היהודי זיס – הפרשה שמסרבת לגווע

שטוטגרט, 4.2.1738.  אלפי בני אדם, האומדנים מדברים על מעל עשרת אלפים איש, נאספים כדי לחזות בהוצאתו להורג של יוסף זיסקינד אופנהיימר, יועצו היהודי של דוכס וירטמברג המנוח, קרל אלכסנדר.  אופנהיימר, שנסק במהירות מאלמוניות מוחלטת ליועצו הקרוב של הדוכס, ואחד האנשים החזקים ביותר בדוכסות (שני רק לדוכס עצמו), נפל במהירות גדולה עוד יותר, וסופו של דבר שנתלה.  נהוג לראות בהוצאתו להורג קנוניה אנטישמית, ובהחלט יתכן שיהדותו תרמה לנפילתו, אך לא רק אנטישמיות עמדה ברקע הדברים (ויש הטוענים אפילו שאנטישמיות כלל לא עמדה ברקע).  על אופנהיימר, משפטו, הקשיים בהבנת סיפורו, וכיצד נכנס תודעה הצבורית בתור היהודי זיס, בפוסט הנוכחי.

ויטמברג של המאה ה- 18 היתה חלק מהאמפריה הרומית הקדושה.  אין להתבלבל בין האמפריה הרומית הקדושה לבין האמפריה הרומית.  האמפריה הרומית שייכת לעת העתיקה, בעוד שהאמפריה הרומית הקדושה היתה ברית רופפת של טריטוריות שונות שהחלה את דרכה בימי הביניים (במאה התשיעית לספירה, למי שרוצה יותר דיוק), והגיע לקיצה לאחר התבוסה לנפוליאון בקרב אוסטרליץ שנערך בשנת 1805. ההסטוריונים נוהגים להתבדח ולומר שהאמפריה הרומית הקדושה לא היתה אמפריה, לא היתה רומית וככל הנראה גם לא היתה קדושה.  היא היתה, כאמור, ברית רופפת של מדינות וערי מדינה דוברי גרמנית ובראשה עמד קיסר, ששליטתו בטריטוריות החברות בברית, היתה רופפת.  ויטמברג היתה דוכסות במסגרת האמפריה הרומית הקדושה.  ברקע משפטו והוצאתו להורג של אופנהיימר עמד גם משבר דתי ואישי של משפחת הדוכסות ששלטה על ויטמברג.  אי שם בשנות העשרה של המאה ה- 18, השאיר הדוכס דאז של הדוכסות, אֶבֶּרְהַרְד לודוויג, את אישתו יוהנה אליזבתה בארמון אחד, ועבר לגור עם פילגשו, וילהלמינה פון וִירְבֶּן גְרֶפֶנִיץ, בארמון אחר.  בערך עשרים שנה חי כך המשולש הדוכסי.  הדוכס ופילגשו בארמון אחד, והדוכסית הנבגדת בארמון אחר.  באביב 1831 חלה יורש העצר, בנם היחיד של הדוכס והדוכסית.  כאשר מחלתו החמירה, החל הדוכס לחשוש מההשלכות של מותו האפשרי.  הדוכס ומשפחתו, ורוב האוכלוסיה בויטרמברג היו פרוטסטנטים.  מספר 2 בתור לדוכסות, היה קרל אלכסנדר, בן דודו הקתולי של הדוכס.  יהיה זה אסון, הבין הדוכס, אם על האוכלוסיה הפרוטסנטית הגאה ישלוט אציל קתולי.  הדוכס החליט איפה לסיים את הרומן הארוך עם הגברת גְרֶפֶנִיץ, לחזור לאישתו ולוודא שיהיה יורש אחר, פרוטסטנטי, לכס הדוכסות, במידה ובנו ימות.  הדוכס לא הסתפק בכך שעזב את פילגשו וחזר לגור בארמון עם אישתו, הוא הורה לעצור את הפילגש לשעבר ואת המקורבים אליה והקים ועדת אינקויזיציה מיוחדת לחקור את פשעיה ובגידותיה.  כאן המקום להסביר את המושג "ועדת אינקויזיציה".  רובינו, כאשר שומעים את המילה "אינקויזיציה", חושבים מיד על ספרד ופורטוגל ועל רדיפת יהודים.  מעבר לעובדה שהאינקויזיציה בספרד ופורטוגל רדפה יותר נוצרים מאשר יהודים (אם כי תוך שימת דגש מיוחד על המתנצרים החדשים, אלה שהיו בעברם יהודים או מוסלמים), המילה אינקויזיציה פירושה חקירה.  שיטת המשפט בויטמברג, כמו במרבית הטריטוריות באמפריה הרומית הקדושה היתה שיטת המשפט האינקווזיטוריאלית.  בניגוד לשיטת המשפט שאנו מכירים בארץ, בה בית המשפט שומע את שני הצדדים, התביעה וההגנה, ופוסק על פי הצגת הדברים, בשיטה האינקווזיטוריאלית השופט מבצע בעצמו פעולות חקירה עצמאיות, מסכם את ממצאיו, ולאחר מכן מנהל משפט וחורץ את הדין.  את משפטה של גרפניץ, ניהלו שופטים אינקויזיטורים שלא היו אנשי כמורה אלא עובדי ציבור מטעם הדוכסות, כמו בכל המשפטים הפליליים.  גם משפטו של אופנהיימר יתנהל בעוד מספר שנים באופן הזה, ויש אפילו משפטנים שהשתתפו בשני המשפטים.  נחזור לזוג הדוכסי.  תוכניתו של הוד מעלתו אֶבֶּרְהַרְד לודוויג ללדת בן נוסף נכשלה, למרות הפיוס בינו לבין אישתו.  מן הסתם גילה של אישתו, היא היתה בסוף שנות הארבעים לחייה, לא איפשר לה להוליד ילד נוסף.  יורש העצר עצמו מת, וכך הפך קרל אלכסנדר הקתולי ליורש העצר.  באוקטובר 1733 הלך  אֶבֶּרְהַרְד לודוויג לעולמו, וממש כפי שחשש, החליף אותו בראשות הדוכסות קרל אלכסנדר הקתולי. 

