ההטעיה של מיינרצאגן

מי היה ריצ'ארד מיינרצאגן?  אם מסתמכים על היומן והפרסומים שלו, הרי שמדובר איש מודיעין מבריק, צפר בעל שם עולמי שאף פרסם ספרי יסוד באוֹרְנִיתוֹלוֹגְיָה (חקר העופות), לוחם ללא חת, אדם שקיבל עיטורים ומדליות על הישגיו.  איש מרשים ביותר, ללא שום עוררין.  בשנות התשעים, למעלה מעשרים שנה לאחר מותו, החלו חוקרים שונים לפקפק בהישגיו.  על האיש המרתק הזה, שהיום השאלה היא יותר כמה מפעולותיו והישגיו הם אותנטים וכמה לא, בפוסט הזה.

ריצ'ארד מיינרצאגן נולד בלונדון בשנת 1878 למשפחת בנקאים ממוצא גרמני.  הוא התחנך בפנימיה הלונדונית הידוע הארו (Harrow School), אחד מבתי הספר העתיקים והידועים בבריטניה, שהוציא מתוכו לא פחות משבעה ראשי ממשלה, וביניהם גם וינסטון צ'רצ'יל.  הוא סיפר שאת אהבתו לטבע הוא ספג מצ'ארלס דארווין, שהיה ידיד המשפחה, ושהוא נהג להושיבו על בירכיו ולספר לו על מסעותיו בעולם.  לאחר שסיים את לימודיו התגייס לצבא הבריטי.  הוא החל את שרותו בקניה שבאפריקה.  הבריטים החליטו להפקיע קרקע מאחד השבטים בקניה, שבט הנאנדי.  השבט, כתגובה מרד בשלטון הבריטי.  אחת עשרה שנים נמשך המרד, עד שבשנת 1905 הזמין מיינרצאגן את קויטלאל אראפ סאמואיי, שעמד בראש המרד, לשיחות על הסכם שלום.  כאשר הגיע סאמואיי, לחץ מיינרצאגן את ידו בלבביות, וביד השניה שלף אקדח וירה בו למוות מטווח אפס.  את הפמליה שלו כבר רצחו חייליו של מיינרצאגן.  כל הנהגת המרד והשבט חוסלה.  הבריטים, אגב, החזירו את מיינרצאגן לאנגליה, משום שהוא הפך בקניה לסמל שלילי.  זה לא היה מקרה המוות היחיד שמיינרצאגן היה מעורב בו, כפי שנראה בהמשך.

אנחנו, בארץ ישראל, נפגוש את מיינרצאגן לראשונה בשנת 1917.  כבר שלוש שנים שהעולם מדמם במהלך מרחץ דמים מטורף, שעד היום איש לא מבין על מה באמת נלחמו.  החזית העיקרית היתה אמנם באירופה, אך גם כאן, במזרח התיכון היתה חזית משנית.  הבריטים, שנמנו עם מעצמות ההסכמה, שלטו  במצרים.  תורכיה שנמנתה על מעצמות המרכז שלטה בארץ ישראל.  נסיון תורכי לכבוש את תעלת סואץ נכשל כבר בשנת 1915.  במשך כשנה לאחר מכן לא היו ארועים בחזית המזרח תיכונית.  הבריטים היו עסוקים יותר בגליפולי ובחזית העיקרית, אך החלו בבניית הכח שלהם במזרח התיכון (חיל המשלוח המצרי, שלמרות שמו הורכב מיחידות מרחבי האמפריה הבריטית), ואילו התורכים החלו לבנות את מסילת הרכבת מואדי סראר (נחל סורק) לבאר שבע, ולייצר מערך לוגיסטי לחזית הדרום, מתוך הבנה שזה עניין של זמן עד שגם בחזית השקטה הזאת, תחל סערת מלחמה.  רק לקראת סוף 1916 החלו הכוחות הבריטים להפסיק ולהתרכז בהגנה על אזור התעלה, ולהתקדם מזרחה לכיוון סיני וארץ ישראל.  במרץ 1917, עמדו הכוחות הבריטים לפני קו ההגנה התורכי שנמתח בין באר שבע לעזה.  לאחר שני נסיונות כושלים לכבוש את העיר עזה ולפרוץ את הקו, הודח מפקד חיל המשלוח המצרי, הגנרל ארצ'יבאלד מארי, והוחלף על ידי "השור", הוא הגנרל אלנבי.  יחד עם אלנבי, הגיע לחזית הארץ ישראלית גם קצין מודיעין חדש, מיודעינו ריצ'ארד מיינרצאגן.

