גבול הצפון של מדינת ישראל – חלק ב'

בחלק א' של הפוסט תיארתי כיצד בתקופה העות'מנית, לא היתה יחידה מנהלתית או לאומית בשם ארץ ישראל, כיצד גם לפי הסכם סייקס פיקו, בין צרפת לבריטניה, ארץ ישראל היתה אמורה להיות מחולקת בין ארבע ישויות שונות (הצפון בשליטת צרפת, המרכז וה"צפון הקרוב" בשליטה בי"ל, הדרום בשליטת מדינה ערבית ומפרץ חיפה בשליטת בריטניה), וכיצד הבריטים ניצלו את העובדה שהם כבשו את ארץ ישראל, ויצרו עובדות בשטח, אם כי פורמלית היה מדובר בגבולות זמניים, והגבולות הסופיים אמורים היו להקבע במו"מ והסכם בין בריטניה וצרפת (כפי שאכן קרה). חלק א' הסתיים בנסיגה בריטית לקו שמוכר כקו דוביל (ע"ש העיירה הצרפתית שבה חתמו הבריטים והצרפתים על הסכם לנסיגה בריטית לקו הזה), קו שכבר דומה יותר לקו הגבול שאנו מכירים היום, אם כי עדין השאיר את תל חי, מטולה, כפר גלעדי וחמארה (ישוב שהיום כבר לא קיים) מחוץ לתחומי המנדט הבריטי. למרות שלא חייבים לקרוא את החלק הראשון של הפוסט כדי להבין את החלק הנוכחי, אני ממליץ למי שטרם קרא, שיקרא אותו בטרם יקרא את החלק הזה..

גם קו דוביל, ממש כמו קווי מנהלות אזורי האויב הכבושים, נתפס כקו זמני שתוחם את היערכות הצבאות הבריטי והצרפתי, ולא כקו הגבול הסופי.  במהלך שנת 1920 התקיים מו"מ בין הצרפתים לבריטים, מו"מ שבמהלכו הגישו הצרפתים מספר הצעות להזזת הגבול מעט צפונה.  בגדול, הבריטים רצו לכלול את מקורות המים בתחומי המנדט.  לצרפתים היה חשוב יותר הדרכים בין הישובים השונים בשטחם.  בדצמבר 1920 נחתם הסכם שהגדיר את הגבול בין אזורי השליטה הצרפתים לאזורי השליטה הבריטים, בין היתר גם הגבול בין ארץ ישראל המנדטורית לבין סוריה ולבנון של היום.  הגבול החל בתחנת הרכבת בצמח, חצה את אגם הכינרת (כך שחלקו המזרחי היה בתחום השליטה הצרפתי), צפונית לכינרת הגבול פנה מזרחה וטיפס על רמת הגולן בנחל משושים כמעט עד לקוניטרה, משם פנה לכיוון צפון מערב עד לבניאס, שהיה בשטח המנדט הבריטי, ומשם ירד לדן, מדן למטולה ממטולה ירד דרומה לכיוון סאסא ומשם מערבה לראש הנקרה. קו הגבול הכניס את מטולה וכפר גלעדי לתחומי המנדט.  בנוסף הוא השאיר שניים ממקורות הירדן, הבניאס והדן בתחומי המנדט הבריטי.  בהסכם נקבע שבתוך שלושה חודשים תוקם ועדה משותפת שתסמן את הגבול, והועדה תוסמך לשנות מעט את קו הגבול בהסכמה הדדית, על מנת למנוע ניתוק של כפרים וישובים ממקורות המים שלהם, מדרך ראשית העוברת לידם, או מעיירת המחוז שהם צורכים מהם שירותים שונים. 