בשנת 1732, עוד לפני שעלה לשלטון בויטמברג, פגש קרל אלכסנדר את אופנהיימר.  אופנהיימר כנראה מאוד הרשים את האציל, והפך ליועצו האישי.  כאשר עלה אלכסנדר לשלטון, מינה קרל אלכסנדר הקתולי, את אופנהיימר היהודי כיועצו הפיננסי.  אופנהיימר הצליח לשקם את כלכלת ויטמברג, אך במקביל העלה את המיסים בהליך שחוקיותו מפוקפקת למדי.  הוא צבר עוד ועוד כוח פוליטי והפך ליועץ הקרוב ביותר של הדוכס.  במקביל לכוח פוליטי, הוא צבר עוד ועוד הון,  זה בזמן שהמיסים, כפי שכבר נכתב, עלו.  למרות שלא נעשה נסיון למרוד בקרל אלכסנדר, האיבה שחשו נתיניו של קרל אלכסנדר כלפיו וכלפי שלטונו עלתה.  תהליך נוסף שהחל עוד בטרם עלה קרל אלכסנדר לשלטון, היה הדרה של שכבת הניהול המקומית מחצר הדוכסות.  בויטמברג היתה שכבה של כמה אלפי אנשים (מתוך אוכלוסיה של כשלוש מאות וחמישים אלף איש), שבמשך דורות ניהלה את הדוכסות.  המשפחות הללו היו מקבלות מינוים בניהול המחוזות ובחצר הדוכסות.  עקב מתחים בין הדוכס לאותה שכבה, החל תהליך של הדרתה מחצר הדוכסות (אם כי לא מניהול המחוזות), והחלפתה ביועצים זרים, שבאו מחוץ לויטמברג.  באמצע המאה ה- 17 היו כשבעים אחוזים מחברי מועצת המדינה שייכים לאותה שכבה (שנקראה אֶרְבַּרְקיַיט  – "המכובדים"), אך בשנת 1710 כבר לא נכלל אף אחד מהשכבה הזאת במועצת המדינה.  התהליך הזה, שאמנם החל הרבה לפני עליית קרל אלכסנדר לשלטון, תרם גם הוא, למתיחות בין הדוכס לבין האצולה והאוכלוסיה המקומית.  מינויו של אופנהיימר ליועץ האישי של הדוכס היה דוגמא מצויינת לתהליך הזה.  בסופו של דבר דוכס קתולי, שיד ימינו היה יהודי שהגיע מחוץ לויטמברג, שלטו על אוכלוסיה פרוטסטנטית, וכל זה בזמן שמקומה של הדת בחיים (האישיים והצבוריים) היה גדול בהרבה ממקומה בימינו.  תוסיפו על כך את המיסים שעלו ואת דחיקת האֶרְבַּרְקיַיט, ותבינו את האיבה שחשו אנשי ויטבמרג כלפי הממשל של קרל אלכסנדר ובכיריו.  ב- 12.3.1737 נפטר קרל אלכסנדר במפתיע עקב שבץ מוחי.  עוד באותו היום נעצרו בכירים בממשלו, וביניהם אופנהיימר.  מי היה השליט החדש בדוכסות?  פורמלית היה זה בנו של קרל אלכסנדר, קרל השני אויגן, אך הוא היה ילד בן 9 בזמן שעלה לשלטון, ובמקומו משל כמובן עוצר, קרל רודולף, שהיה קרוב משפחה של הדוכס.  קרל רודולף אמנם מונה לעוצר תשעה ימים לאחר מותו של קרל אלכסנדר (ותשעה ימים לאחר מעצרו של אופנהיימר), אך הוא בהחלט היה מעוניין בקיום המשפט, והועדה האינקויזטורית שהוקמה על מנת לנהל את החקירה והמשפט, קיבלה ממנו הוראות ודווחה לו על התקדמותה.

