בפוסטים הקודמים בסידרה כתבתי על התקדים מהמאה השביעית לספירה של אנוסים בספרד. כתבתי על מעמד היהודים בחברה הספרדית, ועל ההתנצרויות ההמוניות עקב פרעות קנ"א וויכוח טורטוסה. למרות שאפשר להבין את הפוסט הזה ללא קריאת הפוסטים הקודמים, אני ממליץ על קריאתם על מנת לקבל תמונה שלמה יותר.
עשרות אלפי יהודים התנצרו בפרק זמן של פחות מ- 25 שנים. גל ראשון התנצר בזמן פרעות קנ"א, והגל השני בזמן ויכוח טורטוסה. הפוסט הזה יוקדש לאנוסים עצמם, וליחסים בין האנוסים לבין היהודים, ובין האנוסים לבין הנוצרים.
פרעות קנ"א ולאחריהן ויכוח טורטוסה הביאו לעולם תופעה חדשה. אנחנו קוראים להם "אנוסים", הספרדים קראו להם "קונברסוס". הקונברסוס היו יהודים שהוטבלו, בין אם בכפיה ובין אם מרצון, והפכו לנוצרים. הבעיה היתה שאיש לא השלה את עצמו, כולל החברה הספרדית, שמרגע שאדם הוטבל לנצרות, הוא קרע מעצמו את התרבות, הזהות והאמונה, והפך לנוצרי בלב שלם. אחת הבעיות הקשות, מבחינת החברה הספרדית הסובבת, היתה המשך הקשרים בין הקונברסוס לבין היהודים. לעיתים, כפי שכבר צויין בפוסטים הקודמים בסידרה, היו משפחות גרעיניות שחלקן התנצר וחלקן נשאר ביהדותו. ברור שהקשר נמשך, אם כי לא בהכרח כנסיון לשמור על היהדות בסתר. כבר שנתיים לאחר פרעות קנ"א פרסם מלך אראגון, חואן הראשון צווים להפרדת הקונברסוס מהיהודים:
"שום קונברסו, איש או אישה, לא יגור מעתה ואילך בחדר אחד או בבית אחד עם יהודי או יהודייה…ואסור לאכול ולשתות איתם ממזונם, ולא להתפלל במחיצתם…ואם יתפס יהודי עם אישה נוצריה בנסיבות המעוררות חשד שקיים עימה זיווג גופני, ישרף בלי רחמים".
בסוף המאה ה- 14 עדין לא הוקמה האינקויזיציה, והיה קשה מאוד לאכוף את הצווים הללו. ההשגחה על הקונברסוס היתה בידי הרשויות המקומיות, והאכיפה היתה יחסית קלה. כך למשל נקנסו בעיר מורוודרה מספר קונברסוס בסכום כסף לא גדול, משום שהשתתפו בסדר פסח יחד עם יהודים. גם השלטונות הבינו שהמרה מאונס אינה אפקטיבית. יורש העצר של אראגון, אלפונסו, כתב לאביו המלך, פרננדו: "הנסיון מראה שאלה שהוחדרו לאמונה הקתולית הקדושה מוסיפים להחזיק באמונותיהם הסוטות והכוזבות הקודמות, בטקסיות ובחגיגיות רבות יותר מבעבר".
היו בין הקונברסוס כאלה שלא האמינו בנצרות. חלקם ניסו לשמור בסתר על יהדותם. היו כאלה שאיבדו בכלל את האמונה, הן ביהדות והן בנצרות, אך גם הם נהגו כלפי חוץ כנוצרים מאמינים. והיו כאלה שעברו להאמין בלב שלם בנצרות, למשל ר' שלמה הלוי ויהושע הלורקי, שהוזכרו בפוסטים הקודמים. הבעיה של החברה הנוצרית היתה כיצד לדעת האם הקונברסו העומד מולה הוא מתייהד (נוצרי כלפי חוץ, אך יהודי בסתר), אדם חסר אמונה או נוצרי. לא תמיד היה קל להבחין בין אלה לבין אלה. אחד ההמחשות לכך היא סיפורו של משפטן ספרדי מפורסם בדורו, פדרו דה לה קבלריה, שהתנצר יחד עם אביו בזמן ויכוח טורטוסה. אותו קבלריה כתב ספר בשם "קנאת כריסטוס נגד היהודים, המוסלמים והבלתי מאמינים", ונהג להפיץ תעמולה אנטישמית ארסית. עדות של אורג יהודי בפני האינקויזיציה, שניתנה שנים לאחר מותו של אותו משפטן, מספרת שכאשר הוא ביקר בביתו של היהודי, ענה להפתעת היהודי "אמן" לאחר שהוא, היהודי, בירך את ברכת המזון. לאחר מכן אמר ליהודי מספר דברי תורה. היהודי המופתע שאל אותו מדוע הוא התנצר, ותשובתו היתה מפתיעה לא פחות: "שתוק, טיפש, כלום יכולתי בתורת יהודי לעלות יותר מאשר למדרגה של רבי? עכשיו הינני אחד מיועצי העיר הראשיים, ובגלל התלוי הקטן [ישוע], עושים לי כל הכבוד, ואני מצווה וגוזר על כל העיר סאראגוסה. מי ממחה בידי, כשאני רוצה לצום ביום כיפור ולשמור את כל חגיכם ואת הכל? כשהייתי יהודי לא העזתי ללכת בשבת עד כאן [הכוונה היא מעבר לתחום שבת], ועכשיו אני עושה מה שאני רוצה."
