המושבה שהפכה למלון – חלק שני

החלק הקודם של סיפורו של מלון אמריקן קולוני תיאר את הנסיבות הטראגיות שבהן נוסדה המושבה האמריקאית, ואת קורות המושבה עד למלחמת העולם הראשונה.  למרות שאפשר להבין את החלק הזה גם מבלי לקרוא את החלק הראשון, מומלץ לקרוא גם אותו בקישור הזה.

מלחמת העולם הראשונה העלתה את חשיבות המושבה האמריקאית.  המלחמה החלה באוגוסט 1914, ולמרות שבאופן פורמלי תורכיה היתה ניטראלית עד לכניסתה למלחמה באוקטובר באותה שנה, הרי שנטייתה לטובת מעצמות המרכז היתה גלויה, ורוב ההערכות היו שהיא תצטרף אליהן במלחמתן כנגד מעצמות ההסכמה.  זאת הסיבה שרוב הזרים, כולל הקונסול הבריטי, עזבו את ירושלים עוד לפני שהתורכים נכנסו למלחמה.  אותם נתינים בריטים מעטים שנותרו בירושלים היו נתונים למעקב.  קוריוז נחמד היה פשיטה של התורכים על הכנסיה האנגליקנית סנט ג'ורג' (היום זוהי הכנסיה האנגליקנית הפונה אל דוברי הערבית, בניגוד לכנסיית המשיח האנגליקנית הפונה אל דוברי העברית).  אחד מקומיים שמע שיש בכנסיה, ממש מול המזבח, שני תותחים, ומיהר להעביר את הידיעה המודיעינית החמה לתורכים, שפשטו על כנסיה בחיפוש אחר אותם תותחים, ואף חפרו בור מול המזבח מתוך תקווה לחשוף את התותחים המוסלקים.  התותחים כמובן לא נמצאו אך מה עקץ את אותו תושב מקומי שהיה משוכנע שמוחבאים שם שני תותחים?  הוא שמע שיחה באנגלית שהזכירה את שני ה- cannons, שפירושה הוא כמרים, שעומדים מול המזבח, אך הוא הבין שמדובר על canons, תותחים.  וכך עמד לו הכומר הצי'נס, מביט בתורכים בחוסר אמון, ולא הוא ולא התורכים מעלים על בדל דעתם הפרועה שהוא אחד מאותם "תותחים" שהם מחפשים.  הכומר הי'צנס היה אחד הבריטים האחרונים לעזוב את ירושלים.  אנשי המושבה  שמרו במשך שנות המלחמה את חפצי הקודש של קתדרלת סנט ג'יימס.  אחד המבנים השכנים של המושבה היה שייך לבריטי, שעזב בחופזה עוד בטרם פרצה המלחמה, וביקש מאישה מקומית שתשמור על ביתו.  כמו כולם, גם הוא העריך שהמלחמה תסתיים בתוך חודשים ספורים והוא יוכל לחזור במהרה לביתו בירושלים, הערכה שכפי שידוע התבדתה.  כאשר הבינה האישה שהתורכים לא מתרגשים משמירתה על הבניין ומתכוונים לתפוס אותו, היא ביקשה מאנשי המושבה שישמרו על חפצי הערך במבנה.  הם חיכו לשעות החשיכה ואז החלו להעביר מעל החומה בין שני המבנים שטיחים מגולגלים וכלי כסף.  תוך כדי העברה נשמעו דפיקות רמות על שער המבנה, הם עוד הספיקו להעביר את כלי הכסף האחרונים ואז נפתח השער ולמקום הגיעו חיילים תורכים שתפסו את הבניין.  לאחר המלחמה הוחזרו כל הכלים והשטיחים לידי בעליהם הבריטים.  מכיון שברוב שנות המלחמה ארצות הברית היתה ניטראלית (היא נכנסה למלחמה רק באפריל 1917, כשלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה),  יכלו אנשי המושבה להישאר בירושלים.  בשלושת השנים בהם ארצות הברית היתה ניטראלית, היו אוניותיה בין היחידות שפקדו את נמלי ארץ ישראל, וכך יכלו אנשי המושבה לקבל סיוע ולהעבירו לנזקקים.  