חתימת ההסכם בדצמבר 1920 לא שינתה דבר בשטח.  ראשית, היה קושי משפטי מוזר.  אמנם דה פאקטו השטח נוהל על ידי הבריטים והצרפתים, אך מבחינה משפטית הוא עדין היה שייך לעות'מנים.  תורכיה אמנם חתמה באוגוסט 1920 על הסכם סֶוְור, הסכם השלום בינה לבין מעצמות ההסכמה, שכלל גם את הויתור על השטחים בשליטתה, שלא היו מיושבים על ידי תורכים אתנים, אבל החוזה מעולם לא אושרר על ידי הסולטן או הפרלמנט התורכי.  התוצאה היתה שאמנם השטחים נוהלו בהסכמה הדדית (פחות או יותר, כפי שראינו היו פה ושם חילוקי דעות וכיפופי ידיים בין הצרפתים לבריטים), אבל ללא תוקף משפטי מחייב מבחינת החוק הבין לאומי.  רק בספטמבר 1923 חתמו התורכים על חוזה לוזאן, שהחליף את הסכם סוור, והוציא, מבחינה משפטית, את שטחי המזרח התיכון מידי תורכיה.  בנוסף, כל זמן שהגבול לא סומן, ההסכם לא מומש.  כך, לדוגמא, מפקד האוכלוסין הראשון בארץ, שנערך בשנת 1922, לא כלל את תושבי מטולה.  תושבי מטולה וכפר גלעדי הצביעו בבחירות ל"מועצה הנבחרת" של לבנון הגדולה במרץ 1922.  והועדה המשותפת לסימון הגבול, מה איתה?  למרות שהיא היתה אמורה להיות מוקמת עד מרץ 1918, בפועל שני הצדדים גררו רגלים, וההכנות להקמת ועדת הסימון החלו רק במרץ 1921.  היחיד שלחץ לזרז את העניינים היה נציב העליון הבריטי בארץ ישראל, סר הרברט סמואל, שרצה להבין מהו התחום הגאוגרפי שעליו הוא שולט.  בראש הועדה עמדו לוטנטנט קולונל סטוארט ניוקומב, מהצד הבריטי, ולויטננט קולונל פולה מהצד הצרפתי.  הועדה מוכרת כועדת ניוקומב פולה, על שמם.  לועדה ניתנו סמכויות רחבות, ולמרות שאחת המטרות היו להיצמד, פחות או יותר לקו הגבול שהוגדר בשנת 1920, הותר לה לסטות ממנו על מנת למנוע ניתוק של כפרים מדרכים ראשיות או מאדמותיהם.  באופן מוזר, עם כל הצעות הגבול והשינויים בין סייקס פיקו ועד לועדת ניוקומב פולה, היתה זאת הפעם הראשונה שמי שהגדיר או הציע גבול, לא הסתפק במפות שחלקן היו בכלל מפות הסטוריות, או בקנה מידה גדול, אלא ועדה שהסתובבה בשטח, ובדקה כל ס"מ של הגבול.  מכיון שהמנהל העות'מני לא הוריש לבריטים או לצרפתים מפות מפורטות של בעלות על הקרקעות, לעיתים נשאלו אנשי הכפרים הסמוכים לגבול עד היכן הם מעבדים את הקרקע, וקו הגבול הוזז בהתאם.  השינוי המשמעותי ביותר היה בחלקו המזרחי של הגבול.  בקטע שבין הבניאס לכינרת, חצה הגבול את אדמותיו של האמיר מחמוד אל פׇאעוּר, ראש שבט בשם ערב אל פׇאדִל.  מכירים את צומת ווסט ברמת הגולן? שמה הרשמי הוא צומת האמיר, על שם אותו מחמוד אל פׇאעוּר, ובאזור הזה היה הארמון שלו. כדי למנוע את חציית האדמות והשבט בין שתי מדינות, ניתנה לאמיר הבחירה לאיזה מנדט הוא רוצה להשתייך, למנדט הבריטי, או למנדט הצרפתי.  האמיר אמנם תיעב את הצרפתים, (כמו מרבית הערבים באזור סוריה, שלא סלחו לצרפתים על כיבוש ממלכת סוריה וגירוש פייסל) אבל חשש שהבריטים באמת יקימו בית לאומי ליהודים, ושילדיו או נכדיו יאלצו לחיות במדינה יהודית, ולכן בחר להשתייך למנדט הצרפתי בסוריה.  בנוסף מזרחית לדרום הכינרת היתה אדמה של בהאי תושב חיפה, שהעדיף שאדמותיו יהיו תחת המנדט הבריטי, ולא הצרפתי.  הגבול שונה כך שכל אדמות האמיר פאעור הועברו לשליטת הצרפתים, כך שהבריטים איבדו את אחיזתם ברמת הגולן, וכפיצוי הועברה לידיהם רצועה יבשתית מזרחית לדרום הכינרת, אותה רצועה שהיום נמצאים עליה הקבוצים האון, עין גב ומעגן. בנוסף, במקום שהכינרת תחולק בין הצרפתים לבריטים,  הגבול הגודר במרחק של עשרה מטרים מגדת הכינרת ומגדת נהר הירדן, כך שהשליטה על מקורות המים הללו היתה בבלעדיות בריטית.  באזור מטולה עבר הגבול בסמוך לבתים הצפוניים ביותר, והשאיר אדמות חקלאיות של המושבה בתחום הנתון לשליטת צרפת (בעתיד יהיו האדמות הללו בתחומה של לבנון).  הדבר סתר את אחד העקרונות של הועדה, הרצון למנוע ניתוק של כפר או ישוב מאדמותיו החקלאיות.  יש לחריג הזה מספר סיבות.  הראשונה היא חוסר מזל.  ביום בו הגיעה הועדה למטולה, ראשי המושבה לא היו במקום, ולכן לא היה מי שייצג את האינטרסים של המתיישבים.  בנוסף, הכביש בין קונייטרה לצור עבר בסמוך מאוד למושבה, והיה רצון שלא לקטוע אותו בגלל הגבול.  מטולה לא היתה הישוב היחיד שחלק מאדמותיו נמצאו מעבר לגבול.  גם מנרה (אז כפר ערבי), בניאס וישובים אחרים החזיקו באדמות משני צידי הגבול, ואף שילמו מיסים לשני המנדטים. 