משפטו של אופנהיימר השאיר שובל של עשרות ארגזי פרוטוקול המפרטים בפרוטרוט את החקירות והעדויות השונות.  הבעיה היא שהמסמכים סותרים אחד את השני, ולעיתים אפילו את עצמם, כך שקשה להבין, לא רק איזה פשעים ביצע אופנהיימר, אם בכלל, אלא במה בעצם הוא הורשע.  אחד הדברים הבולטים הוא שבשלב הראשון של החקירה השאלות היו כלליות מאוד.  שאלות בנוסח "ממתי התקיים המצב ששום דבר לא היה יכול לקרות בלעדיו?"; "האם לא בחר ומינה בעצמו את החברים בקבינט המצומם של הדוכס?"; "האם לא נטל לעצמו שלא כחוק, זמן קצר לפני מעצרו, את הזכות לנזוף בחברי מועצת המדינה?".  השאלות הללו מנוסחות בגוף שלישי, אך הן הופנו במישרין לאופנהיימר במהלך החקירה.  כך היה נהוג לכתוב את פרוטוקול החקירה, שאלות בגוף שלישי, וגם התשובות של הנחקרים היו נרשמות בפרוטוקול בגוף שלישי.  אם נחזור לשאלות, נגלה שאין בשלב זה של החקירה שום שאלה על מעשה ספציפי.  למעשה לשלושת האינקויזיטורים שחקרו אותו, לא היה כל מושג על עברה ספציפית שאופנהיימר עבר.  שני בכירים נוספים שנעצרו נחקרו גם הם, וגם בחקירה שלהם התמקדו שלושת החוקרים בלקיחת סמכות בניגוד לחוק על ידי אופנהיימר.  כאן המקום להסביר שאילו היה אופנהיימר מודה שלקח על עצמו סמכות בניגוד לחוק, היה המשפט מסתיים במהרה, כך גם אילו שני הבכירים הנוספים שנעצרו היו מספרים על כך בחקירתם, אך למרבה תסכולם של החוקרים אופנהיימר לא הודה בכך, ושני הבכירים הנוספים שנעצרו, גם הם לא סיפקו את הסחורה ולא האשימו אותו בכך.  כאשר נשאל אחד מהם, יוהן כריסטיאן בילר שמו, מדוע הוא "עזר בדרכים רבות כל כך ליהודי ביוזמותיו הבוגדניות; למה בעצם הוא ביקש את קרבתו של היהודי יותר מכל אדם אחר בוירטמברג", ענה בילר בהחלטיות שהיתה זאת "הוראותו המפורשת של הוד מעלתו", כלומר של הדוכס המנוח קרל אלכסנדר.