אלנבי החליט לשנות את האסטרטגיה הבריטית, ולפרוץ את קו ההגנה התורכי בבאר שבע, ולא בעזה.  היה בזה סיכון מסויים, משום שהוא נאלץ להסתמך על בארות המים באזור באר שבע, ואם הקרב יכשל, או שיארך זמן רב מדי והתורכים יספיקו להחריב את הבארות, הרי שלא יהיה לכוחות הבריטים מספיק מים להשקות את הסוסים שלהם.  כאן המקום להזכיר שמדובר במלמת העולם הראשונה, והסוסים היו ציוד קרבי לכל דבר ועניין.  אפשר להקביל סוסים ללא מים במלחמת העולם הראשונה, לטנקים ללא דלק בימינו אנו.  קצין המודיעין שלו, מיינרצאגן, לא רצה להשאיר שום דבר ליד הגורל, והגה תוכנית הטעיה.  הוא הדפיס פקודות שמהן ניתן להבין שהבריטים שוב ינסו לפרוץ את קו ההגנה התורכי בעזה, והורה לאחד הקצינים להפיל אותן, באופן שאינו מעורר חשד, בשטח המגע עם התורכים.  הקצין אמנם הפיל את התיק, אך התורכים לא מצאו אותו.  קצין נוסף התגרה גם הוא בכוח תורכי, אך הכוח התעלם ממנו, ולא ניסה לרדוף אחריו.  הנסיון להזין אותם באינפורמציה מוטעית כשל בפעם השניה.  בפעם השלישית החליט מיינרצאגן להפיל את התיק בעצמו.  המבצע היה כמובן סודי ביותר, ופרט למיינרצאגן ואלנבי ידעו עליו קצינים בודדים בלבד.  כיצד אם כן יצליח מיינרצאגן להפיל את התיק, מבלי לעורר חשד בצד התורכי?  מיינרצאגן יצא לסיור בקו החזית.  כאשר ראה סיור תורכי הוא התקרב אליו.  התורכים החלו לרדוף אחריו, אך לאחר כמה מאות מטרים חדלו.  מיינרצאגן לא היסס, והחל לירות לכיוונם.  תוכניתו הצליחה, הם זעמו על הירי וחידשו את המרדף, כאשר הפעם הם גם ירו לכיוונו.  המרחק והתנועה הפכו את הירי ללא יעיל, וזאת היתה ההזדמנות שהוא ציפה לה.  הוא חתך מעט את הסוס, מרח את דמו על התיק ועל הנשק ושמט אותם, כך שיחשבו שהפריטים הללו נפלו לו, עקב פציעה ולא מתוך כוונת מכוון.  כאשר התורכים הגיעו במהלך המרדף למקום בו הוא שמט את התיק והרובה, הם אכן בלעו את הפתיון, ואספו לקחו אותם.  מה היה בתיק?  מיינרצאגן לא התספק בפקודות, הוא בנה דמות של קצין והכניס לתיק מסמכים שונים שיראו אותנטים.  הוא השאיר שם 20 ליש"ט בשטרות שונים, מכתב מאישתו בלונדון שמספרת לו על בנם שנולד ושהיא קראה לו ריצ'ארד, משום שהיא יודעת שכך הוא רצה לקרוא לבנו.  את המכתב, אגב, כתבה אחותו, מרי.  מכתב נוסף היה מידיד, כביכול קצין בחיל הים הבריטי, שמזכיר את שיתוף הפעולה הצפוי בין חיל הים לבין חילות היבשה בכיבוש עזה.  