אנשי המושבה לקחו על עצמם ניהול של בתי תמחוי, בתי חולים, בתי יתומים ועוד.  לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה, הם מצאו את עצמם כנתיני אוייב בתחומי האמפריה העות'מנית.  ג'מאל פאשה, השליט הצבאי של ארץ ישראל, החליט באופן אישי להתיר להם להישאר בירושלים ולהמשיך בפעילויות החסד שלהם.  הם מצאו את עצמם מטפלים גם בחיילים טורקים וגרמנים, וגם בשבויים בריטים.  המלחמה היתה תקופה איומה בירושלים.  רעב כבד, גל של ארבה שהחריף את המחסור באוכל, כשליש מאוכלוסיית העיר, 15,000 איש מתו במהלך המלחמה בעיר.  כאשר התורכים נסוגו מהעיר ללא קרב, הרכיב ראש העיר משלחת מכובדים שתחפש את צבא הוד מלכותו על מנת להכנע לו.  נראה לי שסיפור הכניעה ראוי לפוסט בפני עצמו (העיר נאלצה להכנע מספר פעמים, משום שבכל פעם קצין יותר בכיר ביטל בזעם את הכניעה על מנת שהעיר תיכנע לו), אבל אזכיר את המעורבות הקטנה של אנשי המושבה האמריקאית בכניעה.  בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון, ה- 9.12.1917, נשמעה דפיקה בדלת בניין המושבה האמריקאית.  אנה חששה לפתוח לבד את הדלת, וכך מספר אנשים נגשו לפתוח את הדלת כדי לגלות שבכניסה עומד ראש העיר ירושלים חסן אפנדי אל חוסייני.  הוא סיפר להם שבמהלך הלילה נסוגו התורכים מהעיר, והפקידו בידיו מכתב כניעה, שעליו למסור לצבא הוד מלכותו.  חוסייני שידע עד כמה אנשי המושבה האמריקאית מייחלים ליום הזה, רצה להודיע להם באופן אישי על הכניעה.  אנשי המושבה המאושרים החלו לשיר מזמורי הודיה, וחוסייני, שלמרות שהיה מוסלמי, הצטרף לאלה מהם שהוא הכיר (כילד הוא למד במושבה האמריקאית, וכבוגר נמנה על ידידי המושבה וביקר בה פעמים רבות, כך שהוא הכיר חלק מהמזמורים).  אנה שחששה שהבריטים ירו במשלחת הכניעה בטעות, קרעה סדין לבן והרכיבה ממנו דגל לבן, שמוצג עד היום במוזיאון המלחמה האמפריאלי הבריטי.  בנוסף, נלווה את משלחת הכניעה צלם מטעם המושבה האמריקאית, שתיעד את הכניעות השונות (כאמור בכל פעם ביטל קצין בכיר יותר את הכניעה הקודמת כדי שהעיר תיכנע בפניו).  למרבה הצער רוב התמונות הושמדו על מנת להשאיר רק תיעוד של טקס הכניעה בפני אלנבי, אבל צילום אחת הכניעות, הכניעה בפני שני סמלים בריטים נותר עד היום.  בין נסיגת התורכים במהלך הלילה לכניסת הבריטים היתה ירושלים למעשה ללא שלטון והחלו בה מעשי ביזה.  מסיבה זאת דחק ראש העיר בבריטים להקדים ולהכנס לעיר.  בערך בשעה 10 נשמעה באזור המושבה האמריקאית צעקות "אַג'וּ! אַג'וּ! (הגיעו! הגיעו!, בערבית נהוג להסתפק בנטיית הפועל ולא להוסיף כינויי גוף כמו בעברית, כך שתרגום שמתייחס יותר להקשר ופחות לאופן המילולי של המילים יהיה "הם הגיעו! הם הגיעו!").  ברטה ספאפורד הצעירה התרגשה, עזבה את בית החולים בו עבדה, רצה לכיוון אחד הקצינים שרכב על סוס לצידו של ראש העיר, נשקה לו, וחזרה מיד לבית החולים.

