בפוסט הקודם, כתבתי על פרעות קנ"א שגרמו לגל האנוסים הראשון, ולמעשה להופעת הבעיה של האנוסים בספרד, כמאה שנים לפני הגירוש. את הפוסט סיימתי עם תאור של שתי דמויות שייצגו את האנוסים בצד אחד של הסקאלה, אלה שלא רק שהמירו את דתם מבלי להסתכל אחורה, הם אף הפכו לאנטישמים, ורצו להמיר עוד ועוד יהודים לנצרות. הראשון היה ר' שלמה הלוי, שהתנצר ושינה את שמו לפבלו דה סנטה מריה, והשני היה תלמידו וידידו יהושע הלורקי, שהתנצר ושינה את שמו לחרונימו דה סנטה פה. למרות שאפשר להבין את הפוסט הזה ללא קריאת הפוסטים הקודמים, אני בהחלט ממליץ לקרוא גם אותם.
הלורקי היה רופא, ולאחר התנצרותו הוא, יש הטוענים שעקב השתדלות פאבלו דה סנטה מריה (הוא שלמה הלוי), הפך לרופאו האישי של האנטי אפיפיור בנדיקטוס ה- 13. כאן המקום לתת רקע על התואר המוזר האנטי אפיפיור. בשנת 1378 נבחר אורבנוס השישי כאפיפיור. הוא התגלה כאדם חשדן ומהיר חימה, ועד מהירה השניא את עצמו על החצר האפיפיורית. כחצי שנה לאחר בחירתו, החליטו הקרדינלים שבחרו בו לעזוב את רומא, להתכנס בעיירה בשם פונדי, ושם הם ביטלו את בחירתו ובחרו במקומו את קלמנס השביעי. כעת כיהנו שני אפיפיורים במקביל, אורבנוס השישי ברומא וקלמנס השביעי באביניון שבצרפת. שליטי אירופה נאלצו לבחור במי מהם הם תומכים. בשנת 1409 התכנסה ועידת פיזה, בנסיון לפתור את הפיצול בנצרות הקתולית. הפתרון היה להדיח את האפיפיורים ברומא ובאביניון ולבחור אפיפיור חדש שיכהן במקומם. הבעיה היתה ששני האפיפיורים לא שקלו אפילו להכיר בהדחתם, והתוצאה היתה הוספת חצר אפיפיורית בפיזה, והפיצול הפך מפיצול בין שני טוענים לכתר האפיפיורות לפיצול בין שלושה טוענים לכתר האפיפיורות. המשבר נפתר רק בשנת 1418, כאשר ועידת קונסטנץ קיבלה את התפטרותו של גרגוריוס ה- 12 (האפיפיור שישב ברומא), הדיחה את האנטי אפיפיורים באבינון ופיזה (בנדיקטוס ה- 13 ויוחנן ה- 23 בהתאמה), בחרה במרטינוס החמישי כאפיפיור והכריזה שרק האפיפיורים שכיהנו ברומא נחשבים למי שכיהנו כאפיפיורים, ואלה שכיהנו במהלך הפילוג באביניון או פיזה נחשבים כאנטי אפיפיורים. למרות שבנדיקוטוס ה- 13 לא הכיר בהחלטות ועידת קונסטנץ, ואף הצליח להוריש את כיסאו באביניון לקלמנס השמיני, בפועל רוב מדינות אירופה הכירו במרטינוס החמישי, פרט לממלכות בחצי האי האיברי, וועידת קונסטנץ נחשבת לסיום הפילוג בנצרות הקתולית. לעניינינו חשוב בנדיקטוס ה- 13 בשל ויכוח טורטוסה. יהושע הלורקי הוא שהעלה את הרעיון לויכוח בפני בנדיקטוס ה- 13, שהתלהב המרעיון. הכרנו עד כה שניים מהדמויות שהובילו לויכוח טורטוסה וכעת נכיר את הדמות השלישית – הנזיר הדומיניקני וינסנט פרר. פרר היה בעל תפקיד בחצר האנטי אפיפיור בנדיקטוס ה- 13 באביניון, אך הוא תיעב את מה שנראה לו כשחיתות, התפטר מתפקידו בחצרו של בנדיקטוס ה- 13, וירד לפשוטי העם. בדומה