לאחר החקירה צריכים האינקויזיטורים למלא טופס משפטי שנקרא רֵלַצְיוֺן.  הרֵלַצְיוֺן היה מורכב משלושה חלקים.  החלק הראשון היה סיכום העובדות והנסיבות בתיק.  החלק השני היה מורכב מקטעים של מסמכים של בית המשפט (פרוטוקולי חקירה, מסמכים שנתפסו, הצהרות של עדים וכד'), והחלק השלישי היה הערכה של שני הסעיפים הראשונים והצעה לפסק דין.  אחד הדברים המעניינים הוא להשוות חלק מהחקירות לרלציון.  ברלציון הוצג אופנהיימר כסוג של מפלצת, גם כאשר החקירות לא העלו דבר.  כך לדוגמא, הורה העוצר, קרל רודולף, לנציגי המחוזות השונים בויטמברג, להעביר לועדה חומרים מרשיעים על אופנהיימר.  אחת מערי המחוז, שוֺרְנְדוֺרְף לא שלחה משהו שניתן היה להשתמש בו.  פיליפ פרדריך יגר, אחד האינקויזיטורים שחקר את אופנהיימר (והיה מאוד עויין כלפיו), שלח מכתב לנציג הדוכס במחוז, וביקש ממנו שיספק חומר מרשיע.  נציג הדוכס, פיליפ היינריך אנדלר, השיב שאופנהיימר "אינו ידוע במיוחד בעירנו".  הוא הוסיף שיש טענה על מיסוי יתר במקרה של ירושה באחד הכפרים באזור, ושינוי גבולות המחוז, כך שאחד הכפרים הועבר למחוז אחר.  יגר לחץ עליו לספק ראיות נוספות, ואנדלר כתב שאמנם "היהודי זיס כתב לי רק בכמה הזדמנויות" אך הבהיר שהיה זה "בלי שום רמז לאיומים".  כאשר יגר המשיך ללחוץ עליו, כתב אנדלר משהו כללי מאוד על העול שבהלנת חיילים ותחזוקת בצורי העיר.  כנראה שפשוט לא היה לו מה לכתוב על אופנהיימר.  למרות ההתכתבות הזאת, שלמעשה מנקה את אופנהיימר מאשמה בכל הקשור להתנהלותו מול אותו מחוז, כלל יגר ברלציון את הטענה למיסוי עודף של הירושה.  בכל פרוטוקלי החקירות נשאל אופנהיימר רק פעם אחת על שורנדורף, וגם אז על נושא שינוי גבולות המחוז, ולא על סכסוך הירושה, שכלל לא בטוח שאופנהיימר התערב בכך.  ברלציון לא הוזכרה כלל ההתכתבות עם אנדלר, גם לא העובדה שבמחוז עם אלפי משפחות יש רק טענה אחת על סכסוך על מיסי ירושה, ולא ברורה מעורבותו של אופנהיימר בנושא, ושאופנהיימר מעולם לא נשאל בחקירות על הנושא.  לא רק שהרלציון הבליט את הסכסוך על מיסי הירושה, יגר הגדיל לעשות ולקבוע ברלציון ש"אפילו המתים מתחת לאדמה לא היו בטוחים מפני אופנהיימר". 

דוגמא נוספת לפער בין הרלציון לבין החקירות בפועל, היתה הטענה על חייו האישיים המופקרים כביכול.  בשלבים האחרונים של המשפט תפסו שאלות הקשורות להתנהגותו המינית מקום הולך וגדל בחקירות של יגר.  באוקטובר 1737, הוא הלך לבדו, ללא לבלר לביתו של המזכיר הממשלתי יורן פרידריך על מנת לחקור את אשת המזכיר.  חקירה של חוקר יחיד, ללא לבלר היתה מאוד חריגה בפרטקטיקה של המשפט באמפריה הרומית הקדושה.  כך גם חקירה בביתו הפרטי של הנחקר.  הפרוטוקול החל בשאלות ותשובות:

בת כמה היא?

23 שנים.

האם לא הלכה לעיתים קרובות לראות את זיס ביחידות והוא מצידו בא לראות אותה?

היא הלכה לראות אותו פעמיים בשליחות אימה, וכשהוא בא אל ביתה היה זה רק כדי לבקר את הרוזנת פון שפונק.

האם ביקש ממנה זיס אי פעם משהו שאינו הולם?

לא, מעולם לא היתה תמימה עד כדי כך שתלך אליו לבדה.