אני עושה לרגע פסק זמן משנות העשרים של המאה הקודמת, וקופץ לשנות התשעים.  כזכור היה נסיון שכשל, לשאת ולתת עם חאפז אל אסד, נשיא סוריה דאז (ואביו של בשאר אל אסד, הנשיא הנוכחי של סוריה), על שלום בין שתי המדינות, ונסיגה מהגולן.  אחת הסיבות לכישלון המו"מ, היתה התעקשותו של אסד האבא שהגבול יעבור בירדן ובכינרת, ולא במרחק של עשרה מטרים מהם.  הסיבה לכך היא שהחוק הבי"ל קובע שכאשר גוף מים מפריד בין שתי מדינות, לשתי המדינות יש זכויות על המים.  ז"א לאסד לא באמת היה אכפת מרצועת השטח בעובי של עשרה מטרים, הוא רצה זכויות על המים, וזה בדיוק מה שישראל סירבה לתת לו.

חזרה לניוקומב ופולה.  הועדה סימנה את הגבול באמצעות 71 גלי אבנים, סימון על גבי מפה ותיאור מילולי של הגבול בהתייחסות לגלי האבנים (ששימשו כאבני גבול).  כך, לדוגמא מתחיל תאור הגבול בחלקו המערבי: 

"הגבול יוצא מחוף הים התיכון בנקודה הנקראת ראס אל נקורה (ראש הנקרה)  ועולה במעלה הרכס עד לפסגה שעליה מוצב גל 1 (הכוונה היא לגל אבנים מספר 1, מתוך 71 גלי האבנים שסימנו את הגבול) הנמצא 50 מטרים צפונית לתחנת המשטרה הפלשתינאית בראס אל נקורה. 

כאן נמשך הגבול על קו הרכס, לגל  2 בחירבת דניאן" . 

כך המשיכו ניוקומב ופולה לתאר לפרטי פרטים כל קטע גבול בין כל שני גלי אבנים.  לעיתים היה התאור מעלה חיוך, למשל בין גל 4 לבין גל 5 עבר הגבול, בין היתר, "לאורך אפיק ואדי ללא שם".

רוב העבודה של ועדת ניוקומב פולה נערכה בשנת 1921, אך ההסכם נחתם רק בשנת 1923.  כעת היה גבול שסומן בשטח באמצעות גלי אבנים, סומן במפה, ותואר באופן מילולי.  בנוסף לקביעת הגבול, נכללו בהסכם גם היתרים שונים, למשל שלטונות המנדט יכלו ללבנות סכר שיגביה את המים בכינרת, אך היה עליהם לפצות את בעלי הקרקע בצד הסורי.  זכויות המים והדיג של הכפרים הסורים הסמוכים לכינרת הובטחו, למרות שהכינרת היתה בריבונות מלאה של המנדט הבריטי.  לצרפתים ניתן להשתמש במסילת הרכבת שבין אל חמה לצמח, ואפילו להקים בצמח מזח משלהם.  למרות שעד שנות השלושים, לא היה מכשול פיזי בגבול, בפועל הוא כובד.  בשנת 1925 פרץ מרד של הדרוזים כנגד השלטונות הצרפתים.  כוחות צבא צרפתים נהגו לעקוף את אצבע הגליל, ולא לחצות אותה ללא אישור, וגם הדרוזים כיבדו את הגבול, אף על פי שהוא היה מסומן באמצעות גלי אבנים בלבד. 

קו הגבול בין ארץ ישראל ללבנון היווה סוג של תקדים עבור האוכלוסיה המקומית.  במשך מאות שנים לא היה באזור גבול, וכעת כפרים שונים מצאו את עצמם סמוכים לגבול בין לאומי.  למרות הנסיון לא לנתק כפרים מאדמתם, או מדרכים ראשיות, בכל זאת היו כפרים שאדמותיהם נחצו על ידי הגבול, וגם דרכים שנקטעו פה ושם.  באוקטוב 1923 הוחלט שאותם כפרים שאדמותיהם נחצו על ידי הגבול, יוכלו להמשיך ולעבד אותם.  במקביל הם ישלמו את מיסי הקרקע למנדט שהקרקע נמצאת בתחומו, ולא לפי מיקום המגורים.  כך, לדוגמא, מטולה שילמה 80% מהמס למנדט הבריטי, ו- 20% מהמס למנדט הצרפתי.  אנשי הכפר מנרה (אז כפר ערבי) שילמו חצי מהמס לצרפת, וחצי למנדט הבריטי.  בסך הכל היו בשטח ארץ ישראל קרוב ל- 56,000 דונם בבעלות של כפרים סורים או לבנונים.  בשנת 1926 נחתם  בין הנציבים של ארץ ישראל ולבנון הסכם נוסף, שכונה "ההסכם לשכנות טובה", שבו נקבע שמקומיים המשתמשים בדרכים מקומיות העוברות את הגבול לא יזדקקו לדרכון ויהיו פטורים ממס דרכים.  לממשלות תינתן הזכות להזיז כוחות צבא משני צידי הגבול, אך יהיה עליהן להודיע על כך בהקדם האפשרי.  ינתן פטור ממכס למי שמעביר בהמות משא או כלי עבודה לצורך עיבוד קרקע שברשותו בצד השני של הגבול.  אפילו חופש תנועה לחגיגות נבי יושע הוזכרו בהסכם.  כך למרות שהיה מדובר בגבול בין לאומי מוכר ומסומן, הוא לא הפך למחסום לפעילות כלכלית או חברתית משני צידיו, עד לפרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936.  כאשר פרץ המרד, עברו את הגבול ערבים מלבנון, על מנת לסייע לערביי הגליל.  הבריטים הביאו לארץ ישראל את צ'ארלס טגארט, שהשפיע על הנוף בארץ ישראל כאשר בנה תחנות משטרה מבוצרות, הידועות עד היום בכינויין מצודות טגארט.  טגארט שהבין מהר שהגבול הפרוץ מסייע להזרים סיוע לערבים, החליט לחסום ולבצר את הגבול.  ביוזמתו, החלו הבריטים לבנות את גדר הצפון, שהיתה למעשה גדר גבול, שבוצרה באמצעות  מצודות טגארט ופילבוקסים.  מכיון שקו הגבול עצמו היה לא נוח להגנה, הבריטים  הסיגו מעט את הגדר ושאר הבצורים לתוך שטח ארץ ישראל.  כך לדוגמא, אצבע הגליל במזרח, וחניתה במערב היו צפונית לגדר הגבול. 