סיום המלחמה סימן לא רק את סופן של 400 שנות שלטון עות'מני בעיר (ובארץ ישראל), אלא גם שיפור משמעותי בתנאי החיים.  הבריטים לקחו אחריות על תחומי החיים האזרחיים והחלו לדאוג לאספקת אוכל לעיר הרעבה.  אנשי המושבה האמריקאית מתארים בזכרונותיהם כיצד משאיות אספקה צבאיות פרקו כמויות מזון שהם לא ראו מזה שנים בבתי החולים שהם הפעילו.  מהר מאוד נקשרו קשרים חמים בין ראשי השלטון החדש בירושלים לבין אנשי המושבה האמריקאית ואנשים כמו רולנד סטורס (המושל הצבאי של ירושלים ולאחר הקמת שלטון המנדט המושל האזרחי מטעם המנדט) ובכירי המנדט נהגו לבקר במושבה לעיתים קרובות.  בעלה של ברטה היה נתין גרמני, ובשל נישואיה אליו, גם היא נחשבה לנתינה גרמניה.  הבריטים החליטו לגרש מארץ ישראל את כל הנתינים הגרמנים, אך בשל הפעילות ההומינטרית של אנשי המושבה הגרמנית, פעילות שלא הבחינה בין אדם לאדם (וכללה גם הצלת שבויי מלחמה בריטים בזמן השלטון התורכי בעיר) הוחרגו אנה ספארפורד ובעלה מהצו, והותר להם להישאר בירושלים ולהמשיך בפעילותם ההומינטרית. 

בערב חג המולד של שנת 1925, מיהרה ברטה ספאפורד לביתה, על מנת לנסוע לבית לחם למיסת חג המולד.  בדרכה היא נתקלה בבדואי על חמור, ויחד עימו אישתו החולה, ומה שנראה לה בתחילה כצרור בגדים או סמרטוטים.  רק כאשר קרבה אליהם, הבינה שצרור הבגדים אינו אלא תינוקת בת יומה.  הבדואי סיפר לה שאישתו חלתה לאחר הלידה, והם חיפשו בית חולים אך אף בית חולים לא הסכים לקבל אותם, משום שמרבית הרופאים והאחיות ציינו את חג המולד.  ברטה לא יכלה להתעלם מהסמליות שבערב החג המציין את לידתו של ישוע באבוס, היא נתקלת בזוג עם תינוקת בת יומה.  היא חזרה לירושלים והחלה לחפש סיוע רפואי עבור האישה.  היא גילתה שהאיש צדק, בשל החג רוב בתי החולים פשוט סירבו לאשפז חולים חדשים.  לבסוף הצליחה ברטה לסייע לו לאשפז את אישתו, אך מצבה היה אנוש והיא נפטרה עוד באותו ערב.  הבדואי, שלא היה לו מושג כיצד לטפל בתינוקת בת יומה, ביקש מברתה שתטפל בתינוקת.  זאת היתה ההתחלה הצנועה של בית החולים לתינוקות על שם אנה ספאפורד, שנפתח בבניין הראשון של המושבה בעיר העתיקה.  בית החולים היה בעל 60 מיטות עם אגף כירורגי, והוא פעל לאורך כמעט חמישים שנה, תחת השלטון הבריטי, הירדני והישראלי.  בתחילת שנות השבעים הוא שינה את מתכונתו והפך למרפאות חוץ עבור ילדים.  במקביל שונה שמו ל"מרכז ספאפורד לילדים", מרכז הפעיל עד היום באותו מבנה.