התשובה שלו מראה עד כמה זהותו מורכבת. מצד אחד התנצרותו איפשרה לו מוביליות מקצועית וחברתית, והוא הפך לאחד האנשים החשובים ובעלי הסמכות בעירו, סרגוסה. מצד שני, הוא יכול לצום בביתו ביום כיפור, ולחגוג את החגים היהודים, מבלי שאיש מונע ממנו, מן הסתם משום שאיש אינו חושד בו. אך מצד שלישי הוא אומר שהוא יכול ללכת בשבת מבלי להתחשב בתחום שבת ובהלכות השבת, כלומר הוא משוחרר מההלכה היהודית. בעצם, הוא יכול לבחור לעצמו אילו מסורות ומנהגים יהודים להמשיך ולקיים (כמובן בסתר), ומאלו הלכות להתעלם. זוהי שניות שלא ניתן היה למצוא אצל נוצרי או אצל יהודי מלידה.
מהצד השני, היו קונברסוס שהיו נוצרים נאמנים, אך עדין נחשדו כמתייהדים בסתר. אנטון דה מונטורו, שמת בשנת 1477 כתב למלכה איזבל, אותה מלכה שהקימה את האינקויזיציה וחתמה על גירוש ספרד: "חזרתי על הקרדו (עיקרי האמונה הנוצרית) והתפללתי אל הסיר של בשר החזיר…שמעתי מיסות…הצטלבתי… ומעולם לא עלה בידי למחוק קלסתר פנים של מומר… ולאבד את השם של זנאי יהודי זקן" שירים של דה מונטורו מראים על אמונה אמיתית בנצרות, ולא ידוע על אף עדות של התייהדות בסתר. למרות זאת, ידועים שירים סאטירים שמציעים לו שיכתוב שירים על אכילת מצות בפסח, על חג הסוכות, וכיצד הוא מתסגר בביתו ביום כיפור.
הנוצרים החדשים גילו שקיימת נגדם עוינות קשה בחברה הספרדית. בתחילה היתה העוינות הזאת נפוצה במעמדות הנמוכים בספרד, בעוד שהאצולה הראתה פתיחות כלפי הקונברסוס. משפחות אצולה אף התחתנו עם קונברסוס. כך ככל שעברו השנים החלו גם האצולה והמעמדות הגבוהים לפתח שנאה וחשדנות כלפי הקונברסוס וצאצאיהם. זוכרים את הנזירה תרזה מקרטחנה, נכדתו של ר' שלמה הלוי, שהתנצר, שינה את שמו לפבלו דה סנטה מריה, והפך לבישוף של בורגוס? היא כבר נולדה כנוצריה, היא מעולם לא חיתה כיהודיה. היא הפכה לנזירה פרנציסקנית. סבא שלה ואחד מדודיה היו הבישופים של בורגוס, ולמרות זאת, היא נאלצה לעבור מספר מנזרים בגלל העוינות של הנזירות שהתייחסו אליה בחשדנות בשל העובדה שהוריה התנצרו בגיל צעיר. לא רק הנוצרים הבינו שלא כל הקונברסוס הפכו לנוצרים באמת ובתמים. בספר שכתב שלמה אבן ורגה, הוא שם באוזני חכם נוצרי את המילים הבאות: "ומה יואיל לאדונינו מלכנו כאשר ישפוך על היהודים מים קדושים ויקראו בשמנו פדרו או פבלו, והם שומרים את דתם כעקיבא וכטרפון? תדע אדוננו כי האנוסים יעבדו דתם הראשונה אחרי האונס יותר ממה שהיה קודם האונס". כפי שכבר ראינו, הדברים הללו נכונים לחלק מהקונברסוס, לא לכולם.
