בית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים

הרעיון להלחם עבור מדינה או מלך הוא רעיון עתיק, ולא אתפלא אם גילו הוא כגיל התרבות האנושית.  לאור זה מפתיע לגלות שהרעיון של טיפול בתוצאת הלואי המצערת ביותר של המלחמות, בחללי המלחמה, הוא דוקא רעיון מודרני.  בארצות הברית למשל, בתי הקברות הצבאיים הראשונים נוסדו לאחר מלחמת האזרחים, בשנות השישים של המאה התשע-עשרה.  לאחר היווסדם הועברו לחלקם גם חללים ממלחמות קודמות.

האימפריה הבריטית לא היתה יוצאת דופן, וגם היא במרבית שנותיה לא טיפלה בנושאי קבורה והנצחה של חלליה.  מי שדאג לכך היו בני המשפחה וחברי החללים.  השינוי במדיניות הבריטית חל לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה.  מספר הקורבנות העצום (סך החללים של צבא בריטניה והמושבות עמד על כ- 1,105,000) עורר בבריטים את ההבנה שעל המדינה להירתם ולשלם את חובה המוסרי לנופלים.  יתכן שגם העובדה שהאמריקאים נהגו כך מזה כחמישים שנה השפיעה על הבריטים. 

הראשון שהחל לרשום את קברי החללים הבריטים היה פביאן ווייר (Fabian Ware).  ווייר שניסה להתגייס לצבא אך נדחה בשל גילו, התנדב לצלב האדום הבריטי שם היה אחראי על יחידה ניידת שפעלה בצרפת.   הוא נדהם לראות שאין כל תיעוד של קבורת החיילים הבריטים, והוא הקים רשת שיעודה היה לתעד את מקום הקברים של החללים.  בשנת 1915 הועברו ווייר והצוות שלו מהצלב האדום לצבא, שם הם יסדו את הועדה לרישום קברים (Graves Registration Commission).  בשנת 1917 אושר מזכר שהעביר ווייר למשרד המלחמה הבריטי, והוקמה הועדה האמפריאלית לקברי מלחמה (Imperial War Graves Commission).    ועדה זאת קיימת עד היום, אם כי בשנת 1960 שמה שונה ל- Commonwealth War Graves Commission, והיא מרכזת את הטיפול בבתי הקברות הצבאיים הבריטים ברחבי העולם (כולל בישראל ובעזה) עד היום.  וויר, אגב, ריכז את הטיפול בחללי המלחמה הבריטים גם במלחמת העולם השניה.  אז הוא גם דחף להרחיב את המנדט של הועדה ולהנציח גם את האזרחים שנהרגו בשל פעולות האוייב (במיוחד במהלך הבליץ על לונדון). הוא נפטר בגיל 79 בשנת 1949, והמצבה על קברו דומה למצבות בבתי הקברות הצבאיים הבריטים.