באוגוסט 1940 ארעה תקרית באזור שממזרח למטולה, בין ערבים תושבי המקום לבין חיילים צרפתים.  למרבה המבוכה הסתבר שלא היה ברור אם התקרית ארעה בתחום לבנון או בתחום ארץ ישראל.  הארוע הזה הביא לבדיקה מחודשת של קטע גבול פחות או יותר מאזור בירעם ועד סמוך לבניאס.  הבדיקה העלתה שעמוד הגבול מס' 26 נעלם, אך יסודות הבטון שלו נותרו, ולעומת זאת עמוד גבול אחר, מספר 35, נעלם לחלוטין, אם כי התיאור שלו איפשר לשחזר את מקומו ללא שום בעיות.  אבל הבעיה החמורה ביותר שהבדיקה העלתה, היתה שעמוד גבול מס' 22, אל מול יערה של ימנו, נכנס כמה מאות מטרים לשטח לבנון.  העברתו למקומו המדוייק היתה מעבירה חלק מגדר הגבול, חלק מכביש הצפון ואפילו פינה ממבנה משטרת סאלחה (יערה של ימנו) מתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, לתחום המנדט הצרפתי על לבנון.  בדרגים בשטח סוכם שהאבן לא תוזז ממקומה, ובתמורה יזיזו את אבן הגבול מס' 33, שהיתה באזור הונין, כך שדרך עפר שהיתה במקום תעבור לתחום לבנון.  הדרך הזאת לא היתה מסומנת במפות שבהן השתמשו ניוקומב ופולה.  שינויי גבול, גם אם ברמה של מאות מטרים לפה או לשם, אינם נמצאים בסמכותם של דרגי השטח, ולכן הדרג המדיני של צרפת ובריטניה היו אמורים להגיע להסכם בנושא, אך נפילת צרפת בידי הנאצים סתמה את הגולל על השינוי המבוקש.

אני עובר כעת למלחמת העצמאות.  צה"ל מצליח להדוף את הפלישה מגבול לבנון, ואף חודר לרצועה מערבית לאצבע הגליל, ומשתלט על 14 כפרים לבנונים.  במקביל הלבנונים הצליחו להשתלט על  רכס מנרה.   המו"מ עם הלבנונים היה קל יחסית, שני הצדדים הסכימו לחזור לגבול הבי"ל שהוגדר על ידי ניוקומב ופולה.  בתחילה דרשה ישראל להתנות את נסיגתה בנסיגת הצבא הסורי, שהיה הצבא היחיד שהחזיק בשטחים שנועדו למדינה היהודית, אך לבסוף משיקולים שונים היא ויתרה על התנאי, ובמרץ 1949 חתמו ישראל ולבנון על הסכם שביתת הנשק, ושני הצבאות נסוגו לקו הגבול הבינלאומי.  עוד במהלך המו"מ ניסתה ישראל להגיע להסדר ארעי שיאפשר שימוש בכביש מטולה משגב עם, שעבר בתחומי לבנון.  הלבנונים סירבו לכך, וישראל ויתרה בנושא.  כל ההסדרים שגובשו בהסכם לשכנות טובה משנת 1926, בוטלו, והגבול הפך חיץ מוחלט בין שתי המדינות.  גם הסורים נסוגו בסופו של דבר לקו הגבול שנקבע על ידי ניוקומב ופולה, אך השטחים שהם נסוגו מהם, הפכו להיות שטחים מפורזים, והפכו להיות סיבה לתקריות אש רבות, בגלל הבדלי הפרשנויות בין ישראל לסוריה.  ישראל ראתה בשטחים הללו שטחים בריבונות ישראלית מלאה, אך ללא נוכחות צבאית, הסורים לעומת זאת, טענו שאסור לישראל להשתמש בקרקע גם לא לצרכים אזרחיים וחקלאיים.