היה עוד מסמך שעסק בדיוני המטה הבריטי, ובהם צויין, בין השאר, שלמרות שני הכשלונות הקודמים בכיבוש עזה, הרי שהאגף המזרחי של קו ההגנה העות'מני חזק יותר, וגם אינו מאפשר שיתוף פעולה של הצי, ולכן אין טעם לתקוף את באר שבע, אלא צריך לנסות ולתקוף את עזה בפעם השלישית.  לאחר שמיינרצאגן שמט את התיק, הוא דיווח על כך למפקדת הרוכבים המדברית.  אנשי המפקדה, שלא ידעו על תוכנית ההטעיה זעמו עליו, וביומנו הוא סיפר שהם הגיבו "בגסות יתרה".  כאשר חזר למפקדה הראשית, סיפר לו אלנבי שהוא קיבל שדר זועם מהחטיבה שבה הוא התבקש לא לשלוח לחזית "קצינים צעירים וחסרי נסיון שכאלה", ושהם העריכו שהוא גרם נזק עצום לחיל המשלוח הבריטי.  בנוסף לשדר לאלנבי, החטיבה הוציאה פקודת שגרה שבה נדרשו הקצינים והחיילים להקפיד על מה שאנו מכנים היום בטחון שדה, ולא להפקיר פקודות.  למחרת דאג מיינרצאגן שאחד הקצינים יעטוף את הסנדוויצ'ים שלו בפקודות הללו, ו"ישכח" אותם בשטח.  בנוסף, דאג מיינרצאגן לשלוח הודעות באלחוט שמהן ניתן היה להבין שבאזור ב"ש מתוכננות רק פעולות סיור, ואף לא פעולה משמעותית אחת.  הוא לא הסתפק בכך, ודאג לשדרים שמהם ניתן היה להבין שהגנרל אלנבי יעדר ממפקדת חיל המשלוח הבריטי מה- 29 לאוקטובר ועד ל- 4 בנובמבר, ובכך גרם לתורכים להעריך שלא רק שהבריטים יתקפו בעזה, אלא גם שההתקפה לא תיערך לפני ה- 5 בנובמבר, משום שאין סיכוי שהנסיון להבקיע את קו ההגנה התורכי יערך בהיעדרו של הגנרל אלנבי.  בפועל, ההתקפה על באר שבע נערכה ב- 31 לאוקטובר.  הכוחות התורכים הופתעו לחלוטין, הן ממיקום התקפה והן מתזמונה.  המפקד התורכי של באר שבע, הקולונל עיצמת ביי, הצליח בקושי לברוח ברגל מהעיר.  אגב, אין לזלזל בו, הוא הוכיח את עצמו כקצין מוכשר בראשית שנות העשרים, במלחמה בין תורכיה ליוון, ובהמשך הפך לראש ממשלת תורכיה ולאחר מכן לנשיאה.  (כנראה שלהיות קצין מובס בארץ ישראל נותן בוסט לקריירה.  גאמל עבד אל נאצר היה מכותר בכיס פלוג'ה כקצין זוטר,  וסיים את חייו כנשיא מצרים.  אדיב שישכלי שירת כקצין בצבא ההצלה בצפת, והפך שנים לאחר מכן לנשיא סוריה, אם כי בניגוד לנאצר, הוא סיים את חייו כגולה פוליטי בברזיל.  וכשחושבים על זה, גם נפוליאון שהובס בעכו וברח מארץ ישראל, התקדם לא רע בקריירה שלו לאחר מכן.).  חשוב לציין שנשמעות טענות שלא היה זה מיינרצאגן שהגה את הרעיון, וששמט את התרמיל, אך הגנרל אלנבי העיד שאכן היה זה מיינרצאגן שגם הגה את התוכנית וגם שמט את התרמיל.