לאחר המלחמה החלה הועדה לגבש עקרונות לקבורה והנצחת החללים.  העקרון החשוב ביותר היה עקרון השוויון.   אחת ההחלטות הראשונות שנגזרו מעקרון זה, היה איסור להחזיר גופות חללים לבריטניה.  לבריטניה לא היו את המשאבים הדרושים להחזרת למעלה ממליון גופות וקבורתם מחדש, ומצד שני היה רצון למנוע מצב בו חללים בני משפחות אמידות יזכו לטיפול שונה לעומת חללים בני משפחות בעלות מצב כלכלי פחות טוב.  לאחר שהוחלט שהחללים יקברו סמוך למקום  בו הם נפלו, היה צורך להחליט כיצד יראו בתי הקברות.  הועדה התייעצה עם טובי הארכיטקטים באותה תקופה.  ההחלטה היתה שהמראה יהיה אחיד.  כל המצבות יראו כטבלת אבן עומדת בעלת מימדים אחידים, ללא הבדל דת, דרגה או מעמד כלכלי.   על כל מצבה נחקקו סמל היחידה בה שירת החלל, מספרו האישי, שמו, דרגתו וסמל הדת שלו.  בתחתית המצבה ניתנה אפשרות למשפחה להוסיף מספר שורות אישיות.  החלטה זאת גרמה להתמרמרות בקרב משפחות שרצו לבנות מצבות מיוחדות על קברי יקיריהם.  גם ההחלטה שלא לעצב את המצבות בצורת צלב גרמה לחלוקי דעות קשים.  מצד אחד היו רבים בציבור הבריטי שראו בכך פגיעה, אך מצד שני היה ברור שלא יהיה ניתן לקבור חללים שאינם נוצרים מתחת למצבה בצורת צלב, ובניית מצבות שונות לבני דתות שונות היתה פוגעת בעקרון האחידות.  על מנת לאפשר בכל זאת סמל נוצרי בולט בבית הקברות, הוחלט שבכל בית קברות שיש בו לפחות 40 קברים יוקם  צלב ההקרבה.  זהו צלב אבן גדול, ובתוכו חרב העשויה ברונזה, הרומזת על האופי הצבאי של בית הקברות.   בנוסף, בכל בית קברות שיש בו לפחות 1000 קברים מוקמת גם אבן הזכרון.  זהו גוש אבן מלבני ועליו חקוקות המילים "Their Name Liveth For Evermore"  ("ושמם יחיה מדור לדור", ספר בן סירא 44, 14).  את הרעיון לחרוט דוקא את מילים אלה העלה הסופר והמשורר הבריטי רודיאד קיפלינג, ששכל את בנו במלחמה (הוא גם האיש שניסח את הכיתוב על קברי חללים לא מזוהים:  "Known unto God" ).  בניגוד לצלב ההקרבה, אבן הזכרון לא מכילה סמל דתי (אמנם ספר בן סירא נכלל בתנ"ך הקתולי והאורתודוכסי, אך לא בתנ"ך הפרוטסטנטי והאנגליקני).  יתכן שזוהי הסיבה שבטקסים הרשמיים מונחים הזרים למרגלות אבן הזכרון, ולא למרגלות צלב ההקרבה.

הועדה נאלצה בסופו של דבר לפגוע מעט בעקרון האחידות, כאשר הוחלט על הבדלים קלים במצבות לפי הלאום של החלל.  כך למשל הצלע העליונה של מצבות החללים התורכים נראית כגל, הצלע העליונה של החללים הגרמנים מחודדת מעט ועוד.  התורכים והגרמנים היו כזכור אויבי הבריטים במלחמה, אבל שבויי מלחמה שנפטרו בשבי נקברו גם הם בבתי הקברות הצבאיים, ומכאן הצורך להתייחס למצבותיהם.  הסיבה שהם נקברו בבתי הקברות הצבאיים הבריטים היא ככל הנראה התחייבות בריטית בנושא בחוזה ורסאי, וכן קיומם של בתי קברות בריטים בתוך תחומי תורכיה.  בבית הקברות בירושלים מרוכזים מספר קברים של חללי האויב בחלקה הדרום מערבית.  המצבות יוצאות הדופן ביותר הן המצבות של החללים הצרפתים הנוצרים, שנראות כצלב.  בירושלים לא קבורים צרפתים, אך ברמלה, בה קבורים צרפתים ניתן לראות מצבות שכאלה.  בבית הקברות יש גם מספר קברים של חיילים איטלקיים, עם טויסט מוזר.  איטליה שמרה על נייטרליות בתחילת המלחמה, אך לאחר כשנה מפרוץ המלחמה, הצטרפה למעצמות ההסכמה.  כך מצאו את עצמם חיילים איטלקיים נלחמים לצד הבריטים.  מספר חיילים איטלקיים שנהרגו בארץ ישראל, קבורים בירושלים.  בשנות העשרים, מספר שנים לאחר נפילתם (ולאחר סיום המלחמה), עלה המנהיג הפשסיטי מוסוליני לשלטון באיטליה, ודרש לחקוק על קברי החיילים האיטלקיים בבתי הקברות הצבאיים את הפשיו, אגד זרדים וגרזן, שהיוו את סמל המפלגה הפשיסטית שאותה הנהיג.  בקשתו מולאה, ועד היום חקוק הפשיו לדראון עולם, על קברי החיילים האיטלקיים שנפלו עוד בטרם נוסדה בכלל המפלגה הפשיסטית.  פגיעה מינורית נוספת היא הוספת כיתוב אישי של משפחות החללים על חלק מהמצבות.  הכיתוב מתווסף לחלק התחתון של המצבה, ואינו פוגע בצורה הכללית שלה.  חלק מהכתובות האישיות שובר לב, במיוחד כאשר מוזכרים בהם קרובי המשפחה השבורים.

