אזהרה, הפוסט מכיל תוכן קשה.

ה- 25.10.1843 היה יום קשה עבור כחמישים אלף מאמיניו של הכומר ויליאם מילר.  מילר קרא בכתבי הקודש, פירש אותם והתנבא שבאותו היום העולם יחרב.  מאמיניו התכוננו היטב ליום הזה.  הם הוציאו את ילדיהם מבתי הספר, מכרו את רכושם, התרכזו במחנות ברחבי ארצות הברית, והתפללו לאל שיחוס עליהם.  לא ברור אם לתפילותיהם יש קשר לעניין, אבל היום הזה חלף ועבר לו, מבלי שהעולם נחרב.  בכתות מהסוג הזה יש שני סוגים של תגובות כאשר נבואות ראשיהן לא מתגשמות.  חלק מהאנשים מבינים שכישורי הנבואה של ראשי הכת אינם טובים כפי שהם חשבו, והם עוזבים את הכת.  האחרים לעומת זאת מעריכים שתפילותיהם הם אלה שדחו את הקץ, או במקרה שהנבואה היתה חיובית, למשל חזרתו של ישוע המשיח לשלוט בעולמנו, אז הם לא התפללו מספיק טוב, ומקצינים את אמונתם ומנהגיהם.  אנחנו נתרכז בסוג השני.   אותם אנשים בדקו שוב את דרכיהם, וגילו טעות קריטית בחישובים שלהם.  הם חישבו את התאריך לפי הלוח הגרגוריאני, אך ברור לכל שבכתבי הקודש הלוח הרלוונטי הוא הלוח היהודי.  חיש מהר הם חישבו שוב את יום הקץ, והגיעו למסקנה שיום הדין האמיתי עומד להתרחש בדיוק שנה לאחר מכן, ב- 25.10.1844.  רצה הגורל, ויום זה היה גם יום הכיפורים של שנת תר"ה.  היש לכם סימן יותר טוב לצדקת החישובים מכך שהיום הזה נופל על יום הדין, בו הקב"ה שופט את כל יציריו?  שוב התכנסו החסידים ביום המיועד במחנה אוהלים גדול ליד פילדפיה, ושוב התפללו לאל שיחוס עליהם.  הפעם נראה היה בתחילה שתחזיותיהם צדקו.  סופת הוריקן גדולה פגעה בחוף המזרחי, אך כשנרגעו הרוחות (תרתי משמע), התגלה, לא במפתיע, שרוב הנפגעים היו אלה שהיו במחנה האוהלים, ולשאר העולם שלום.  בין חבר הנביאים שהצליח לטעות פעמיים בחישוב קץ העולם, עמדה אישה בשם קלורינדה מיינור.  מיינור לקחה קשה את שתי הטעויות שלה בנבואה, ובמשך שנתיים צמה, התפללה ובדקה היכן בעצם, היא וחבריה לנבואה טעו.  לאחר שנתיים היא הגיעה למסקנה שאם ברצונה לתקן את העולם, עליה לשכנע את הנוצרים לשמור את השבת היהודית, ובנוסף עליה לקומם את ארץ ישראל, ולהפכה לארץ פורחת ומשגשגת.   הגברת מיינור לא הסתפקה בפרסום מסקנותיה או בקריאה לאחרים ליישם אותם.  היא הקימה כנסיה חדשה בשם האדבנטים של היום השביעי, שממש כפי ששמה מרמז, אחד מעקרונותיה היה שמירת השבת היהודית.  עקרון נוסף היה שיקומה של ארץ הקודש, כתנאי מקדים לשובו של ישוע.  בשנת 1849 היא הפליגה לארץ ישראל יחד עם נציג נוסף של הכנסיה.  בארץ הם נפגשו עם אדם בשם משולם, יהודי מומר שניהל את החווה החקלאית של ג'יימס פין (הקונסול הבריטי בירושלים), ליד ארטאס, שבאיזור בית לחם.  למרות שהארץ היתה שוממה יחסית, מיינור האמינה שניתן להפריח אותה.  היא חזרה לארצות הברית, והחלה לארגן קבוצת מאמינים שתהגר, יחד איתה, לארץ ישראל, ותתחיל במשימה להפריח אותה, וללמד את היהודים, תושבי הארץ, כיצד לעסוק בחקלאות.  ב- 1851 היא חזרה יחד עם קבוצה קטנה של חסידים, הם התיישבו בחווה בניהולו של משולם.    

