בפוסט הקודם כתבתי על התקדים ההסטורי של האנוסים, בממלכה הויזוגותית בספרד, על הכיבוש המוסלמי שהטיב את מצבם של היהודים ללא הכר בחצי האי האיברי, על תור הזהב של יהודי ספרד, ועל סופו של תור הזהב, לאחר השתלטות המורביטון, וביתר שאת השתלטות המוואחידון על אנדלוסיה. למרות שאפשר להבין את הפוסט הנוכחי גם מבלי לקרוא את הקודם, אני בהחלט ממליץ לקרוא אותו.
הרקונקיסטה, כיבושו מחדש של חצי האי האיברי על ידי הנוצרים, היתה תהליך ארוך שהחל עוד במאה השמינית לספירה, אך צבר תאוצה עם התמוטטות הח'ליפות של קורדובה ופיצולה בשנת 1031, ללא פחות מ- 36 נסיכויות קטנות. במשך כשבע מאות שנה יכבשו הנוצרים עיר אחרי עיר, עד שבשנת 1492 יצליחו המלכים הקתולים, פרדיננד ואיזבל לכבוש את גרנדה, המדינה המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי, ובכך ישלימו את הרקונקיסטה.
קשה להבין את החשיבות של היהודים לספרד הנוצרית מבלי להכיר את ערכי ההידלגו (hidalgo). האצולה הספרדית העלתה על נס את טוהר הדם האצילי, ההקרבה האישית, אומץ הלב, אבל בזה לעבודה, לייצור ולמסחר. היום זה נראה מאוד מוזר, אבל תנסו להבין את הערכים הללו במיוחד על רקע הרקונקיסטה. מי יזכה לתהילה, מי שהשתתף בכיבוש טולדו (1085) או סביליה (1212) לדוגמא, או מי שהלווה כסף למימון מסעות הלחימה הללו או מכר שריון שהוא ייצר? למרות שברור לחלוטין שמסע מלחמה צריך חימוש ומימון, מי שזוכה לתהילה הוא, מן הסתם, מי שמשתתף בלחימה, לא מי שמסייע במימון או בחימוש. אבל למרות ערכי ההידלגו, בסופו של דבר לא ניתן לנהל כלכלה ללא פעילות כלכלית, וכאן בא אחד היתרונות של היהודים. היהודים לא האמינו בערכי ההידלגו. הם גם ידעו לנהל את הכלכלה. הם היו ידעו לנהל מסחר, לנהל ייצור, ויכלו לשקם את הכלכלה באזורים שנכבשו על ידי הנוצרים. היו ליהודים יתרונות נוספים. בשל הפחד שלהם מהמווואחידון, הם היו מאוד נאמנים לכובשים הנוצרים. אפשר להשוות את יחסם לרקונקיסטה בשלב זה, ליחס של אבותיהם לפני כמה מאות שנים לכיבוש ספרד על ידי טאריק בין זיאד מידי הויזוגותים. יתרון נוסף היה אחת הבעיות של הכובשים הקתולים. דמוגרפית לא היו להם מספיק נוצרים שיכלו להתיישב בערים שנכבשו. היהודים פתרו להם גם את הבעיה הזאת, מהיותם יסוד נאמן לממלכות הנוצריות, שישב בערים שמיושבים בחלקם על ידי מוסלמים, ושבניגוד אליהם, אין מעבר למיצרי גיבלרטר מעצמה שעלולה לתמוך בהם במקרה של מרד. בשל היתרונות הללו, לא יפלא שבשלב זה היחס ליהודים על ידי הכובשים הקתולים היה טוב, והקהילה היהודית עברה מעין תור זהב שני, הפעם בחסות הצלב הנוצרי.
המעמד של היהודים בספרד הנוצרית היה מעוגן בחוק. הם נחשבו לרכוש המלך, ממש כמו בשלהי התקופה הויזיגותית, אך בניגוד לעבר, הכוונה לא היתה לשעבדם, אלא להסדיר את מעמדם בחברה הנוצרית הסובבת. הם התגוררו בשכונות נפרדות בערים, שנקראו חודירה, והיו מאוגדים בסוג של שלטון עצמי שנקרא אלחמה. כל חברי האלחמה היו מחוייבים למלא את חוקי ההלכה היהודית, והיו כפופים לבתי דין רבניים של האלחמה. הם נתנו שרותים שונים למלכים, והיו כפופים למלך ישירות, לא למוסדות העיר. הדבר גרם למתיחות בין היהודים לבין העירונים, משום שהם נתפסו כנאמנים למלך יותר מאשר לעיר. המתיחות הזאת תשפיע בהמשך לרעה על היחס כלפי היהודים.