קבר של חייל איטלקי. בצידי המצבה (בשני הצדדים הצרים שלה) נחקק בשנות העשרים הפשיו, סמל הפאשיזם בהוראת ראש ממשלת איטליה באותו הזמן, בניטו מוסוליני (מקור הצילומים: צילומים שלי)

בנוסף לצורת המצבות, התייחסו ההמלצות גם לנושא הצמחיה.  הוחלט שבתי הקברות יהיו עשירים בצמחיה, אך לא צמחיה שתאפיל על המצבות.  אנגליה, היא כידוע ארץ המשופעת במשקעים.  היה רצון שבתי הקברות הצבאיים ברחבי העולם, יזכירו מעט את האחו האנגלי הירוק, ללא קשר למקום בית הקברות.  כך יצא שבתי הקברות בארץ ישראל נראים כמו אי ירוק בסביבה יבשה יחסית.  בשנות השלושים ביקשה אשת הנציב העליון לשלב בבתי הקברות צמחים האופייניים לארץ ישראל.  אחד העצים המרשימים ביותר הצומח בשטח בית הקברות הינו עץ קטלב גדול.  העץ, שלמרבה הצער חלה בשנים האחרונות ונראה היום פחות מרשים, זכה לאגדות שונות.  מסורת בעל פה מספרת שהוא צמח מזרע של קטלב שנקבר יחד עם גופת אחד החללים.  לא מצאתי לטענה זאת שום מקור כתוב אמין, ולמען האמת לא ברור לי מהו מקור הסיפור.

אחת הבעיות בהקמת בית הקברות היתה שאלת הבעלות על הקרקע.  כאשר נקברו החללים הראשונים, איש לא חשב לבדוק את הבעלות על הקרקע.  רישום לקוי של הקרקעות בבתקופה העות'מנית החמיר את הבעיה.  בסופו של דבר ממשלת המנדט החליטה לקנות את הקרקעות הדרושות להקמת בתי הקברות השונים ולהעבירם לבעלות הוועדה לקברי מלחמה.  בירושלים התנהלו במשך מספר שנים משפטים של בעלי קרקע שטענו שלא פוצו.  למרות זאת בכניסה לבית הקברות נחקקה כתובת באנגלית, ערבית ועברית בזו הלשון:  "חלקת השדה שעליה הוקם בית הקברות הלזה נתנה במתנת עם מאת בני פלשתינה א"י להיות מקום מנוחת עולמים לחללי ההסכמה אשר נפלו חללים במלחמת 1914-1918.  יהי זכרם לברכה."