בשנת 1923 מתה אנה ספאפורד, והנהגת המושבה עברה לביתה ברתה.  בתקופתה החלה מתיחות בין השוודים לאמריקאים במושבה.  כאשר סלה מריל סיפר לסלמה לגלרלף שאנה ספאפורד מהפנטת את השוודים, היה בכך גרעין מסויים של אמת.  לא, היא לא היפנטה אותם במובן הצר של המילה, אך הכריזמה שלה והמעמד שלה במושבה מנעו מאנשי המושבה להתנגד להחלטותיה.  היא נחשבה לאם המושבה ואנשי המושבה היו פונים אליה כ"אמא אנה". אפילו על קברה נכתבה המילה "Mother". החלטותיה של אנה היו לחוק במושבה, מבלי שמישהו חשב לערער על כך. לביתה ברטה, לא היתה הכריזמה של אנה, ובני הדור השני של השוודים החלו לתהות על הבדלי המעמדות במושבה.  המושבה נקראה "המושבה האמריקאית" למרות שרוב החברים היו שוודים.  השפה הרשמית במושבה היתה אנגלית, וכל האספות התנהלו באנגלית.  יום העצמאות האמריקאי וחגים אמריקאים נוספים נחגגו במושבה ברוב הדר, בעוד שחגים שוודים נעדרו מסדר היום של המושבה.  בנוסף, בעקבות החלפת השלטון העות'מני בשלטון הבריטי חלו שינויים חוקיים שהשפיעו על המושבה.  העות'מנים לא התערבו בנעשה במושבה בשל משטר הקפיטולציות והעובדה שהמושבה הורכבה מנתינים זרים.  כעת, הבריטים החלו להתייחס למושבה כאל גוף כלכלי.  כבר בשנת 1919, עוד לפני מותה של אנה, נדרשה המושבה להוציא דו"ח על עסקיה הכלכליים.  בשנת 1923 נרשמו עסקי המושבה כשותפות כלכלית בשם FR. Vester & Co עם הון התחלתי של 8,000 ליש"ט.  פרדריך וסטר (בעלה של ברטה) וג'והן ויטינג נרשמו כמנהלי השותפות.  לקראת סוף שנות העשרים נרשמה המושבה בניו-יורק בהסתר כאגודה כלכלית.  במקביל החלה ברטה לעבוד על תקנון רשמי עבור המושבה.  ברצונה היה להפוך את הכללים הבלתי רשמיים לתקנון האגודה.  לפי התקנון בעת סיום חברות במושבה כל הטבה כלכלית, שותפות בכל אחד מענפי ההכנסה של המושבה והטבות הנגזרות מכך נפסקות, וכן אין אפשרות לקבל תגמול על העבודה של העוזב בשנים שקדמו לעזיבתו. במקרה של פירוק האגודה יהנו רק אלה שהיו רשומים בעת הפירוק שלה מחלוקת הרכוש.  התקנון עורר התנגדות בקרב חלק מחברי המושבה, במיוחד בקרב השוודים.  כעת החלו שלוש קבוצות להיאבק אלה באלה.  קבוצת מיעוט בתוך המושבה שהתנגדה לתקנון, והפכה למועמדת לסילוק ממנה (על כל ההשלכות הכלכליות הנגזרות מכך), חברים לשעבר שעזבו או סולקו ממנה, ודרשו שהמושבה תירשם כאגודת חסד (דבר שיגביל את שליטת משפחת ובסטר בנכסי החברה), ורוב האנשי המושבה שתמכו בברטה וסטר.  ההתדינויות המשפטיות הגיעו עד לבית המשפט העליון של המנדט שפסק כי המושבה שינתה לחלוטין את עקרונותיה ואין היא מתפקדת עוד כאגודת חסד, ולכן ניתן לרשמה כשותפות עסקית.  היה זה ניצחון לוסטרים, שיצג אותם עורך הדין משה זמורה, שמונה בשנת 1948 לנשיא הראשון של בית המשפט העליון של מדינת ישראל.  בית המשפט המליץ לאנשי המיעוט ואנשי הרוב במושבה למצוא מתווך שיפשר בין שתי הקבוצות, וכך נעשה.  ההשתלטות בפועל של משפחת וסטר על נכסי המושבה, הירידה במתח הדתי בקרב בני הדור השני והשלישי של בני המושבה, וההכרה שהמשיח כנראה ממשיך להתעכב ולא עומד להגיע בקרוב, והפיכת המושבה לגוף כלכלי החלישו מאוד את הסולידריות והלכידות של המושבה, ועוד ועוד אנשים פרשו ממנה.  