בשלב הזה זנח יגר את המבנה של המשפטי הראוי של הפרוטוקול, מבנה של שאלות ותשובות, והחל לכתוב סיכום במילותיו שלו.  אי אפשר לדעת אם הסיכום משקף את מה שנאמר בין אשת המזכיר לבין יגר.  יגר כתב שהוא הזהיר את הנחקרת שעליה לומר את האמת, ולאחר מכן סיכם את דבריה: "אין היא יכולה להכחיש שהיתה איתו לבדה פעמים רבות; בשלב מסויים, הוא השליך אותה על המיטה וניסה להסיר את בגדיה מעליה, לבסוף התפשט ונותר ערום, אבל למרות כל תוקפנותו לא הצליח לעשות דבר… אחרי עוד שלוש שאלות היא מודה לבסוף שהוא קיים עימה יחסים, ואחרי שאלה נוספת שהוא הכניס לתוכה את אבר מינו, אבל היא לא הרגישה את הזרע בגופה.  היה זה ערב בסוף שנת 1734, ולאחר מכן הוא ניסה לעשות זאת שוב כמה פעמים, אבל הצליח רק לדחוף אותה על המיטה, לא יותר".  גם בסטנדרטים המשפטיים של אמצע המאה ה- 18, הפרוטוקול הזה היה פארסה, שלא ניתן היה  להשתמש בו במשפט.  סביר להניח שיגר הבין שהוא עבר את הגבול ושהמסמך הזה, גם באופן הניסוח וגם באופן בו הוא הושג לא תקף משפטית, ולכן הוא לא נכלל בסופו של דבר ברלציון.  אבל למרות זאת, כך סיכם יגר את אופיו של אופנהיימר ברלציון: "אשר לחייו האישיים, מוטב שלא להרחיב עליהם את הדיבור.  ידוע לכל כי הוא ראה את עצמו משוחרר מכל דת.  לא היו לו שום דת, שום מצפון, שום כבוד, שום תרבות, שום נאמנות ושום אמונה.  הוא ניזון אך ורק משוד ובוגדנות, ואף דאג שידעו בארץ כולה כי הוא חי כמעט כמו נסיך, עוסק בזנות, ניאוף ואולי גם גילוי עריות, והכל בעזות מצח קיצונית, ולפעמים אפילו עם נוצריות.  זהו הסיכום המקוצר של תככיו הבוגדניים של זיס, אשר תיאור שלם שלהם יהיה נתעב עוד יותר, אבל גם אורך יותר מדי".

מדוע היה יגר כה עויין כלפי אופנהיימר?  האינסטיקנט הראשון הוא לטעון שהוא היה אנטישמי, אך למרבה הפלא אין תיעוד ידוע של התבטאויות אנטישמיות של יגר, או רדיפה של יהודים נוספים.  יתרה מזאת, זוכרים את פרשת גְרֶפֶנִיץ, פילגשו של הדוכס המנוח אֶבֶּרְהַרְד לודוויג?  באותה פרשה שימש יגר כפִיסְקַל, תפקיד המקביל לתובע בימינו, וגם שם הוא היה מאוד עויין כלפי פילגשו של הדוכס.  יגר השקיע עבודה רבה בנסיון להוכיח את אשמתה של גרפניץ.  אבל כאן, רואים שיגר חקר, בין היתר, יחס לא הולם של גרפניץ כלפי יהודים.  חלק מהשאלות שהוא שאל ומופיעים בפרוטוקולי החקירות מראים שהוא הוטרד מהיחס ליהודי החצר: "האם נכון שהיא התנכלה במיוחד ליהודי החצר, חקרה ואפילו עצרה אותם ללא סיבה?"; "האם נכון שהיא סחטה 70,000 זהובים מהיהודי לוין?"; "האם נכון שהיא ציוותה לעצור את היהודי מודל והשאירה אותו בכלא במשך שש שנים ללא שום סיבה נראית לעין?".  האם יגר היה פיסקל צבוע וציני במיוחד שפשוט ניצל יחס מחפיר ליהודים על מנת לנסות ולהשיג הרשעה, או שיחסו ליהודים היה מורכב יותר ממה שאנחנו חושבים?  כנראה שאת התשובה לכך לא נדע לעולם.  יש עוד קשר מעניין בין פרשת גרפניץ לבין פרשת אופנהיימר.  משפטה של גרפניץ התארך, ונמשך גם לאחר מותו של אהובה לשעבר, ועלייתו של קרל אלכסנדר, הדוכס שאופנהיימר היה מקורב אליו.  המשפט הופסק על ידי הדוכס, גרפניץ אולצה לשלם סכום עצום של 350,000 זהובים (בנוסף ל- 150,000 זהובים שהיא שילמה לדוכס המנוח אברהרד לודוויג), שוחררה מהכלא, וניתן לה לעזוב את ויטמברג.  מי שתיווך בין הדוכס לבין גרפניץ היה לא אחר מאשר אופנהיימר.  יגר זעם על הפסקת המשפט וכינה את הפרשה כולה "העסק המייגע והנתעב ביותר שאפשר להעלות על הדעת".  האם יגר ראה במשפט נגד אופנהיימר הזדמנות לנקום בו על כך שמעורבותו בפרשת גרפניץ הורידה את עבודתו לטמיון?