אחת הדוגמאות לשניות במעמד היהודים היא יחסו של אלפונסו העשירי "המלומד", מלך קסטיליה באמצע המאה ה- 13 כלפי היהודים. מצד אחד הוא הביא לחצרו חצרנים יהודים וכן מלומדים שונים שיסייעו בתרגום ספרות מדעית. מצד שני הוא חוקק חוקים שונים חלקם כנגד היהודים, למשל חובה ללבוש סימן מזהה, פרוצדורות חוקיות לחקירת עלילות דם, ומצד שלישי החוקים הללו הגנו על חופש הפולחן היהודי, העניק להם זכויות שונות והוא אפילו חיבר נוסח הוגן לשבועה של היהודים בפני מערכת המשפט בקסטיליה. אותו אלפונסו כתב ספר שירים בשם "מחזור השירים של מריה הקדושה", שבו חלק מהשירים מביעים את התקווה שהיהודים ההולכים בחושך, יראו את האור ויתנצרו מיוזמתם. אלפונוסו העשירי לא היה המלך הראשון שהביע את תקוותו שהיהודים יתנצרו, לאחר שיראו את האור. מלך אראגון חיימה הראשון ערך בברצלונה עימות פומבי בין הרמב"ן ליהודי מומר בשם פבלו כריסטיאני. הרמב"ן הצליח לייצג את היהודים באופן מכובד, והמלך אף אמר לו בתום העימות שמעולם לא שמע אדם שחי בטעות ולמרות זאת, מיטיב כלכך לטעון. בשבת שאחרי העימות המלך בעצמו הגיע לבית הכנסת והטיף ליהודים למען ימירו את דתם. אחריו עלה שוב הרמב"ן והגיב לנאום המלך. פעולותיו של חיימה הראשון נחשבות לחריגות יחסית. אמנם הוא ואלפונסו העשירי לא היו המלכים היחידים שהביעו את תקוותם שהיהודים יתנצרו, אך לרוב היה זה בטוי מהפה לחוץ, הם לא רצו לאבד את הצירוף של יכולות היהודים וחולשתם הפוליטית, שגרמה להם לתת שרותים חשובים לחצר המלך, להיות נאמנים למלך, ולא לנסות ולצבור כח פוליטי על חשבונו. אבל במקביל למלכים, עלו במאה ה- 13 שני מסדרים קתולים שראו באמת ובתמים את המלחמה כנגד המינות והכפירה כמשימה שלהם: המסדר הפרנציסקני ויותר ממנו המסדר הדומיניקני. שני המסדרים הללו היו מהראשונים שהחלו לפעול מחוץ לכותלי המנזרים. עד הופעת המסדרים הללו, נדיר היה למצוא נזיר מחוץ לכותלי המנזר. הנזירים פעלו בתוך המסדרים, לרוב במנותק לחלוטין מהקהילה שמסביב למנזר. שני המסדרים הללו דווקא ראו את גולת הכותרת בפעילות בקהילות עצמן, לא בין כותלי המנזר. המסדר הדומיניקני פעל תחילה נגד המינים הקתרים בצרפת, אך אחרי מסע הצלב הקתרי (ראשית המאה ה- 13) הסיכון מהקתרים נעלם,ואז החל המסדר הדומיניקני לפעול כנגד היהודים. המסדר הפרנציסקני החל את דרכו בערים, ולמעשה ספג את העוינות כלפי היהודים פחות מתאולוגיה, ויותר מהעוינות של העירונים כנגדם (הן בשל התחרות הכלכלית והן בשל היותם גורם שנאמן למלך יותר מאשר לעיר עצמה). החל מאמצע המאה ה- 13, חויבו היהודים בכפיה להקשיב להטפות של נזירים דומיניקנים ופרנציסקנים.