קלורינדה מיינור בתמונה משנת 1850. מקור התמונה: כוכבים ופסים בארץ ישראל 1840 -1949 מאת מרדכי נאור (סריקה

אני עוזב כעת את הקבוצה האמריקאית הקטנה, ועובר לצלע נוספת של המושבה.  הגברת מיינור לא היתה היחידה שחשבה שצריך לפתח ולשקם את ארץ הקודש כתנאי מקדים לחזרתו של ישוע.  גם באירופה קמו לא מעט תנועות שכאלה.  אחת המשפחות שהאמינה בכך היתה משפחת גרוססטינבק (Grosssteinbeck).  גם הם לא הסתפקו באמונה או בתפילה לשובו של ישוע, והחליטו לתרום את מרצם ועמלם למען המטרה הטובה.  בשנת 1849 הם החלו במסע ארוך מוופרטל (Wuppertal), עיר בחלקה המערבי של גרמניה, לארץ ישראל.  המהגרים היו יוהאן גרוססטינבק, אחיו פרדריך וילהלם גרוססטיינבק, אחותם מריה קטרינה ובעלה גוסטב ט'יל, ועוד שתי משפחות.  באמצע המאה ה- 19 לא היה זה מסע קל, והוא לקח לא פחות מחודשיים.  הם הגיעו לאיזמיר שבאמפריה העות'מנית במסע יבשתי, משם הפליגו בספינה ללבנון, ומשם בספינה נוספת לארץ ישראל.  באותו היום בו עגנה ספינתם ביפו, הם לא בזבזו זמן, והחלו במסע לירושלים.  העובדה שמריה קטרינה היתה בהריון מתקדם כבר בתחילת המסע, לא גרמה להם להאט מעט את מסעם.  באמצע הדרך לירושלים, באזור לטרון כרעה מריה קטרינה ללדת.  החבורה השאירה אותה ואת בעלה בלטרון והמשיכה לירושלים.  חמישה ימים לאחר הלידה כבר עשו צמד ההורים הצעירים והרך הנולד את דרכם לירושלים, על מנת להתאחד עם החבורה.  הקהילה האירופאית הקטנה בירושלים קיבלה את החבורה בזרועות פתוחות.  גוסטב ומריה קטרינה ט'יל, ההורים הצעירים, השתכנו באכסניה של כנסיית המשיח (שנמצאת מול מגדל דוד בירושלים, ומפעילה עד היום אכסניה).  גוסטב ט'יל שימש כאיש התחזוקה של האכסניה ושל בית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון.  יוהאן גרוססטינבק עבד כנגר, ואחיו פרדריך הצטרף לחווה החקלאית של משולם, אותה חווה שהוזכרה כבר.  הוא עזב את החוה מסיבה לא ידועה, בשנת 1851, באותו החודש שבו תגיע לשם הקבוצה האמריקאית, וחזר לירושלים.  הוא לא נשאר בירושלים זמן רב.  זמן קצר לאחר מכן עברו שלושת האחים לבית גרוססטינבק לאזור יפו והקימו שם חווה חקלאית.