נחזור לגבול הלבנוני.  מלחמת ששת הימים לא שינתה את הגבול בין ישראל ללבנון, אך האריכה אותו.  ישראל כבשה את הגולן במהלך המלחמה, וסיפחה אותו בשנת 1981.  קטע הגבול בין סוריה ללבנון, הפך כעת לגבול בין ישראל ללבנון.  בזמן מלחמת ששת הימים וגם בזמן הסיפוח, לא עורר קטע הגבול החדש בעיות בין ישראל ללבנון, אך הבעיות הללו יצוצו באורח בלתי צפוי בעתיד.  בשנת 1982 פתחה ישראל במבצע שלום הגליל, שהתגלגל למה שזכור היום כמלחמת לבנון הראשונה.  לאחר הפלישה הישראלית שהה צה"ל בלבנון לא פחות מ- 18 שנים.  לאחר מספר נסיגות חלקיות, התייצב צה"ל בשנת 1985 ברצועת הבטחון, שטח של כ- 900 קמ"ר, בתוך שטח לבנון, המקביל לגבול הישראלי.  במהלך שהותו של צה"ל הוא איפשר לקרובי משפחה של חיילי צד"ל לעבוד בישראל, וכך נפתחו 4 מעברי גבול בין ישראל ללבנון: מעבר ראש הנקרה, בירנית, תורמוס (ליד מלכיה), ושער פטמה ליד מטולה.  ארבעת המעברים היו פעילים כל זמן שצה"ל שהה בלבנון.  לאחר הנסיגה הישראלית מלבנון, נותר רק מעבר ראש הנקרה מעבר פעיל, והוא משמש בעיקר את אנשי האו"ם.  לעיתים נדירות יותר הוא משמש להחזרת שבויים ואסירים, אזרחים לבנונים שחצו את הגבול וכד'.

בשנת 2000 נבחר אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל.  עוד במהלך קמפיין הבחירות שלו, הוא הבטיח לסגת מלבנון.  לאחר שנבחר, הוא ניסה להגיע להסכם עם הסורים ו/או הלבנונים, אך כשהבין שזה בלתי אפשרי, הוא החליט לסגת באופן חד צדדי, ללא הסכם על לבנון ולהיערך על הגבול הבין לאומי.  ברק החליט שאם לא ניתן לסגת בהסכם עם הלבנונים או הסורים, אז הוא יקבל גושפנקה מהאו"ם שישראל אכן נסוגה מכל שטח לבנון.  העילה הרשמית לעירוב האו"ם היתה שהנסיגה היא מילוי החלטת מועצת הבטחון 425 משנת 1978.  המדובר בהחלטה שהתקבלה במהלך מבצע ליטני, מבצע שנערך על ידי ישראל בשטח לבנון לאחר פיגוע אוטובס הדמים (כארבע שנים לפני מלחמת לבנון הראשונה, שבעטיה שהה צה"ל בלבנון 18 שנים).  ההחלטה קראה לישראל לכבד את שלמותה הטריטוריאלית וריבונותה של לבנון.  משמעות ההחלטה של ברק היתה נסיגה מוחלטת משטח לבנון, ללא שום שיקול טקטי שיתיר לצה"ל או לגורם ישראלי אחר להישאר אפילו מטרים ספורים בתוך שטח לבנון.  כך למשל מוצב צפורן, מוצב שהוקם צפונית למנרה, על הגבול, בחלקו בשטח ישראל, בחלקו בשטח לבנון, נעזב, ונבנה מחדש בשטח ישראל בלבד.  גם מוצב לבנה, הסמוך לזרעית, חרג לתוך שטח לבנון, וחלקו הצפוני נהרס על מנת לעמוד בהחלטת האו"ם.   סמוך למוצב צפורן נמצא קבר רב אשי.  הקבר נמצא ממש על קו הגבול, וגדר הגבול פשוט עוברת מעליו, כך שחלק מהמצבה נמצא בתחום ישראל, וחלק בתחום לבנון.  עד כדי כך הקפיד ברק, לעמוד בדרישות האו"ם.   

לאחר השלמת הנסיגה, האו"ם הכריז שישראל קיימה את החלטה 425 ונסוגה לחלוטין מלבנון.  בנוסף, החל האו"ם לסמן את קו הנסיגה.  השימוש במושג "קו הנסיגה" ולא במונח "גבול", אינו מקרי, וזהו המונח שהאו"ם משתמש בו.  גבול אמור להקבע  ולהיות מוסכם על ידי שתי המדינות שהוא מפריד ביניהן.  אבל, כאמור, לבנון סירבה לסימון משותף עם ישראל או למגעים עם ישראל בקשר לגבול, ולכן מבחינת האו"ם, באופן פורמלי לא מדובר על גבול בינלאומי מוכר, והאו"ם אמנם הודיע שישראל עמדה בתנאי החלטת 425, אבל מכנה את קו הערכות צה"ל "קו הנסיגה", ולא קו הגבול.  האו"ם סימן את אותו הקו באמצעות מעין אבני גבול הנראות כמו חביות כחולות על עמוד ועליהן הכתובת "קו כחול, קו הנסיגה 2000".  גדר מהערכת הישראלית נמצאת לרוב במרחק מה מהסימון של האו"ם, תמיד בשטח ישראל, לעולם לא חורגת מהסימון לתוך תחום לבנון.  התוצאה היא שיש שטח ישראלי שנמצא צפונית לגדר המערכת.  לפעמים מדובר על מטרים ספורים, לפעמים על עשרות מטרים, ובמקרים מסויימים, כמו בהר דב, בקילומטרים (אם כי בהר דב יש מוצבים ישראלים בשטח הישראלי מעבר לגדר המערכת).   לפני מספר שנים התגלתה זירת מטענים שהניח החיזבאללה בשטח ישראל בין סימון האו"ם לבין גדר המערכת הישראלית.  כוח האו"ם שאמור היה לפקח את הגבול, היתמם וטען שהמנדט שלו הוא בתוך תחומי לבנון, ולא בתחום ישראל. 