במאה ה- 14, כבר מתחילים לראות בספרד יותר ויותר רגשות כנגד היהודים. היו לכך מספר סיבות, אך אני אתרכז בשניים מהן. הראשונה היתה המוות השחור, המגפה שהפילה חללים בכל ערי אירופה. העלילה שהיהודים הרעילו בארות קנתה אחיזה בקרב הנוצרים. אחרים ראו במגפה עונש שהוטל על אירופה בשל חטאי האוכלוסיה, ומי הם החוטאים הכי גדולים, אם לא אלה שדחו את ישוע? הגורם השני היה מלחמת אזרחים בקסטיליה. בשנת 1350 מת מלך קסטיליה אלפונסו ה- 11 במגפה. במשך עשרים שנה התקוטטו שני בניו (שהיו בנים לנשים שונות) על השלטון. היורש החוקי היה פדרו הראשון. הממונה על הכספים שלו, ואחד האנשים רבי ההשפעה בחצרו, היה יהודי בשם שמואל הלוי אבולעפיה. אבולעפיה הקים מערכת מנהל וגביית מיסים שהתבססה בעיקר על היהודים. מי שהשתמש בכך לתעמולה היה אחיו המורד של המלך, אנריקה, שסיסמאת הקרב שלו היתה "הלאה פדרו, מלך היהודים". אנריקה שלח את חייליו לטבוח ביהודים. בטבח היהודים היה עוד יתרון מסויים מצידו של אנריקה. היהודים היו, כאמור, רכוש המלך, ואסור היה לפגוע בהם (רוב הפוגרומים כנגד היהודים נתפסו גם כפעולה נגד מלכי ספרד). אם האוכלוסיה המקומית השתתפה בטבח, הרי שהם בעצם שיתפו פעולה במעשה בלתי חוקי שהוגדר לעיתים אף כמרד, וכעת לא היתה להם ברירה אלא להמשיך ולשתף פעולה עם אנריקה, ולא עם פדרו. בשלב מסויים פדרו עצמו הבין את הנזק התעמולתי שנגרם לו בשל הסתמכותו על אבולעפיה. הוא לא היסס והוציא אותו להורג. במקביל הוא איפשר גם לחיילים שלו לפגוע ביהודים, והטיל עליהם מס גבוה. היהודים בקסטיליה נרדפו כעת על ידי שני הצדדים במלחמה. בסופו של דבר גבר אנריקה על פדרו הראשון, הוציא אותו להורג והכתיר את עצמו כמלך. כעת, כמלך, לתדהמת כולם, הוא שינה את מדיניותו כלפי היהודים במאה שמונים מעלות, והחל להגן עליהם. הוא מינה אנשי כספים יהודים, שיסייעו לו לנהל את הממלכה. אנריקו גילה שאולי קשה לנהל את הממלכה כאשר יש קהילה יהודית גדולה שמתעקשת לסרב להאמין בישוע, אבל קשה הרבה יותר לנהל את הממלכה ללא אותם היהודים.כאן המקום להסביר על יתרון שגם אנריקה לא יכל היה להתעלם ממנו. ליהודים לא היו שאיפות פוליטיות. האצולה רצתה להחליש את כוחו של המלך, על מנת להגדיל את כוחה שלה. הערים רצו להחליש את כוחו של המלך על מנת להגדיל את דרגת החופש של אזרחיה. ליהודים, לעומת זאת, לא רק שלא היה אינטרס להקטין את כוחו של המלך, הם ידעו, מן הסתם, שלא הם יהיו אלה שכוחם יגבר עקב חולשת המלך, אלא היה להם אינטרס הפוך, הם רצו במלך חזק שיכול להגן עליהם. מעבר לכך, הסבר ציני אבל מציאותי, תחשבו רגע מה היתה מדיניות הריבית שהייתם נאלצים לשלם ומדיניות החזר החוב שלכם, אילו הייתם יכולים להוציא להורג או לגרש את הבנקאי שלכם. סביר להניח שהריבית היתה נמוכה מאוד, והחזר החוב היה תלוי ברצונכם הטוב. למה לו לאבד את היתרון הזה? למרות שינוי הגישה שלו, והגנתו על היהודים לאחר שהמלחמה הסתיימה, מעמד הקהילה היהודית בספרד לא חזר לעצמו. הם עוד לא ידעו את זה, אבל הגרוע מכל היה עוד לפניהם. עד לגירוש ספרד הם יעברו סדרה של מכות, שתגרום לגלים של התנצרויות. הראשונה שבהן היתה פרעות קנ"א, אך על כך בפוסט הבא.
הבלוג של שמוליק 