ארכיטקט בית הקברות, נרתע בתחילה מלהציב את צלב ההקרבה, משום שחשש שצלב גדול שיבלוט על רקע קו הרקיע של הר הצופים יפגע ברגשות האוכלוסיה המקומית (הכוונה אגב היתה למוסלמים, לא ליהודים).  הועדה לא קבלה את טענותיו והבהירה לו שצלב ההקרבה מתנוסס בכל מקום בו יש בית קברות צבאי בריטי, ועל כן "לא יהיה זה ראוי אם החרב הצלבנית תיעדר רק מירושלים".  אגב, בשני בתי קברות בארץ ישראל הוצנע הצלב, ונחקק בצד הפנימי של החומה:  בדיר אל בלאח ובבאר שבע.  בית הקברות בהר הצופים מחולק לארבע חלקות גדולות באמצעות שני שבילים המצטלבים והיוצרים צלב ענק.  יש הרואים בכך מעין "התחכמות" של האדריכל, שמצד אחד נרתע  מלהציב את צלב ההקרבה, אך מצד שני יצר צורת צלב ענקית המשתרעת על כל שטח בית הקברות.

בצידו הצפוני של בית הקברות הוקם קיר הנצחה הנושא את שמם של 3300 חללים שלחמו במצרים, ארץ ישראל וסיני, ושמקום קבורתם לא נודע.  במרכז הקיר עומדת קפלת זכרון. 

בית הקברות בהר הצופים אינו בית הקברות הצבאי הבריטי היחיד בירושלים.  בשכונת תלפיות, בדרום העיר, יש בית קברות נוסף, בעל אופי שונה לחלוטין.  זהו בית הקברות של החללים ההודים, וקבורים בו 79 חללים הודים.  בניגוד לבית הקברות בהר הצופים, בית הקברות הזה נעול ועל מנת להיכנס אליו, יש לתאם זאת מראש.  מדוע נקברו החללים ההודים בנפרד? ההסבר הרשמי בזמנו היה בשל נהגי הקבורה השונים.  ההינדים נוהגים לשרוף את הגופות, אולם בבית הקברות הזה קבורים לצד החיילים ההנידים והסיקים, גם חיילים הודים מוסלמים, וחיילים תורכים מוסלמים נקברו, כזכור, בבית הקברות בהר הצופים.   בנוסף, החיילים ההודים אינם קבורים בקברים אישיים, אלא בשני קברי אחים.  קבר אחים אחד עבור החיילים הסיקים והינדים (עם כיתוב בסנסקריט), ומולו קבר אחים עבור החיילים המוסלמים עם כיתוב בערבית.  עד שנת 2001, לא נכתבו שמות הנופלים על המצבות בקברי האחים.  בשנת 2001 הוחלט לחקוק את שמותיהם על המצבות, אולם זהותו של אחד הנופלים אינה ידועה.  בשנת 2019 מינתה מועצת חבר העמים לקברי מלחמה ועדה שתבדוק את היחס לנופלים הודים, מצריים ואפריקאים.  הדו"ח פורסם ממש השנה (2021), והוא אינו מייפה את המציאות.  לדברי הדו"ח בסביבות 50,000 חללים הודים, מצרים ואפריקאים שנפלו שלא באירופה, לא הונצחו באופן אישי כפי ששאר החללים הונצחו (קברים אישיים למי שנמצאה גופתו, איזכור השם באנדרטה למי שלא נמצאה גופתו), אם כי יש עליהם נתונים.  בנוסף הועדה העריכה שבין 116,000 ל- 350,000 הודים, לא רק שלא זכו לקבר אישי או הנצחה אישית באנדרטה, הם כלל לא תועדו.  למרות שהועדה לא מזכירה את המילה גזענות, הרקע לשוני בהנצחה די ברור.  הועדה המליצה להוסיף את השמות הללו לאנדרטאות או למצבות של קברי אחים, ממש כפי שנעשה בתלפיות בשנת 2001.  בנוסף המליצה הועדה לבצע מחקר על מנת לנסות ולמצוא פרטים על אותם חללים שמעולם לא תועדו.  הועדה גם המליצה שכל הפעולות יהיו שקופות וילוו בדיווח לציבור.  יש לקוות שיצליחו לתקן ולו חלק מהעוול הזה.