למרטינס, מי שלחולל את פרעות קנ"א, הוא ראה בניצור היהודים (והמוסלמים) מטרה בעל חשיבות עליונה בספרד, אך בניגוד למרטינס, הוא סירב לתמוך בפוגרומים ומעשי אלימות פיסית. זה לא מנע ממנו לתמוך בהפעלת לחץ אפקטיבי, חקיקת חוקים שיהפכו את חייהם של היהודים לבלתי אפשריים ומאוסים, ובכך לעזור להם להגיע להחלטה להתנצר. הוא הצליח לגרום לחקיקת חוקים אנטי יהודים ומוסלמים שונים, הידועים בכינויים "חוקי הכופרים": חובת לבוש שיסמן אותם כיהודים, חובה לגדל זקנים, איסור על מגורים מחוץ לשכונות היהודים, איסור לעבוד לא רק באדמיניסטרציה הממלכתית, אלא בכל עבודה שיש עימה קשר לנוצרים. למעשה כמעט כל עבודה נאסרה על ההיהודים והמוסלמים. נאסר עליהם להעניק שירות רפואי לנוצרים, לסחור עימם, לגבות מיסים, להעניק שרותי בנקאות לנוצרים ועוד. זוכרים את האוטונומיה הדתית של הקהילה היהודית (האלחמה)? כעת מונו פקידים נוצרים שידונו את חברי האלחמה, אם כי הם דנו אותם לפי הדין היהודי. כך נוצר מצב שבו סכסוך בין שני יהודים חברי קהילה, נידון על ידי פקיד נוצרי על פי הבנתו את הדין היהודי. חוק אחר, שפרר ניצל באופן אישי היה חובת נוכחות בדרשות נוצריות. הוא היה נוהג להתפרץ לבתי הכנסת בשעת התפילה, בעקבותיו שובל של נזירים ובעלי תשובה מזמרים נושאי אבוקות, ביד אחת הוא החזיק ספר תורה וביד השניה צלב, והיה מכריז על הפיכת בית הכנסת לכנסיה, ומטיף ליהודים המבוהלים בבית הכנסת. קל לשער את האימה שהוא הטיל בהתפרצויות הללו לבתי הכנסת, רק עשרים שנה לאחר פרעות קנ"א. פרעות קנ"א לא היו זכרון הסטורי רחוק, ולא מעט יהודים שמצאו את עצמם בבתי הכנסת בזמן שהוא התפרץ, זכרו באופן אישי את הפרעות הללו, ולחלקם היו להם קרובים שנרצחו, התאבדו או אולצו להתנצר. היה זה סוג של טרור רוחני. יהודים רבים התנצרו עקב פעולותיו של פרר. כעת, בתנאים הבלתי אפשריים האלה, יזם יהשוע הלרקי, או בשמו הנוצרי חרונימו דה סנטה פי את ויכוח טורטוסה. הויכוח היה אמור להוכיח ליהודים שלפי התורה שבעל פה, המשיח כבר הגיע. בנדיקטוס ה- 13 התהלב המרעיון, מן הסתם מאז החלטת ועידת פיזה ב- 1407, הוא קיווה שהויכוח יחזק את מעמדו כאפיפיור הלגיטימי. השילוב בין חוקי הכופרים שהתקבלו זמן קצר לפני הויכוח, פעולותיו של פרר והויכוח, גרם להתנצרויות רבות. הויכוח נפתח ברוב פאר הודר בפברואר 1412. כיסאות מצופים זהב הוכנו מראש עבור בנדיקטוס ה- 13, קרדינלים בחצרו, בישופים ופקידים בכירים. את הצד הנוצרי ייצג יהשוע הלורקי, שהיתה לו היכרות מצויינת עם התלמוד ועם המדרשים השונים. נציגי הצד היהודי נבחרו על ידי יהושע הלורקי, הם אמנם הכירו לא פחות ממנו את הכתבים היהודים, אך נאסר עליהם לענות תשובות המביעות זלזול או פקפוק באמונה הנוצרית, לא היה להם מנהיג שעמד בראש, ולעיתים הם התקשו להציג קו אחיד. כך לדוגמא, כאשר הלורקי צוטט אגדה לפיה המשיח נולד