למרות אישור האו"ם על עמידת ישראל בתנאי ההחלטה, לבנון טוענת שהגבול נכנס ב- 13 נקודות לשטח לבנון.  ההסבר של לבנון מתבסס על כך שקו הנסיגה מתבסס על מפת שביתת נשק משנת 1949 (שמתבססת על הקו של ניוקומב פולה).  המפה של שנת 1949 היתה בקנה מידה של 1:50000, מה שאומר שעובי הקו שמציין את הגבול הוא כחמישים מטרים.  לטענת לבנון, ב- 13 מקומות ישראל נכנסת מספר מטרים לתחומה.  אגב, גם ישראל טוענת שקטע כביש לבנוני בין הכפר עדייסה למשגב עם, עובר בתוך תחום ישראל.  מן הסתם, אם נגיע למו"מ אמיתי לשלום עם לבנון, סביר להניח שחילוקי הדעות הללו יפתרו בתוך דקות.  בנוסף לחילוקי הדעות הללו יש עוד שני מקומות בעייתיים:  חוות שבעא וע'גר. 

חוות שבעא נמצאות בחלקו המערבי של הר דב.  מדובר בשטח של כעשרים וחמישה קמ"ר, שעד למלחמת ששת הימים היה בגבול סוריה לבנון.  בעוד שהגבול בין שטחי החסות הצרפתים לשטחי החסות הבריטים נמדדו וסומנו בקפדנות, הרי שהגבול בין סוריה ללבנון החל את דרכו כגבול בין שני אזורי מנהל צרפתים פנימיים, ולכן איש לא טרח למדוד ולסמן אותו בצורה מדוייקת בשטח או במפות.  גם לאחר שסוריה ולבנון קיבלו את עצמאותן, נמשכה העמימות לגבי תוואי הגבול המדוייק באזור.  בחלק מהמפות, ששורטטו עוד לפני מלחמת ששת הימים, חוות שבעא נמצאות בתחום לבנון, ובחלקן בתחום סוריה.  במלחמת ששת הימים נכבש הר דב יחד עם רמת הגולן, וסופח יחד עימה לישראל בשנת 1981.  כאשר צה"ל נסוג מלבנון, בשנת 2000, טען החזבאללה שצה"ל ממשיך להחזיק בטריטוריה לבנונית, משום שחוות שבעא נכבשו מלבנון ולא מסוריה, ולכן המשך המאבק המזויין נגד ישראל לגיטימי.  החיזבאללה, לשיטתם, ממשיך להגן על לבנון מפני התוקפנות הישראלית, שבאה לידי בטוי בהמשך כיבוש אדמה לבנונית על ידי ישראל.  אמנם האו"ם לא מגדיר את קו הגבול בין ישראל ללבנון כגבול, אלא כ"קו נסיגה", אבל הוא כן הצהיר שישראל עמדה בהחלטה 425, ואינה מחזיקה היום בטריטוריה לבנונית.  בנוסף, בגבול ישראל לבנון פעול כוח או"ם בשם יוניפל (UNIFL- United Nation Interim Force in Lebanon), שהוקם בשנת 1978, אחרי מבצע ליטני.  לעומת זאת ברמת הגולן פועל כח או"ם אחר, בשם אונדו"ף (UNDOF – United Nations Disengagement Observer Force )  שטח חוות שבעה נמצא בתוך תחום המנדט של אונדו"ף, כך שגם אם פורמלית האו"ם מחכה להסכמה של לבנון על מנת להכיר בקו הנסיגה כקו גבול, הרי שדה פאקטו הוא מסכים עם הטיעון הישראלי (אגב, האו"ם כן רואה את חוות שבעה כשטח כבוש, אבל כשטח שעתידו צריך להקבע במו"מ בין ישראל לסוריה, לא בין ישראל ללבנון).