"תעלול" נוסף של מיינרצאגן היה סימום חיילי האויב.  בתחילת המאה העשרים, עישון היה הרבה יותר פופולארי מהיום.  הוא למד משבויים תורכים שלמרות שהחיילים העות'מנים רוצים לעשן, הרי שמחירי הסיגריות גבוהים מדי עבורם.  מיינרצאגן הציע להטיל באמצעות מטוסים סיגריות עם חומר תעמולה.  החיילים התורכים שהתקשו לקנות סגריות, בשל מחירן הגבוה, יתרגלו לאסוף את הסיגריות ולעשנן.  יום או יומיים לפני ההתקפה, יוסיפו לסיגריות אופיום.  כאשר העלה מיינרצאגן את התוכנית לפני הגנרל אלנבי, הוא התנגד לכך, משום שלטענתו זה לא רחוק מלהרעיל את חיילי האוייב.  למרות זאת, מיינרצאגן החליט להוציא את התוכנית אל הפועל, מבלי לספר על כך לאלנבי.  ביומנו מספר מיינרצאגן שלדעתו אלנבי ידע שהוא סימם את התורכים.  יומיים, שלושה לאחר הקרב בעזה, בו הוא עשה לראשונה שימוש בסגריות המכילות אופיום, אמר לו אלנבי שהתורכים לא היטיבו להילחם הפעם.  לאחר מספר שנים הוא מספר שהוא סעד עם אלנבי צהרים, ולפתע אלנבי הציע לו סיגריה.  לאחר שמיינרצאגן סירב, לא התאפק אלנבי ואמר לו שאין לו מה לחשוש, הסגריות אינן מכילות שום סם.  מיינרצאגן עצמו סיפר שהוא ניסה את אחת הסיגריות ומצא אותן אפקטיביות מאוד: "אפס כל מרץ, חלומות נחמדים וחוסר כל יכולת לפעול או לחשוב".  הוא גם מצא להן שימוש מקורי.  כאשר היה נוסע ברכבת, ושכנו לספסל היה מעיק עליו בדיבוריו, הוא היה מציע לו בחביבות סיגריה, והאיש היה משתתק.

מיינרצאגן היה ידיד מובהק של הציונות.  הוא תמך בתנועה הציונית, וביומנו הוא מספר כיצד כקשיש בשנות השבעים לחייו  הוא מצא את עצמו בחיפה באפריל 1948, על אניה בריטית שפינתה חיילים לקראת סיום המנדט.  ביושבו בספינה הוא ראה את הקרבות בין היהודים לערבים.  מכאן אני מצוטט את יומנו של מיינרצאגן:

"הגענו לחיפה עם שחר, בדרך שובי מערב, ונקשרנו אל הרציף.  באניה יש פלוגה של קולדסטרים גארדס על הסיפון.  אחדים מן הקצינים הכירו את דן, בני, ואנו שוחחנו עליו… הפלוגה הזאת ירדה כאן לרציף לצלילי קרב לכל פרטיו שהתנהל לאורך שפת הים בין הערבים ליהודים… חיילי הקולדסטרים נכנסו ישר לתוך הקרב, כי תפקידם היה להגן על האספקה הממשלתית… טוראי אחד בפלגה של הקולדסטרים הכיר את דן, והוא היה חולה ולא יכל לרדת לרציף עם חבריו.  ירדתי לתא שלו, ושאלתי אותו אם יוכל להשאיל לי את הציוד המלא שלו, רובה, מדים ותחמושת, והוא הסכים לכך באמירה טיפוסית: "מצידי אתה יכול לקחת את כל הטינופת הזאת".  ובכן, לקחתי את "כל הטינופת", וצעדתי אל החוף מאחרי הפלגה של הקודלסטרים, בלי שיבחינו בי הקצינים, וכשאני סוגר את הטור מאחור.  