נחזור לגברת מיינור.  זמן קצר לאחר שהקבוצה בהנהגתה הגיעה לחווה בארטס, החלו חילוקי דעות בינה לבין משולם, מנהל החווה.   חילוקי הדעות החריפו ולאחר כשנה עזבו האמריקאים את החווה ועברו לירושלים.  לאחר מספר חודשים עזבו האמריקאים את גם ירושלים, וחברו למשפחת גרוססטיינבק בחוה שהקימו על הגדה המערבית של ואדי מוסררה (נחל איילון).  מיינור כינתה את החווה הר התקווה (Mount Hope), והצליחה להרחיב אותה משמעותית, לאחר שחכרה מגר צדק גרמני בשם פיטר קרלסון (או בשמו היהודי, לאחר שהתגייר, דוד בן אברהם) כשלושים דונם.  בנוסף היא חכרה גם מהרב של יהודי יפו, ר' יהודה הלוי, את הפרדס שלו. בהתאם לאידיאולוגיה שלה, ניסו בחווה להעסיק פועלים יהודים, על מנת ללמד אותם עבודה חקלאית.  בשנת 1854, הצטרפה משפחה נוספת לחוה, משפחת דיקסון ממסצ'וסטס.   ביוני באותה שנה נערכה חתונה כפולה במושבה.  שתי הבנות של משפחת דיקסון התחתנו.  אלמירה דיקסון התחתנה עם יוהאן גרוססטיינבק, ואחות מארי התחתנה עם פרדריך גרוסטיינבק.  למרות הצטרפות משפחת דיקסון והחתונה, מצב החווה לא היה טוב.   התנכלויות השכנים, אי הכרת הארץ והגידולים המתאימים לה, גרמו לחווה הפסדים כספיים.  מיינור פרסמה בעיתון יהודי אמריקאי בשם אוקסידנט בקשה לתרומות עבור החווה:  "אחינו היהודים כה נרפים עקב בטלה ומחסור, עד כי נחוצים אורך רוח, אהבה ותבונה כדי ללמד אותם עבודה מהי", כתבה מיינור. "אף אם יהיו ערוכים כראוי, עדיין ינהגו כילדים בכל הנוגע לעניינים של עסק. עם הזמן נוכחנו לדעת שהיהודים זקוקים להשגחת 'אחיות רחמניות'. נעשה זאת בשמחה, אך אין לנו האמצעים לכך. אם ידידינו יהודי ארצות הברית יסייעו לנו, נעשה כמיטב יכולתנו ונדווח להם בנאמנות על כל צעד, ובלבד שלא נניח לסובלים לגווע בעוד העזרה מתמהמהת".    זמן קצר לאחר מכן הגיעה עזרה מכיון פחות צפוי.  השר משה מונטיפיורי הגיע לארץ לביקורו הרביעי בה, ובמהלכו קנה את הפרדס של ר' יהודה הלוי, שמאז כונה "גן מונטיפיורי" (אם כי בציבור מוכר יותר עיוות קל של השם: "פרדס מונטיפיורי"), ועליו הוקמה, הרבה שנים לאחר מכן, שכונת מונטיפיורי בדרום תל אביב.  לאחר קניית הפרדס, הוא איפשר לאנשי הר התקווה לנהל את הפרדס, בתנאי שישכרו פועלים יהודים, ויכשירו אותם לעבודה חקלאית. דווקא כאשר נראה היה שהדברים מתחילים להסתדר נפטרה קלורינדה מיינור ממחלת הסרטן ב- 6.11.1855, בת 46 היתה במותה.  הרב ליסר, ידידה מפילדלפיה, פרסם הספד מרגש:  "עלינו להודיע בצער רב על מותה של האישה הנעלה לאחר מחלה בת שלושה חודשים, סמוך ליפו, ב- 6 בנובמבר.  היא היתה ידידה אמיתית של עם ישראל, למרות השקפתה שהמרת הדת היא השיטה הטובה ביותר להשגת האושר.  בעבודתה המעשית בחקלאות, חלושה ובודדה כפי שהיתה, הוכיחה שארץ ישראל מסוגלת לפרוח מחדש תחת ידו של עובד האדמה, וכאשר הארץ תחייך שוב ביופיה, יזכר שמה של הנדיבה גב' מיינור.  מי יתן והשוכן במרומים יעניק לה מנוחה שלמה בין הישרים שבבני עמה, משום שהיא השתדלה בנאמנות למלא את חובתה, כפי שיכלה כלפיו, שהוא אביהם של הכל".  היא נקברה סמוך למושבה.