הסיפור של ע'ג'ר הוא סיפור בעייתי יותר.  ע'ג'ר היה כפר עלאוי, המרוחק עשרות מטרים בודדים ממעינות הואזני, שמזינים את נהר החצבאני, אחד מיובלי נהר הירדן.  עד למלחמת ששת הימים הכפר נמצא סמוך למשולש הגבולות ישראל ירדן וסוריה.  לפי מרבית המקורות הישראלים, הכפר הועבר מתחום לבנון לתחום סוריה בשל חששה של לבנון מתגובה ישראלית על הנסיונות להטות את מי מקורות הירדן ולייבש, פשוטו כמשמעו, את מדינת ישראל.  לעומת זאת ג'מאל חטיב, מותיקי הכפר טוען שהכפר מעולם לא היה בשטח לבנון, והיה מאז ומתמיד סורי.  כך או כך, במפות שצה"ל החזיק בשנת 1967, הכפר הופיע ככפר לבנוני.  כאשר צה"ל כבש את רמת הגולן, הוא נמנע מלכבוש את ע'ג'ר, משום שישראל לא נלחמה נגד לבנון, וכאמור, הכפר הופיע במפות של צה"ל ככפר לבנוני.  כך מצא את עצמו הכפר מנותק לחלוטין מסוריה.  בקשתם לקבל שירותים מלבנון נענו בסירוב, בשל חששה של לבנון מתגובה סורית.  לבסוף ביקש הכפר מישראל שתכבוש אותו, ותצרף אותו לממשל הצבאי של רמת הגולן.  בשנת 1981, לאחר חקיקת חוק סיפוח הגולן, הוענקה אזרחות ישראלית לכל תושבי הכפר.  עם הזמן הכפר התפשט צפונה, ולאחר נסיגת צה"ל מלבנון, התברר שחלקו הצפוני נמצא בתחום לבנון.  התושבים שחששו שהגבול יעבור באמצע הכפר, ויפריד בין חלקו הדרומי, שישאר בתחום ישראל, לחלקו הצפוני, שיעבור לשליטת לבנון, מנעו בכח מפקחי האו"ם לסמן את "קו הנסיגה" לאחר נסיגת צה"ל מלבנון.  עד שנת 2005 היתה עמדה של צה"ל בכניסה הדרומית לכפר, אך לא היתה חציצה לא בין שני חלקי הכפר, וגם לא בין צפון הכפר ללבנון.  בנוסף, למחסום הדרומי, היה מוצב של צה"ל בתוך הכפר.  בשנת 2005 היה נסיון של החיזבאללה לחטוף חיילים מהכפר.  בחסות הרעשה ארטילרית, הגיעו אנשי חיזבאללה על אופנועים, טרקטורונים וג'יפים.  המ.פ של הכח הישראלי שהתכונן לתסריט הזה, הצליח לא רק למנוע את החטיפה, אלא גם להרוג חמישה אנשי חיזבאללה.  מאז הכניסה לישראלים אל הכפר קשה יותר.  פרט לתושבי הכפר אסור לישראלים להכנס לכפר.  זה כולל גם טכנאים ונותני שרותים שונים.  ג'מאל חטיב, מתושבי הכפר (ונראה לי שהוא סוג של "שר החוץ" של הכפר.  בשני סיורים שלי בכפר הוא דיבר איתנו, וכך בכל האתרים המספרים על הכפר הוא המרואיין), מספר שכשצריך להגיע טכנאי מקררים או מכונת כביסה, הוא מגיע עד לכניסה לכפר, והמקרר או מכונת הכביסה מובאת אליו, שם הוא מתקן אותם.  בשנים האחרונות יש מעט הקלה בנושא, ומותר לישראלים להכנס בתאום מראש עם צה"ל ובלווי מורי דרך מהכפר.  כך יצא לי לבקר בכפר פעמיים,  בטיולים שאורגנו על ידי "קשת יהונתן".  היום יש גדר "טיפשה", כזאת שאינה מתריעה על קרע או טיפוס, שמקיף את החלק הצפוני של הכפר.  בסיור שלקחתי בו חלק, סיפר ג'מאל חטיב שהיוזמה לגדר היתה של אנשי הכפר, משום שחיות שונות היו בורחות לתחום לבנון, ואסור היה להם לרדוף אחריהם.    בכפר עצמו אין היום נוכחות של חיילי צה"ל או שוטרי משטרת ישראל, פרט למחסום הכניסה לכפר. הגורם לכך זה ככל הנראה השילוב של העובדה שאין שום סימון גבול, והרצון לא להפר את החלטת האו"ם 425, ואולי גם הרצון לא לפתות את החיזבאללה לנסות ולחטוף חיילים או שוטרים ישראלים. למרות זאת, דה פאקטו, ישראל מנהלת את הכפר על שני חלקיו.  לתושביו יש זכות הצבעה לכנסת (גם לאלה שגרים בחלק הצפוני שלו).  לתושבי הכפר פחות אכפת איזה דגל יונף מעל הכפר, מה שחשוב להם הוא שהכפר ישאר מאוחד, ולא יחולק.