הקשר בין משפט גרפניץ לבין משפטו של אופנהיימר לא הסתכם במעורבותו של יגר, והפישור של אופנהיימר.   שלושה שופטים במשפט גרפניץ, שמשו כשופטים במשפטו של אופנהיימר.  בנוסף ליגר, היו עוד 5 חברים בשני הועדות האינקויזיטוריות, זאת שחקרה את פרשת גרפניץ וזאת שחקרה את פרשת אופנהיימר.  שני המשפטים הללו כוונו נגד אנשים זרים שהגיע לעמדת השפעה מכרעת על הדוכס, ואפילו האשמות היו דומות להפליא.  בשורה התחתונה, אותם אנשים, פעלו נגד אותו טיפוס של נאשם (זר שהגיע לחצר, שהיה מהמקורבים ביותר לדוכס, והגיע לעמדת השפעה מכריעה עליו, בדיוק סוג האנשים שדחקו את האֶרְבַּרְקיַיט מחצר הדוכס), שאלו את אותן שאלות בחקירה והשתמשו בתאור כמעט זהה של העבירות שלהם.  בשני המקרים גם לא הצליחו להראות עבירות ספציפיות. 

ב- 12.11.1737 החל הדיון הראשון של המשפט.  ממש כמו שלב החקירות, גם המשפט התארך מעבר לציפיות.  לא היה זה בגלל דיונים משמעותיים על חפותו או אשמתו של אופנהיימר.  ככל הנראה, רוב השופטים כבר הגיעו למסקנה שאופנהיימר אשם וראוי לגזר דין מוות, עוד בטרם החל הדיון הראשון.  הסיבה היתה, ככל הנראה, החשש ללגיטימיות המשפטית של ההליך.  זאת הסיבה שיגר עמד על כך, ואף ביקש זאת מהעוצר, ששני פרופסורים למשפט ידועי שם ימונו כשופטים.  אגב, אחד מהם אמר לפרוטוקול שהוא כלל אינו בטוח שאופנהיימר ראוי לעונש מוות.  הדיונים הארוכים היו אמורים לשכנע את אותם פרופסורים שאופנהיימר אשם וראוי לעונש מוות, ובאמצעותם את האוכלוסיה.  בסופו של דבר, לאחר 39 דיונים,  בינואר 1738 הוטל על אופנהיימר עונש מוות.  אחד העינויים הנפשיים הקשורים לעונש מוות בויטמברג, היה שלא נאמר לנידון כיצד יבוצע גזר הדין.  וכך, במשך כשלושה שבועות, אופנהיימר חי בידיעה שהוא יוצא להורג בתוך זמן קצר, אך לא היה לו מושג באיזו דרך, ומה מידת הסבל שתיגרם לו בשיטת ההוצאה להורג. 

אחד התהליכים המעניינים היה התקרבותו של אופנהיימר עצמו לדת.  בפרוטוקולי החקירה מופיעות מספר שאלות על יחסו לדת: 

מה שמו?

יוסף זיס אופנהיימר מהיידלברג

בן כמה?

בין 38 ל- 39.

…

מאיזו דת?

הוא יהודי מלידה, אבל דתו היא דתו של אדם ישר.

האם כיום הוא עדין מחזיק בדת היהודית?

כן.

האם לא שמעו אותו אומר ברחבי הדוכסות כי הוא משוחרר מן הדתות כולן?

כן, האו אמר זאת, אבל מתוך כוונה ונימוק שאין לו שום הגשות נגד אף דת, ולכן אינו נמשך לאף דת מסויימת או נרתע מפניה.