ביום שבו חרב בית המקדש, וטען שהנה ההוכחה שהמשיח כבר בא, ענה לו הרב אלבו שהאמונה במשיח אינה מעיקרי האמונה היהודית (ובכך הוא סתר את 13 עיקרי האמונה שהגדיר הרמב"ם), ושהמשיח היהודי אמור לגאול את הבשר, בניגוד למשיח הנוצרי שאמור לגאול את הנפש. ביהדות, לפי דברי הרב אלבו, מילוי המצוות הוא שגואל את הנפש. חלק מחברי המשלחת היהודית זעמו על טענתו שהאמונה במשיח אינה חלק מעיקרי האמונה היהודית. מצב הדברים הזה, הקל על הלורקי למצוא סתירות בין היהודים, ולבלבל אותם. ויכוח טורטוסה נמשך כשנה וחצי, שבמהלכה נעדרו מנהיגי היהודים מקהילותיהם. היעדרות זאת סייע לפרר להפיץ שמועות על הפסד מוחץ של המשלחת היהודית בויכוח, וללחוץ על היהודים ברחבי ספרד להתנצר. פרר לא היסס והביא לטורטוסה משלחות של יהודים שיתנצרו בפומבי, ויגרמו למבוכה וחוסר בטחון בקרב המשלחת היהודית בויכוח. כאשר הסתיים הויכוח, לאחר כשנה וחצי, ואחד מחברי המשלחת היהודית, ר' אסטרוק הלוי חזר לעירו, אלקניס, הוא גילה שלא נותר בה ולו יהודי אחד. בין המומרים היה גם, למרבה המבוכה, אחד מחברי המשלחת היהודית, דון וידאל, שהתנצר בלחצו של המלך, משום שהוא רצה שוידאל ימשיך לשרת אותו למרות החוקים האוסרים על יהודים לבוא במגע עם נוצרים במסגרת עבודתם. שלושה חודשים לאחר התנצרותו מונה כבר מונה דון וידאל לתפקיד בחצר מלך אראגון. צוואתה של אימו של דון וידאל, טוניה טולוסנהלה קבאיייריה, מלמדת אותנו שוב על הפיצול בקהילה היהדית. היו לה ארבעה בנים שהתנצרו, ושתי בנות שנותרו יהודיות. חלק מרכושה היא הורישה לבניה ולבנותיה, חלק אחר לקהילה היהודית של סרגוסה. אם הקהילה תמיר את דתה אז הרכוש יעבור לקהילה אחרת בארגון. את מימוש הצוואה היא הטילה על האיש הקרוב ביותר אליה שישא את שמה, דה לה קבאייריה, ושישאר יהודי. אם לא ימצא אדם כזה, ימונה על מימוש הצוואה אדם אחר מקרוביה, ללא קשר לשמו.
מספר המומרים אינו ידוע בוודאות, מדובר על עשרות אלפים, יש הסטוריונים המעריכים את המספר בחמישים אלף איש. יש גם ויכוח האם הם עונים להגדרת אנוסים, או האם היה כאן אלמנט של בחירה. אין ספק שבניגוד לפרעות קנ"א, איש מהמומרים לא נאלץ לבחור בין החרב לבין הצלב, אבל קשה להגדיר את המרת הדת כהמרה מרצון. בסופו של דבר, השורה התחתונה היא שנוספו למניין הנוצרים החדשים עשרות אלפי יהודים לשעבר. אם החברה הנוצרית ראתה את היהודים בספרד כסוג של "אחר", הם יגלו מהר מאוד, שהתנצרותם לא הפכה אותם לחלק אינטגרלי מהחברה הנוצרית הסובבת. מהר מאוד יגלו הנוצרים החדשים שהם אולי אינם יהודים, אבל הם עדין נושאים את תפקיד ה"אחר", אך הפעם לא מדובר על האחר מחוץ לחברה הנוצרית, אלא על האחר בתוך החברה, והוא נתפס כמאיים לא פחות, ואולי אפילו יותר מהאחר החיצוני. על היחס של החברה הנוצרית לנוצרים החדשים, והבעיות שעמדו בפניהם בפוסט הבא בסדרה.
הבלוג של שמוליק 