לא היה לי שום קושי להגיע לחוף, וכשעזבתי את שובר הגלים, נפרדתי מן הפלגה של הקולדסטרים, ונשאתי את רגלי למקום שממנו שמעתי יריות.  עד מהרה מצאתי את קו החזית – כעשרים אנשי הגנה מחופרים היטב בחול.  ובכן, ניגשתי בריצה, גירדתי לי גומה ושכבתי שפוף זמן מה.  משקפת השדה שלי היתה איתי, וטיווחתי את הרובה שלי אל חבית ריקה, מרחק כ- 200 מטרים.  כמה ערבים, בריחוק כ- 550 מטר ממני, ירו בי כשרצתי לתפוס עמדה ליד אנשי ההגנה, ולכן זחלתי קדימה בהדרגה, כשאני מנצל כל קפל קרקע, ולבסוף היתה לי שוחה קטנה טובה בחול במרחק לא יותר מ- 225 מטר מכמה צלפים ערבים.  שלושה אנשי "הגנה" עשו כמוני וארבעתינו פתחנו באש.  ראיתי ישראלי אחד מביט בי, והוא אמר משהו שלא שמעתי.  אחר כך צעק אל חבריו וצרח אלי בעברית.  לא שמתי לב.  היריה הראשונה שלי היתה פגיעת בול, ואנשי ההגנה הריעו כאשר התגלגל האיש והתפתל לכאן ולכאן על החול.  התקדמתי בזחילה לעמדה טובה יותר, ומצאתי שאני יכול לבוא על הערבים מן האגף, וזאת ניגשתי לעשות.  עוד שניים שילמו את המחיר.  אנשי ה"הגנה" החרו החזיקו אחרי, ויחד פגענו בעוד חמישה, ואחד קם ורץ לקראתנו וידיו מורמות על ראשו, ואנחנו לקחנו אותו בשבי.  עתה היו כעשרים ערבים שירו בנו, בטווחים שבין 270 ל- 550 מטר.  ובכן, המשכנו לזחול והשחלנו עוד ארבעה.  פעם אחת ניצלתי בדוחק כאשר פגע כדור בתלולית הקטנה שלי, והתיז עלי חול.  עשינו חיל כאשר צעק עלי איש מן ה"הגנה", אך הואיל ולא הבינותי, לא שמתי לב.  אז קם על רגליו רוץ לאחור.  כעבור כשעה, אחרי שחיסלנו את כל הערבים שלפנינו, הופיע קצין קולדסטרים אחד, שאל מי אני  לכל הרוחות, ושמהכיר אותי ציווה עלי לחזור לאניה, ולכך הוצרכתי לציית.  אבל זה כבר לא היה חשוב ביותר, הואיל ובינתיים הרקתי את כל 200 הכדורים שלי.  ובכן נשאתי רגלי נמוך רוח למדי, ובלי תקלות נוספות עליתי לסיפון, החזרתי את המדים שלי לדידי, ניקיתי את הרובה שלו, ואחר כך הזמנתי בקבוק גדול של שמפניה, שאותה שתינו יחד בתא שלו.  בסך הכל היה לי יום נהדר.  תעלה ישראל ותפרח!"

סיפור נוסף שמיינרצאגן תעד ביומנו היו שני מפגשים שנערכו בברלין בשנת 1934 בינו לבין אדולף היטלר ושר החוץ הגרמני יואקים פון ריבנטרופ.  הוא מתאר כיצד כאשר במפגש הראשון, נכנס היטלר לחדר כל הנוכחים ברכו אותו בברכת "הייל היטלר".  להפתעתו של מיינרצאגן, ענה להם היטלר באותה ברכה ממש, "הייל היטלר".  מיינרצאגן המשועשע לא התאפק ובירך "הייל מיינרצאגן".  חבורת הנאצים לא אהבה את ההלצה הזאת.  בהמשך התאור הוא מספר שאקדחו היה עימו, ובמהלך מלחמת העולם השניה הוא התייסר במחשבה שהוא יכל היה לחסל את היטלר שנים לפני שבנה את כוחה הצבאי של גרמניה ולמנוע את כל מרחץ הדמים הנורא הזה.