והגבול הימי, מה איתו? ראשית צריך להבדיל בין שני מושגים הקשורים לגבול ימי: מים טריטוריאלים ומים כלכליים. מים טריטוריאלים (יכולים להיקרא לעיתים גם מים פנימיים) הינה רצועת מים ברוחב של עד 12 מיל ימי (22 ק"מ) מהחוף שהם חלק אינטגרלי ממדינת החוף. החוק והריבונות של מדינת החוף חלים על המים הטריטוריאלים, וזכותה למנוע מעבר ספינות במים הטריטוריאלים או טיס של מטוסים או כל כלי טיס אחרים מעל המים הטריטוריאלים. כל פעילות במים הטריטוריאלים, כולל דיג, מחקר מדעי, הנחת כבלים תת ימיים חייבת אישור של מדינת החוף אליה שייכים המים הטריטוריאלים. אגב, בניגוד לאמונה העממית, שיט אוניות של מדינות אחרות מותר, ובתנאי שמדובר ב"שיט בתום לב". מה זה שיט בתום לב? מבלי להכנס לשפה משפטית, זה שיט שעובר במקום מבלי לעשות אף פעולה אחרת, לא מחקר מדעי, לא כריית מחצבים, לא דיג, לא שידור לחוף, לא תעמולה כנגד הנורמות והתרבות של מדינת החוף, פשוט כפי שהשם אומר במפורש, מעבר בתום לב, ללא שום כוונה שלילית כלפי מדינת החוף. החוק הבין לאומי מאפשר אפילו לצוללות להפליג בתום לב, אך עליהן להפליג מעל לפני המים. כלי שיט צבאיים שאינם שייכים למדינת החוף, חייבים לתאם מראש את הפלגתם במים טריטוריאלים. בחלק מהמדינות תאום שכזה משמעותו הודעה מראש בלבד, במדינות אחרות הם צריכים לקבל אישור, ולא להסתפק בהודעה מראש. מים כלכליים זאת רצועה של מים שמתחילה בקצה המים הטריטוריאלים ונמשכת למרחק של 200 מיל ימי (כ- 370 ק"מ) ממדינת החוף. באזור המים הכלכליים יש למדינת החוף זכות בלעדית לניצול כלכלי של המים והקרקע, ז"א יש לה בלעדיות בנושא הדיג, כריית מחצבים וכו'. המים עצמם נחשבים כמים בין לאומיים מבחינת זכויות שיט, ואין למדינה ריבונות מלאה על השטח הכלכלי. המושג "מים כלכליים" (ליתר דיוק בלשון משפטית "אזור כלכלי בלעדי") הוכר והוסדר במשפט הבין לאומי בשנת 1982. גם לאחר שהוא הוכר, לא בישראל ולא בלבנון היתה תחושה שצריך להסדיר את הגבול הימי בינהן. בשנת 1999 התגלה מאגר הגז הראשון מול חופי ישראל, אך הוא היה בדרום הארץ, מול חופי אשקלון. בשנת 2010 התגלה מאגר תמר 1 כתשעים קילומטר מול חופי חיפה, ומאז התגלו מאגרים נוספים במים הכלכליים של ישראל אל מול חופי צפון הארץ. כשם שישראל החלה לחפש גז, החלו בדיקות גם מול חופי לבנון. אחד האזורים במים הכלכליים של לבנון, הסמוך לגבולה הדרומי עם ישראל הוא בלוק 9, שמעריכים ששם הסיכוי למצוא כמות מסחרית של גז גבוה במיוחד. וכאן למעשה החל הסכסוך. כאמור המים הכלכלים אמורים להיות מול מדינת החוף, אולם מהי ההגדרה המדוייקת של "מול מדינת החוף". קיימים שני דרכים להגדיר את הקו התוחם את אותם מים כלכליים. דרך אחרת היא לקחת את אבן הגבול הקרובה ביותר לים, ולהמשיך את קו הגבול בינה לבין החוף, לאורך של 370 ק"מ בתוך הים, והנה לנו הגבול בין המים הכלכליים של שתי המדינות. דרך אחרת היא לראות מהו קו החוף בנקודת הגבול, למתוח קו ישר בזוית של 90 מעלות לקו החוף (ללא קשר לקו הגבול , והנה לנו הגבול בין המים הכלכליים בין שתי המדינות. שתי הדרכים הללו נחשבות לדרכים לגיטימיות, הבעיה מתחילה, כמו במקרה שלנו עם לבנון, שכל מדינה מעדיפה את הדרך שמותירה בידיה חלקים גדולים יותר של המים הכלכליים, במיוחד כאשר הסיכוי למצוא גז טבעי (או כל אוצר טבע אחר) גבוה. כך הגענו למצב שבו המשולש שנוצר בגלל ההבדל בין הגדרות הגבול הימי שלנו הוא בשטח של כ- 860 קמ"ר, הכוללים בתוכם לפחות שדה גז אחד. מה יהיה הפתרון? סביר להניח שבסופו של דבר יחולק השטח בצורה זאת או אחרת בין ישראל ללבנון. החיזבאללה, שיש לו כח פוליטי לא מבוטל בלבנון, נאלץ להשלים עם השיחות הישירות עם ישראל להסדרת הגבול, משום שבסופו של דבר מדובר בכסף, והרבה כסף שיכול לזרום ללבנון, הנמצאת בעיצומו של משבר כלכלי חמור, שנמצא כבר על סיפו של משבר הומניטרי.