פרדריך וסטר, בעלה של ברטה היה אזרח גרמני.  כאשר הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, הוא ניסה להיפטר מאזרחותו הגרמנית.  נסיונות קודמים לקבל אזרחות אמריקאית עלו בתוהו, אך הוא הצליח להשיג אזרחות ארץ ישראלית.  ב- 3.9.39, שעות ספורות לאחר שבריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, נעצר פרדריך על ידי שלטונות המנדט, לקול מחאותיה של ברטה.  ברטה דרשה שהיא תיעצר יחד עם בעלה, אך הלה שכנע אותה שתישאר במושבה, שם היא תוכל להועיל לו יותר.  היא החלה להתקשר לראשי המנדט והצבא הבריטי בארץ ישראל.  השתדלויותיה נשאו פרי, ולאחר כשעה שוחרר בעלה תוך כדי הבטחה שהוא לא יעצר שוב.  למרות מוצאו ואזרחותו הגרמנית, פרדריך לא רק שמעולם לא הזדהה עם הנאציזם, הוא התנגד להם.  בינואר 1942, במהלך מסיבה שערכו אנשי המושבה לעובדי בית החולים שלהם, פסק ליבו של פרדריך לפעום.  למרות נסיונות ההחיאה, הוא נפטר.  היתה זאת מכה קשה לברטה לאבד את בעלה לאחר שלושים ושמונה שנות נשואין.

ההידרדרות במצב הבטחון בארץ ישראל ככל שהתקרבו לאחר סיום מלחמת העולם השניה השפיעה על המושבה האמריקאית.  המושבה אמנם שמרה על ניטראליות, שלרוב גם כובדה על ידי הצדדים השונים, אבל היו מספר מקרים של חברים שנפגעו מכדורים תועים.  לאחר קבלת הצעת החלוקה בעצרת האומות המאוחדות (כ"ט בנובמבר) הידרדרה המתיחות למלחמה גלויה בין הקהילה הערבית לקהילה היהודית בארץ ישראל.  בראשית 1948 נפטר אחד מאנשי המושבה.  בית העלמין של המושבה היה על הר הצופים.  ברטה וובסטר יצרה קשר עם אנשי האחים המוסלמים, והודיעה להם שהם מארגנים הלוויה, וביקשה מהם שלא ירו במהלכה.  לאחר מכן היא התקשר לפרופסור מגנס וחזרה על בקשתה.  שני הצדדים הבטיחו לה שהם ינצרו את האש במידה והצד השני ינצור אותה.  לאחר מכן נוצרה בעיה חדשה: אף קברן לא הסכים להסיע את הארון מהמושבה האמריקאית לבית העלמין בהר הצופים.  לבסוף הסכים נהג משאית אוכל (!) לאפשר להם להשתמש במשאית שלו על מנת להעביר את הארון להר הצופים.  טקס האשכבה נערך במושבה עצמה, ומלווים בודדים העלו את הארון על משאית האוכל שנסעה מלווה ברכב משטרה משוריין על מנת לקבור את הארון.  שאר אנשי המושבה עקבו אחרי השיירה העצובה מחלונות בניין המושבה.  לא ברור אם היה זה בשל השתדלויותיה של ברטה, אבל אף צד לא ירה באותו הזמן, הארון הגיע בביטחה לבית העלמין, והמלווים שבו בשלום למושבה.  זמן קצר לאחר מכן נהרגה מכדור אישה שוודית שהתגוררה בירושלים, ולא היתה חברה במושבה.  אנשי המושבה שהבטיחו לה עוד בהיותה בחיים שיש לה מקום בבית העלמין שלהם לא ניסו אפילו להגיע הפעם לבית העלמין בהר הצופים.  במקום זה הם כרו לה קבר בשטח המושבה האמריקאית. 