קברה של קלורינדה מיינור. הכיתוב על המצבה: "לזכר הגברת ק.ס. מיינור מפילדפיה, השליחה לפיתוח התעשיה והעבודה בקרב היהודים, הלכה לעולמה ב- 6 לנובמבר 1855, בגיל 46. היא עשתה מה שיכלה"

זמן קצר לאחר מותה, ביקר במושבה אורח אמריקאי בשם הרמן מלוויל.  כן, מדובר על הסופר האמריקאי שכתב את "מובידיק", אלא שאז הוא עדין לא היה ידוע.  מלוויל סייר בשנים 1856 ו- 1857 באירופה ובמזרח התיכון, ותיאר את מסעו ביומן מפורט.  הוא מספר ביומנו שלא זכה לפגוש את הגברת מיינור אולם לפי מה שסופר לו, הוא התרשם שהיא היתה אישה מלאה אנרגיה פנטית ורוחניות.  הוא גם סיפר שהוא ראה את קיברה.  למתיישבים היו לא מעט צרות, וגם תסכול:  אף יהודי לא המיר את מקצועו לחקלאות או את דתו לנצרות.  הוא מתעד שיחה שהיתה לו עם דיקסון האב (אביהם של שתי הנשים שהתחתנו עם האחים גרוססטינבק), שבו הוא מודה שהוא אינו מעסיק יהודים משום שהם עצלנים, אך כן חושב שעל הנוצרים לסלול את הדרך עבור היהודים, הן לעבודה פרודוקטיבית והן לדת האמת, דהיינו הנצרות.  את השיחה עם דיקסון הוא סיכם באופן מעט לגלגני:  "כל העניין חציו מלנכוליה וחציו פארסה", אם כי הוא מרכך מעט את הביקורת כאשר הוא מוסיף "כמו בשאר העולם".  לאחר שהוא מלגלג מעט על החלומות של אנשי הר התקווה הוא מוסיף מספר מילים על הרעיון של קיבוץ היהודים בארץ ישראל.  מאמין גדול ברעיון הוא לא היה: "הרעיון להפוך את היהודים לאיכרים הוא מופרך.  קודם כל, ארץ יהודה היא מדבר, עם כמה יוצאים מן הכלל.  שנית, היהודים שונאים חקלאות.  כל אלה המעבדים אדמות בארץ ישראל הם ערבים.  היהודים אינם מעיזים להתגורר מחוץ לערים המוקפות חומות, גם לא בכפרים, מפחד תגרת ידם של הערבים והטורקים.  נוסף לזאת, מספר היהודים בארץ הוא קטן, ואיך יובאו לכאן אלה המפוזרים במדינות אחרות? רק על ידי נס".   בנימה אישית, אילו אפשר היה להחזיר את האיש לחיים, הייתי שמח לראות את פרצופו הנדהם כאשר היה רואה את מדינת ישראל (ואולי גם אם היה כותב עוד ספר או שניים).

הרמן מלוויל, הסופר האמריקאי שהתפרסם לאחר שכתב את "מובידיק". מלוויל ביקר במושבה, התייחס לנסיונות המתיישבים להפוך את היהודים לחקלאים בלגלוג, והביע את דעתו שהיהודים לעולם לא יהפכו לחקלאים ולא יתקבו בארץ ישראל. צלם לא ידוע, מקור התמונה: ויקיפדיה.