מיינרצאגן היה ידוע לא רק בתור איש צבא.  הוא היה צפר נלהב בעל שם עולמי.  הוא נהג לערוך מסעות ארוכים, שבהם צד ופיחלץ ציפורים שונות.  היום זה נשמע זוועה, ואנו לא מסוגלים להבין את הקשר בין פיחלוץ לבין אהבת טבע, אבל במאה ה- 19 וככל הנראה אפילו בתחילת המאה העשרים, זאת היתה פרקטיקה מקובלת בקרב חוקרי טבע.  כמה מגדולי חוקרי הטבע בארץ ישראל במאה ה- 19 היו בעלי אוספים ענקיים של פוחלצי חיות שאותן הם צדו, ולמרבה האבסורד, ככל שהפוחלץ היה של חיה נדירה יותר, כך היתה גאוותם על הפוחלץ גדולה יותר.  אסכם בכך שיש פרקטיקות, שכנראה חבל שבאו לעולם, וטוב שעברו ממנו.  למיינרצאגן היה אוסף פוחלצי ציפורים ענק, קרוב ל- 20,000 פריטים.  לכל פוחלץ היה צמוד תג שבו זוהה המין, וכן הפרטים מהיכן ומתי הוא ניצוד.  מדובר על מידע חשוב, שעוזר להבין היכן נמצאים סוגים שונים של ציפורים, נתיבי נדידה וכד'.  היום אגב, ממשיכים במחקר דומה, אך כמובן מבלי להרוג את הצפורים, ומתסמכים על תצפיות או טיבוע.   בשנות החמישים הוא תרם את האוסף למוזיאון הבריטי.  היה זה אחד האוספים הגדולים ביותר שנתרמו אי פעם למוזיאון.  בנוסף לאוסף הפוחלצים שלו, הוא גם כתב ספר בשם "צפורי ערב", שנחשב לאחד הספרים החשובים ביותר בנושא הצפרות בחצי האי ערב, ושהכיל מידע שנתפס כחשוב ומקורי.

מיינרצאגן היה נשוי פעמיים.  הנישואים לאישתו הראשונה, הסתיימו בגירושין לאחר שמונה שנים, וללא ילדים משותפים.  את אישתו השניה, אן קונסטנס ג'קסון הוא נשא לאישה בשנת 1921.  לשניים נולדו שלושה ילדים.  אישתו היתה חוקרת צפורים נודעת, מן הסתם סביר להניח שזה היה הרקע להכרות בניהם, שהובילה לנשואיהם.  היא גם שילבה מחקר אורניתולוגי  בירח הדבש שלהם.  ביולי 1928, כשלושה חודשים לאחר שילדה את בנם הצעיר, רנדל, נהרגה אן בתאונת נשק מסתורית.  מיינרצאגן טען שהם התאמנו בירי באחוזת המשפחה (שהגיע מהצד שלה) בוורדל שבסקוטלנד.  בשלב מסויים הוא הלך לכיוון המטרות, כאשר שמע יריה.  הוא הסתובב וראה את אישתו מוטלת מתה לאחר שלטענתו, ככל הנראה פלטה על עצמה כדור.  היא היתה בת 39 במותה, ולמרות הנסיבות המוזרות של מותה, מעולם לא נפתחה חקירה רשמית בנושא.   אישתו, אגב, ידעה להשתמש בנשק, היא היתה נוהגת לצוד צפורים כבר מגיל צעיר.

מיינרצאגן נפטר בשנת 1967, ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים.  הוא נפטר כאדם מכובד, ששמו עורר רגשות כבוד הן בקרב חובבי ההסטוריה של מלחמת העולם הראשונה והן בקרב הצפרים.  בשנת 1984, כ- 17 שנים לאחר מותו, פרסם אורניתולוג בשם פיליפ קלנסי מאמר שבו הוכיח שמספר פריטים מהאוסף של מיינרצאגן גנובים.  היה זה הסדק הראשון בתדמיתו של מיינרצאגן, איש עדין לא העלה על דעתו את גודל התרמית.  לאחר מכן נודע לציבור שכבר בשנת 1919 מיינרצאגן נתפס מנסה לגנוב פוחלצים מהמוזיאון הבריטי, ונאסר עליו להכנס לאגף העופות במשך 18 חודשים.  התקרית הוסתרה מהציבור בגלל מעמדו החברתי והמדעי (!).  בשנות התשעים החלו להופיע עוד ועוד מאמרים שהוכיחו התאמה בין פריטים נוספים מהאוסף לבין פריטים אחרים שנעלמו מאוספים ומוזיאונים שונים.  