אם בתחילת החקירה נראה היה שאופנהיימר מתייחס ליהדותו בסוג של שוויון נפש, הרי שלקראת ההוצאה להורג מזהים אצלו סוג של חזרה בתשובה והתקרבות לדת.  שלושה ימים לפני הוצאתו להורג, ביקרו את אופנהיימר בכלאו שני יהודים המלווים ביהודי מומר בשם כריסטוף ברנרד.  מדוע בא לראותו יהודי מומר?   לא כדי לנחם או לעודד את אופנהיימר, אלא כדי לוודא שבספרי התפילה שהעבירו לו, לבקשתו, שני אורחיו, לא חבוי מסר אסור, ושבמקרה והם ידברו באידיש, הוא יוכל להבין את השיחה ולוודא שגם בה לא עוברים מסרים אסורים.  ברנרד כתב עדות עויינת כלפי אופנהיימר, ובה הוא מתאר כיצד מועבר לאופנהיימר סידור תפילות, ואחד היהודים, שהוא מכנה נתן, מסמן לו את התפילה המתאימה למצבו.  ברנרד, שטוען שטרם התנצרותו היה רב, מעיף מבט בתפילה ומתקשה להחניק את צחוקו.  זאת תפילה להחלמה מהירה, לא לאדם העומד לפני מותו.  הוא מתאר כיצד הוא מראה לאופנהיימר את תפילת הוידוי בספר, אך אופנהיימר מסרב לקרוא אותה בפניו משום שהוא חף מפשע.  לאחר מכן הוא מתאר כיצד אופנהיימר מבהיר לו שאין בכוונתו להתנצר, והוא מתכוון למות כיהודי.  הוא גם מתאר כיצד הוא חוזר ואומר "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" מספר פעמים.  אגב, בתוך העדות העויינת כלפי אופנהיימר האומלל, הזועק על עיוות הדין שנעשה לו, יש בכל זאת תיאור נוגע ללב שלו: "כמעט אי אפשר היה להאמין כמה נורא היה מראהו של האיש הסובל הזה במבט ראשון.  האיש שראיתי לפני לא היה דומה כלל לאיש הנכבד ורב הפאר שהיה פעם.  הוא היה לא הרבה יותר מגוויה מהלכת, כה שברירי עד שחישב להתפורר אם רק נגעת בו.  הכאב והפחד כירסמו בבשרו כתולעים בגוויה אמיתית, ופניו, שגם קודם לכן לא היו נעימות, היו כעת מגעילות ממש, משכוסו בזקן כהה ועבות המזכיר טחב על מצבת קבר.  עיניו שהיו פעם ערניות, היו כעת כנרות כבויים, ומעט התנועה שעוד נותרה בהן היתה כה חריגה, עד שכמעט אי אפשר היה לקרוא בהן את הרגשות."  ברנרד שב ופגש את אופנהיימר יום לפני הוצאתו להורג.  הוא מספר שהוא ראה אותו קורא את הוידוי כאשר הוא ענוד תפילין.  אופנהיימר מתחנן לדעת כיצד הוא יוצא להורג, אך איש אינו מגלה לו זאת. 

ביום המחרת, 4.2.1738, הובל אופנהיימר לאתר ההוצאה להורג, מחוץ לשערי העיר שטוגארט.  במקום נאספו אלפי אנשים לחזות בהוצאה להורג.  גרדום גבוה, שהובילו אליו לא פחות מ- 52 מדרגות, הוכן.  אחד היהודים שנפגש עימו, משה שלוס שמו, מתאר כיצד אופנהיימר קורא "ה' הוא האלוהים" על כל מדרגה ומדרגה.  שיטת ההוצאה להורג היתה תליה.  לאחר שהוא מת, גופתו הועברה לכלוב צפורים גדול, שנתלה על הגרדום.  שש שנים נותרה גופתו של אופנהיימר בתוך כלוב הצפורים התלוי על הגרדום, עד אשר הדוכס קרל השני  אויגן הורה להורידה ואיפשר לקבור אותה.  אגב, הוא כינה את הפרשה "רצח בחסות החוק".