מכת המוות הברוטלית והאיומה של המושבה התרחשה בתחילת שנת 1856.  התיאור המזעזע של התקיפה מבוסס על עדויות הניצולים בפני הקונסול האמריקאי בירושלים. בליל ה- 11 בינואר, בשעה 10 בלילה התדפקו שלושה אנשים על שער החווה.  הם טענו שהם מחפשים פרה אובדת.  אנשי המושבה סירבו להכניסם אך הבהירו להם שהפרה האובדת אינה נמצאת בחווה.  אחרי ויכוח של כעשרים דקות, הם הלכו לדרכם והמתיישבים חזרו לביתם.  לאחר חצי שעה נשמעו צעקות הקוראות לחתנו של דיקסון, פרדריך גרוססטיינבק.  הוא ניגש לשער, ושלושת הערבים טענו שאחד הרועים הערבים באזור אמר להם בוודאות שהפרה שהם מחפשים נמצאת בחווה, ושוב דרשו שיתנו להם להכנס.  דיקסון עלה על סולם והציץ מעבר לחומה, וראה שיש למעשה חמישה אנשים ליד השער.  הוא הורה לגרוסטיינבק, שהיה דובר ערבית, לסרב לבקשה, והוא עצמו ירה באוויר על מנת להרתיע אותם.  לאחר מכן שבו שני המתיישבים לביתם.  זמן קצר לאחר מכן הם החלו לשמוע את הכלבים נובחים, הם יצאו לחצר וראו שהשער שבור.  גרוססטינבק דיבר איתם ערבית, אך דיקסון, שעמד ליד, לא הבין את השפה, ולכן לא ברור מה היה הדין ודברים עימם.  לפתע נשמעה יריה, וגרוססטיינבק צעק שהוא נפגע.  הוא נתן את הרובה לדיקסון, חמו, והצליח להגיע בכוחות עצמו מהשער לבית.  דיקסון ירה לעבר התוקפים ורץ לבית, שם הוא גילה שגרוססטינבק פצוע ומדמם, ועדין בהכרה.  המשפחה חזקה את דלתות הבית, אך במהרה נשמעו חבטות על הדלת.  בסופו של דבר הדלת נשברה וחמישה אנשים התפרצו פנימה והחלו מכים את דיקסון.  דיקסון מתאר כיצד הם גררו את מארי המבועתת אל מחוץ לבית, ושם נאנסה על ידי שלושה מהתוקפים.  לאחר האונס נכנסו התוקפים לבית והשאירו את מארי בחוץ.  מארי, שחששה לגורל בעלה ואביה נכנסה בעקבותיהם.  בעלה כבר היה מחוסר הכרה, וכאשר היא ניסתה לחפש דופק, היא לא הצליחה למצוא אותו.  לאחר מכן אחד התוקפים גרר אותה לחדר אחר, ושם אנס אותה פעם נוספת.  במשך שעות היכו השודדים את דיקסון האב ואת הנשים, ואנסו גם את שרה דיקסון, אימה של מארי, ורק לקראת אור ראשון הם הסתלקו עם רוב הרכוש של המשפחות האומללות. 

התקיפה האיומה גרמה לזעם בארצות הברית.  הסנט האמריקאי דרש מנשיא ארצות הברית דאז, ג'יימס ביוקנן, לדאוג שתקיפות כאלה של אזרחים אמריקאים לא יתרחשו בעתיד.  הקונסולים האמריקאים בירושלים ובאלכסנדריה הפעילו לחץ על השלטונות העות'מנים לחקור ולהביא לדין את הרוצחים.  כאשר נראה היה שהשלטונות גוררים רגלים, הם דאגו להופעת אניית מלחמה מהצי האמריקאי מול חופי יפו.  הצגת הכח הזאת עשתה את שלה, והשלטונות הפסיקו את גרירת הרגליים ובסופו של דבר עצרו ארבעה מחמשת התוקפים, והוציאו אותם להורג בתליה.  היתה זאת, לפי מיטב ידיעתי, הפעם הראשונה שארצות הברית הפעילה לחץ על שליטי ארץ ישראל. אם תרצו, סוג של תקדים הסטורי. כחצי שנה לאחר התקיפה, בסיוע הקונסולים האמריקאים עזבו בני הזוג דיקסון, בנותיהן ובני המשפחה את ארץ ישראל לארצות הברית. 

שרידי הר התקווה בצילום משנת 1933. צילם: יוסף בן יוסף (נלקח מויקיפדיה)
שני עצי שיקמה בחצר הר התקווה. הצלם ומועד הצילום לא ידועים. בצד ימין ניתן לראות את בתי שכונת הרכבת, שהוקמה בשנות העשרים של המאה הקודמת, בתים שרומזים שהתמונה צולמה לכל המוקדם בשנות העשרים של המאה הקודמת. שני עצי השקמה הם השרידים היחידים שנותרו היום מהחווה החקלאית מקור התמונה: https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/old_east/%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%98-%D7%94%D7%95%D7%A4-%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%A9%D7%91%D7%97.