לאחר מלחמת העצמאות חולקה ירושלים, והמושבה האמריקאית נמצאה בשטח ירדן.  החיים בירושלים הירדנית היו שונים מהחיים בתקופת המנדט.  בתקופת המנדט היתה קהילה זרה, במיוחד בריטית ואמריקאית גדולה, שניהלה חיי חברה ותרבות.  בעיר היה הווי מזרחי לצד תרבות מערבית.  בתקופה הירדנית הבירה היתה עמאן, ולא היתה קהילה זרה בירושלים.  השינויים הללו זירזו את עזיבת הצעירים, ובמושבה נשארו בעיקר מספר קשישים בני הדור הראשון ובני הדור השני.  ברטה ספפורד התקשתה להמשיך ולנהל לבדה את המושבה, וביקשה מביתה אנה לינד גרייס שתחזור לירושלים ותסייע לה.  הם חילקו ביניהן את העבודה כך שברטה ניהלה את בית החולים ואנה את האכסניה.  אנה החלה לשפר את האכסניה הצנועה.  עד אז המקלחות היו מיושנות, היה צריך לחמם את המים על ידי תנורים שהוסקו בעצים, וגם החדרים חוממו על ידי תנורים שהוזנו בעץ.  אנה התקינה חימום מרכזי ומתקן מרכזי לאספקת מים חמים, ושם האכסניה שונה ל"מלון אמריקן קולוני", השם שמלווה אותו עד היום.  עם השנים התקשתה אנה יותר ויותר בניהול בית החולים.  בשנות השישים חזר בנה הבכור של ברטה, הורצ'יו לירושלים.  הוא החליף את אחותו, אנה בניהול המלון, והיא החליפה את אימה, ברטה, בניהול המלון. 

במהלך מלחמת ששת הימים נפגע המלון פגיעות ישירות משני הצדדים.  מיקומו, מאות מטרים מהגבול על אם הדרך בין ירושלים לשכם, הפך אותו לחלק מהחזית.  לאחר כיבושו עברו חיילי צה"ל חדר חדר, תוך שהם יורים במנעולים על מנת לפרוץ את הדלתות, על מנת לוודא שחיילי הלגיון אינם מתחבאים בו.  לאחר המלחמה לא היה אפילו חלון אחד שלם בבניין והיה צורך לשפץ את הבניין על מנת להשיבו ליעודו כמלון.  ברטה ספפורד נשאלה כיצד יראו חייה תחת השלטון הישראלי.  היא ענתה שהיא חיה תחת שלטון תורכי, בריטי וירדני, ועם כולם היא חיה בשלום, ולכן היא מעריכה שגם עם השלטון הישראלי היא תחיה ,בשלום.  כשנה לאחר המלחמה, ביוני 1968 נפטרה ברטה בשנתה.  היא היתה בת 81 במותה, וראתה איך ירושלים השתנתה מעיר קטנה בקצה האמפריה העות'מנית, לבירת המנדט הבריטי, לעיר מחולקת בין ירדן וישראל, ולעיר שאוחדה מחדש תחת שלטון ישראל. היום שייך המלון לצאצאי משפחת ספאפורד, ומנוהל על ידי חברה שויצרית שמתחמה בניהול מלונות קטנים יחסית (יש במלון כשבעים חדרים בלבד). במלון יש אוירה קוסמופוליטית, והוא נחשב לאחד המלונות האהובים על דיפלומטים במדינת ישראל. במלון נפגשו גם לא מעט בכירים ישראלים ופלשתינאים על מנת לדון בנושאים שונים הקשורים ליחסים בין ישראל לרשות הפלשתינאית. יש בירושלים לא מעט מלונות. יש מלונות מפורסמים מאמריקן קולוני (למשל מלון המלך דוד, שגם הוא הופיע בפוסט בבלוג הזה), יש מלונות מפוארים ממנו ובוודאי שיש מלונות גדולים ממנו. אך נדמה לי שאין עוד מלון אחד בירושלים או אפילו בישראל, עם הסטוריה מעניינת ואווירה בינלאומית כמו האמריקן קולוני.