סיפורו של אופנהיימר סירב לגווע.  ב- 1827 כתב הסופר הגרמני וילהלם האוף נובלה המבוססת על הפרשה.  האוף לקח על עצמו חירות אמנותית, כאשר בסיפורו מגלה אופנהיימר בזמן שהותו בכלא שהוא בעצם אינו יהודי, אך מחליט שלא להפנות את גבו לקהילה בה הוא גדל, ובוחר למות כיהודי.  סיפור אחר, ידוע יותר היה פרי עטו של הסופר הגרמני יהודי ליאון פויכטוונגר, שנכתב בשנת 1925.  גם פויכטוונגר לקח על עצמו חירות אמנותית, ושתל בסיפור דמויות פיקטיביות, למשל את ביתו של אופנהיימר, נעמי, או הרב גבריאל, דמויות שלא היו קיימות במציאות.  שני הספרים נקראו באותו שם:  היהודי זיס.  בשנת 1934 הופק באנגליה סרט המבוסס על ספרו של פויכטוונגר, שנקרא אף הוא היהודי זיס.  לא, אין המדובר הוא על הסרט האנטישמי (עליו בהמשך), אלא על סרט שנוצר כביקורת על האנטישמיות הקשה בגרמניה של 1934 (שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון, אך בטרם החל תהליך הג'נוסייד כנגד העם היהודי).  באופן אירוני, היה זה הסרט הזה, שלכד את תשומת ליבו של גבלס, ושגרם לו ליזום בשנת 1940 את הפקת הסרט האנטישמי "היהודי זיס".  בסרט, מתואר אופנהיימר כארכי נבל, אדם שמאלץ גרמניה צעירה לקיים איתו יחסי מין, ולאחר מכן היא מתאבדת.  אדם המנצל את תמימותו וטוב ליבו של הדוכס האהוב, ויוצר מתח בינו לבין העם. אדם שמביא את נסיכות ויטמברג לסיפה של מלחמת אזרחים.  אדם שמנצל את מעמדו על מנת לא רק לאפשר ליהודים להתיישב בויטמברג, אלא גם להביאם לדוכסות על מנת לנצל אותה לצרכי היהודים.  שני סצנות אנטישמיות במיוחד בסרט היו הכעס של אחד הרבנים על אופנהיימר שהוא עושה בגלוי את מה שהיהודים נהגו לעשות עד כה בסתר, ולכן הוא מסכן אותם, והסצנה האחרונה בסרט, שבה אביה של אותה נערה שהתאבדה לאחר שאולצה לקיים יחסי מין עם אופנהיימר, מפציר בצופי הסרט לשמור על החוק האוסר על מגורי יהודים בויטמברג.  גבלס הבהיר שמדובר ב""סרט איכות שיוכיח לעולם כי היהודים הם גזע מאוס של רודפי בצע, נבלים, אנסים וטפילים שצריך להשמידם מיד ויפה שעה אחת קודם".  הוא לא היסס לנפנף בעובדה שהסרט מבוסס על ספרו של פויכטוונגר (בפועל הוא היה מבוסס כמובן על עיוות מוחלט של הספר), ואמר שהיהודים לא יכולים להכחיש את העובדות המתוארות בסרט, הן מבוססות על ספר שכתב סופר יהודי.  גבלס היה מעורב עד צוואר בהפקת הסרט.  הוא בחר את השחקן שישחק את דמותו של אופנהיימר, פרדיננד מריאן.  מריאן עצמו, הוא כנראה אחת הדמויות הטרגיות הקשורות לסרט.  בתחילה הוא סירב לשחק, אך בסופו של דבר אולץ על ידי גבלס לשחק.  אישתו הראשונה של מריאן היתה יהודיה, מה שהפך את ביתו מממנה ליהודיה.  בנוסף, מריאן איפשר לבעלה הראשון של אישתו, יוליוס גרנר, להתגורר עימם בביתם.  בואו נאמר שלהיות אב של אישה יהודיה, וידיד קרוב של יהודי, בהחלט נתנו לגבלס מנופי לחץ אפקטיבים כדי ללחוץ על מריאן לא רק להשתתף בסרט, אלא לקבל על עצמו את התפקיד הראשי.  הסרט זכה להצלחה אדירה.  בגרמניה ראו אותו לא פחות מעשרים מליון איש.  עוד עשרים מליון איש ראו אותו מחוץ לגרמניה.  הסרט היה כה אנטישמי וכה אפקטיבי עד שהבמאי שלו, פייט הרלן, היה איש הקולנוע הנאצי היחיד שהועמד לדין על פשעים נגד האנושות.  בית המשפט קבע שהפקת הסרט האנטישמי והצגתו בתקופת השואה עונה להגדרת פשע נגד האנושות, אך זיכה את הרלן עצמו, משום שהוא רק מילא הוראות, ולא היתה לו שליטה או חירות אמנותית בקשר לסרט.  ערעור שהוגש על זיכויו נדחה, והוא מת כאדם חופשי במהלך חופשה באי קפרי בשנות השישים.  יש בכך משהו מאוד אירוני, שהיום הסיבה העיקרית להישארות הפרשה ההסטורית הזאת בתודעה הצבורית, היא אותו סרט אנטישמי מחריד. 

לפני כשנתיים הוציא ההסטוריון יאיר מינצקר ספר על הפרשה.  שם הספר הוא היהודי זיס – רשומון.  בספר, שנעזרתי בו רבות בכתיבת הפוסט, מביא מינצקר את המשפט מנקודת מבטם של ארבעה אנשים:  יגר, שחקר את אופנהיימר במסגרת הועדה האינקויזטורית, והיה בין השופטים במשפט; ברנרד כריסטוף, אותו יהודי מומר שביקר את אופנהיימר בכלאו ימים ספורים לפני הוצאתו להורג (והוזכר בפוסט הזה); משה שלוס, אחד היהודים שבקרו את אופנהיימר באותו מפגש שכבר הוזכר בפוסט הזה; ואדם בשם דוויד פאסמן, שכתב חודשים ספורים לאחר המשפט סיפור המבוסס על דין וחשבון דמיוני של אופנהיימר לאחר הוצאתו להורג.  הספר יצא במקור באנגלית ותורגם לפני כשנתיים לעברית.  אני ממליץ על הספר בפה מלא, בקושי הצלחתי להוריד אותו מהידיים.