בשנת 1948 נבנה במקום בו עמדה חוות הר השלום בית הספר המקצועי "שבח" (ברחוב המסגר של ימינו).  בית הספר שהפך עם הזמן מבית ספר מקצועי לבית ספר "שבח מופת" למדעים ולתרבות פעל באותו המקום עד שנת 2019.  בזמן הבניה פונו הקברים של קלורינדה מיינור ושאר מתי המושבה, איש אינו יודע לאן.  היום השריד היחיד למושבה הם שני עצי שיקמה גדולים שניטעו על ידי אנשי המושבה, ושנמצאים בחצר בית הספר.  נחזור רגע לאלמירה, ביתם השניה של דיקסון, ובעלה יוהאן גרוססטיינבק.  הם כאמור עזבו לארצות הברית כחצי שנה לאחר התקיפה.  יוהאן שינה את שמו לסטיינבק, על מנת שישמע קצת יותר אמריקאי.  הזוג גר זמן מה בבוסטון, ולאחר מכן עברו לפלורידה, שם נולד להם בן בשם ג'ון ארנסט.  אותו ג'ון עבר לסלינס שבקליפורינה, ושם התחתן עם אישה בשם אוליב המילטון.  גם להם נולדו מספר ילדים אחד מהם, ג'ון ג'וניור, נולד בשנת 1902.  כן, זהו הסופר הידוע ג'ון סטיינבק.  כשישים שנה לאחר מכן, הוא זכה בפרס נובל לספרות.  בשנת 1966, כשנתיים לפני מותו, הוא ביקר בישראל, ובין היתר ביקר בבית הספר שבח, במקום בו נרצח אחי סבו, ובו נאנסו אלמנת אחי סבו והסבתא רבתא שלו.   הוא קיווה לראות אי אלו שרידים של הר התקווה, אך כאמור פרט לשני עצי שיקמה בחצר בית הספר, אין שום שריד למושבה.

בית הספר "שבח מופת" שנבנה על הר התקווה. בשנת 2019 עבר בית הספר למיקום אחר, והיום פועלים במקום שני בתי ספר בשמות "גוונים" ו"קשת". התמונה צולמה . בשנת 2011 על ידי רחל רמרז. מקור התמונה: ויקיפדיה.
שני עצי השיקמה בחצר בית הספר "שבח מופת" כפי שצולמו בשנת 2016 על ידי ד"ר אבישי טייכר. מקור התמונה: ויקיפדיה.
הסופר האמריקאי ג'והן סטיינבק בצילום משנת 1962. (הצלם אינו ידוע). סטיינבק היה הנכד של יוהאן ואלמירה גרוססטיינברג, שיצאו מההתקפה ללא פגע. הזוג שינה את שם המשפחה שלו ל"סטיינברג", לאחר שעזבו לארצות הברית. בשנת 1966 ביקר ג'והן סטיינברג בישראל, ובין היתר ביקר בבית הספר שבח, בתקווה לראות שרידים מהחווה בה הותקפו בני משפחתו קצת מעל מאה שנים קודם לביקור. מקור התמונה: ויקיפדיה.

חלק מהמקורות לפוסט מספרים על הנצחה מקרית להר התקוה.  בשנות השלושים, הוקמה שכונה בגדה המזרחית של ואדי מוצררה, ממש מול הר התקווה.  כאשר חשבו על שם לשכונה, נזכר אחד המקימים בשם של הגבעה בגדה ממול, והציעה לקרוא לשכונה "שכונת התקוה".  מצד אחד המקור שמספר על כך הוא מקור אמין מאוד:  רן שחורי, חוקר תולדות תל אביב.  מצד שני, במדריך הרחובות של תל אביב, נטען שהשם הוא על שם "התקווה", ההמנון של התנועה הציונית בזמן הקמת השכונה, וההמנון של מדינת ישראל היום.  מקור אחר מצטט את זאב וילנאי שטוען שהשם מבטא את התקווה של המייסדים להצלחה (ממש כמו הסיבה ש קלורינדה מיינור נתנה את השם "הר התקווה" לחווה שניהלה).  מה האמת? כנראה שלא נדע.