בשלב זה כבר היה ברור שלא ניתן לסמוך על הנתונים שסיפק מיינרצאגן בימי חייו.  תדמיתו של מיינרצאגן ספגה מכה נוספת כאשר התברר שאת ספרו "צפורי ערב" כתב למעשה אורניתולוג אחר, אשר נפטר לפני פרסום הספר, ומיינרצאגן פשוט פרסם את הספר בשמו, ואף הוסיף נתונים שקריים.  אולם את המכה הסופית על תדמיתו של מיינרצאגן הנחית אדם בשם בריאן גארפילד.  גארפילד פרסם בשנת 2007 ספר בשם "המסתורין של מיינרצאגן: החיים והאגדה של הונאה קולוסיאלית" (The Meinertzhagen Mystery: The Life and Legend of a Colossal Fraud).  בספר צלל גארפילד ביומניו של מיינרצאגן, והחל מצליב נתונים.  הוא גילה שלא רק באורניתולוגיה האיש רימה, למעשה סיפורים רבים ביומנו ניתנים להפרכה, או לא ניתנים לאישור.  כך למשל בדיקה בארכיונים של גרמניה הראתה שבימים שבהם לכאורה נערכו המפגשים עם היטלר, היטלר כלל לא היה בברלין.  סיפור אחר שמיינרצאגן תיאר, היה כיצד חילץ נערה מהריסות רכבת לאחר תאונת רכבות ביוון.  אין כל תיעוד של תאונת הרכבות הזאת, לא בתאריך ולא במקום שהוא ציין.  הוא גם סיפר כיצד חילץ נערה צעירה מבית זונות בקהיר, והעביר אותה לחסות הקונסוליה הבריטית.  למרות שהתקופה הזאת מתועדת להפליא, הן בזכרונות הקונסול והן בארכיונים, אין שום תיעוד על נערה שחולצה מבית זונות והובאה לקונסוליה.  גארפילד ניסה לשלול או לאשר את סיפור הקרב בחיפה, אך אין כאן תוצאות חד משמעיות.  אמנם האניה עגנה בחיפה מספר ימים לאחר הקרב המכריע על חיפה, אך עדין היו קרבות ספורדים בין יהודים לערבים, כך שיתכן שאכן הוא היה מעורב בקרב שכזה.  מצד שני, הוא לא הצליח למצוא שום עדות נוספת על השתתפותו.  באשר להונאת התורכים יש טענה של קצין אחר, שאף שלח מכתב למיינרצאגן ובו הוא טען שמיינרצאגן לקח על עצמו קרדיט, ושהיה זה הוא מי שהפיל את התיק, אך חשוב להדגיש שבנושא הזה הגנרל אלנבי גיבה דווקא את זכרונותיו של מיינרצאגן.  גם על פרשת הסגריות עם הסמים לא נמצאה שום עדות נוספת פרט ליומנו של מיינרצאגן, ולא נוכל לדעת האם אמת הסיפור או יציר דמיונו בלבד.  אולם הפרשה החמורה ביותר שבדק גארפילד היא פרשת מותה של אישתו.  לטענתו בדיקה של הגופה הראתה שהכדור נכנס לגופה מהחלק העליון של הגולגולת כלפי מטה, לא בדיוק זווית שמאפיינת התאבדות או תאונת נשק, מה גם שמיינרצאגן היה גבוה משמעותית מאישתו.  אין אמנם הוכחה שמיינרצאגן רצח את אישתו, אך יש לא מעט סימני שאלה וגם מניע אפשרי.  מיינרצאגן פרסם מאמר על מסע שערך עם אישתו שבו גילה לא פחות מ- 14 מיני צפורים שלא היו ידועות למדע.  בזמן הפרסום ועשרות שנים לאחר מכן, איש לא פקפק בנכונות המאמר.  אחרי המסע הזה ופרסום המאמר חלה התקררות ביחסים בין מיינרצאגן לאישתו.  היא שינתה את צוואתה והורישה את מרבית רכושה לילדיה ולמיינרצאגן הקציבה קצבה צנועה כל זמן שאינו מתחתן.  גם מספר הפעמים שהיא אוזכרה ביומנו ירד באופן משמעותי.  לאחר עשרות שנים התגלה כי המאמר הזה מפוברק לחלוטין.  