשתה זאת, היא הביאה עמה את בנם הצעיר. הוא גרם למטרד נוראי. הוא התערב בכל דבר ושאל ללא הרף שאלות והשקט הופר בעת שהיה בסביבה. תמיד מינינו את אחד מאנשי המושבה, את האח אליאס, כדי להעסיק את רודולף הצעיר, כך שיכולנו לבלות את שעות אחר צהריים באין מפריע. האח אליאס היה יהודי מומר… הוא לא חסך מאמצים כדי להעסיק את הילד הנרגן ורע המעללים, שהיה ברבות הימים לרודולף הס הידוע לשמצה".  כן, רודלוף הס שהיה מטרד למושבה האמריקאית בירושלם כנער צעיר, בגר והפך לסוג של מטרד קטלני לאירופה.  הוא היה סגנו של היטלר, עד שצנח לילה אחד בבריטניה בנסיון הזוי ומוזר להשיג שלום בין גרמניה הנאצית לאנגליה.  את חייו, אגב, הוא סיים כאסיר בכלא שפנדאו, לאחר שהתאבד בשנת 1987 (בגיל 93), שנים לאחר שלפי עדויות הסוהרים, הוא איבד את שפיות דעתו.

היום אנו מכירים את המונח "אמריקן קולוני" כאחד המלונות הידועים ביותר בירושלים, אך העיסוק במלונאות החל במקרה ולא היה רציף.  בשנת 1902 חיפש הברון יוסטינוב, סבו של שחקן הקולנוע הנודע פיטר יוסטינוב, ובעליו של מלון "פארק" ביפו, מלון טוב בירושלים.  בירושלים באותו הזמן לא היו מלונות מודרנים, והברון ביקש מאנשי המושבה שיאותו להלין את אורחיו.  אם הם היו ממשיכים לעסוק במלונאות באופן רציף, הסיפור היה מוצלח יותר, אבל צריך להודות ביושר, שהמלון הוקם רק עשרות שנים לאחר מכן, בשנות החמישים.

על המשך קורות המושבה האמריקאית, התפקיד שמלאה בזמן מלחמת העולם הראשונה, השינויים שעברו עליה בתקופת המנדט ופתיחת המלון שידוע עד כאחד המלונות המיוחדים ביותר בירושלים (בוודאי המלון עם המטען ההסטורי הגדול ביותר) בפוסט ההמשך לפוסט זה, שיפורסם בעוד כשבוע.