לא יתכן שאישתו לא ידעה על כך, לא יתכן שהיא באמת האמינה שהוא הצליח לאבחן 14 תגליות חדשות למדע, כאשר היא ליידו והיא לא שמה לב לכך.  גארפילד מעלה את התאוריה שהיא איימה לחשוף את הזיופים המדעיים שלו, והוא פשוט רצח אותה.  זוהי תאוריה בלבד, ולא ניתן לדעת מה קרה שם, אך אני חייב להודות שלמרות שלא ניתן לא להפריך ולא להוכיח את התאוריה הזאת, היא בהחלט נשמעת אפשרית.  אחת התרמיות הפחות מזיקות שלו היה תרומה של המקטרת של דארווין, ידיד המשפחה שלהם, לאגודה הלינאית של לונדון.  מדובר באגודה של חקר בעלי החיים, ומה יתאים לתת להם כשי יותר מאשר מזכרת אישית מדארווין?  מיינרצאגן סיפר להם שהמקטרת עשויה מעצם השוקה של אלבטרוס.  האלבטרוס היא ציפור ענקית, כשני מטר גובהה.  במשך עשרות שנים הוצגה המקטרת בבית האגודה בלונדון, עד שאחד מאנשי האגודה הביע את פליאתו על מימדיה הקטנים של העצם.  הוא טען שעצם בקוטר שכזה פשוט לא יכולה לשאת את משקל האלברטוס.  המקטרת הוצאה מתיבת התצוגה, נבדקה בקפדנות, ולזוועת אנשי האגודה נמצאה בה הכתובת "Made in Birmingham, 1928".  דארווין, עליו השלום, נפטר בשנת 1882, כ- 46 שנים לפני שהמקטרת יוצרה.  זה גם המקום להודות, שאין שום עדות על יחסים בין הוריו של מיינרצאגן ודארווין, פרט לסיפוריו של מיינרצאגן עצמו, וסביר להניח שדארווין מעולם לא השיב את מיינרצאגן הצעיר על בירכיו או החליף איתו מילה.

אני רוצה לסיים במספר מילים אישיות שלי.  את הדמות של מיינרצאגן הכרתי מילדות כאשר קראתי על ההונאה שארגן לתורכים במהלך מלחמת העולם הראשונה.  לאחר מכן, בגלל אהבתי להסטוריה, יצא לי לקרוא עוד מספר פעמים עליו, תמיד באור אוהד.  גם אני ראיתי את דמותו באור אוהד.  זכרון עמום שלי, שלא שילבתי בפוסט בגלל שלא יכלתי למצאו את המקור, היה שהתירוץ שלו להתקרב לקווים התורכים היה התלהבות מצפור נדירה שדאתה מעל בזמן סיור בקו החזית, ושבני לוויתו, שלא היו מודעים לתוכנית ההטעיה שלו, הפצירו בו שלא ינסה להתקרב לציפור בשל הקירבה לעמדות התורכיות.  בתור צפר חובב הסיפור הזה הגביר את החיבה שלי אליו (מעניין שלא ידעתי עד כמה הוא נחשב לבר סמכא באורניתולוגיה, אולי זה אומר משהו עלי…), ובוודאי שאהדתו לציונות (שעליה אין עוררין, פגישות שלו עם אהרן אהרונסון וחיים וייצמן ידועות גם ממקורות אחרים, לא רק מיומניו) הוסיפה לחיבה שלי לדמותו.  הפעם הראשונה ששמעתי על הצד האפל באישיותו היתה לאחר שבמהלך טיול עם חברים, באיזור יד אנז"ק, סיפרתי להם על מעלליו של מיינרצאגן.  לאחר מספר ימים התקשר אלי אחד החברים וסיפר לי שהוא חיפש עליו חומר ושמע שהוא היה נוכל לא קטן.  בעקבות השיחה חיפשתי גם אני חומר על הנושא ו- איך לומר? – התאכזבתי.  הוא היה דמות שהערכתי, ופתאום התלגתה לי דמות אחרת לחלוטין, אפלה מאוד ושלילית מאוד, אחת שהאמת רחוקה מלהיות חשובה בעיניה.  אבל לפחות אי אפשר לקחת ממנו את הסיפור שהעלה אותו אצלי על הרדאר, סיפור ההטעיה של התורכים, שיש אומרים שגם היה ההשראה לאחד ממבצעי ההטעיה הבריטים במלחמת העולם השניה: מבצע קציצה (Operation Mincemeat).