בינואר 1499 פרצו בטולדו מהומות דמים. העילה למהומות הללו היתה מלווה חובה שהטיל השר אלווארו דה לונה על העיר. דה לונה לא היה מזרע ישראל או קונברסו, אבל הוא הפקיד את ניהול הכספים על קונברסו עשיר בשם דייגו אריאס ד'אלווילה, שהוא מצידו, מינה כאחראי על המלווה קונברסו אחר, אלונסו דה קוטה. למעשה היו הרבה קונברסוס באדמיניסטרציה שהקים ד'אלווילה. קרוב לשישים שנה לאחר שאבותיהם של אנשי טולדו התנפלו במסגרת פרעות קנ"א על שכונת היהודים, כעת התנפלו אנשי טולדו על שכונת מריה מגלדנה, שחלק גדול מתושביה היו קונברסוס עשירים. הם הרגו חלק מהקונברסוס, ותלו את גופותיהם כשראשיהם כלפי מטה, כפי שנהגו לתלות גופות יהודים. היתה זאת הפעם הראשונה שבה כוון פוגרום לא נגד יהודים, אלא נגד נוצרים ממוצא יהודי. השנאה כנגד היהודים שאינם מאמינים בישוע, הוחלפה לראשונה בשנאה כנגד אנשים שלכאורה מאמינים בישועה, אך זורם בעורקיהם דם יהודי. משנאה דתית, הפכה השנאה לשנאה גזענית, וגזע, בניגוד לדת, לא ניתן להחליף. חמישה חודשים לאחר המהומות חוקקו בטולדו, לראשונה בהסטוריה, חוקי "טוהר הדם": "אנו מכריזים ומצהירים בזאת, כי מאחר שגלוי וידוע שהקונברסוס ממוצא יהודי חשודים באי אמונה באדוננו ומשיענו ישוע הנוצרי…ולעיתים קרובות הם חוזרים לסורם ומתייהדים, לכן לא יהיו רשאים מעתה להחזיק במשרות צבוריות, ולא ליהנות מזכיונות ומזכויות צבוריות ופרטיות, שבהן יוכלו לגרום נזק ולהיות מפגע לנוצרים ממוצא נוצרי טהור, ולא יהיו רשאים להעיד נגדם. הצו ניתן על סמך זכות שניתנה לעיר הזאת ולאזרחיה מאת המלך דון אלפונסו יזכר לתהילה". אגב, להסטוריונים אין מושג מיהו אותו "המלך דון אלפונסו יזכר לתהילה". ההסטוריה אינה מכירה מלך בשם זה שנתן זכויות לטולדו. החוק והפוגרום שערכו תושבי טולדו כנגד הקונברסוס, היה למעשה סוג של מרד, שדוכא בסופו של דבר. החוק בוטל, האפיפיור מרטינוס החמישי פרסם בולה מיוחדת, שבה גינה כל אפליה כנגד הנוצרים החדשים. הקרדינל חואן דה טוקמדה, דודו של תומס דה טורקמדה (שיעמוד בעתיד בראש האינקויזיציה) פרסם מסה שגינתה גם היא כל אפליה כנגד הנוצרים החדשים. אבל בסופו של דבר עוד ערים חוקקו ובטלו תקנות טוהר דם כנגד הקונברסוס. יעברו עוד 17 שנים, ושוב בטולדו יתחוללו מהומות דמים כנגד הקונברסוס. גם כאן היה הפוגרום מעין נספח למלחמת אזרחים כנגד תומכי המלך אנריקה הרביעי, מלך קסטיליה, ומתנגדיו. הקונברסוס, שזכרו את הפוגרום נגדם מ- 1449, התכוננו הפעם. הם הקימו מיליציה, וכרתו ברית עם תומכי המלך. ביום ראשון, 19.7.1467, הודיע הכומר בקתדרלה של טולדו על החרמת אחד המתנגדים למלך, אסקובדו שמו, ורמז שהמזכיר לשעבר של המלך, גומס שמו (שגם הוא היה קונברסו, אך למרות זאת הזדהה עם מתנגדי המלך), עלול להיות מוחרם גם הוא. אסקובדו, שהוחרם, ניהל עבור גומס חלק מנחלותיו, ועבור גומס לא היה מדובר רק על ויכוח פוליטי בין מתנגדי או תומכי המלך, אלא גם איום ברור כנגדו. גומס החל להתווכח בצעקות עם הכומר, אך לבסוף הסכים להסגיר לידי הכנסיה את מנהל אחוזותיו, אסקובדו. בשלב הזה חלה תפנית מפתיעה. מפקד המיליציה של הקונברסוס (שבכלל תמכו במלך) הופיע בכנסיה ודרש מגומס לסגת מהסכמתו. גומס חזר בו מהסכמתו ויצא מהקתדרלה יחד עם דה לה טורה, מפקד מליציית הקונברסוס. למרות שגומס היה ממתנגדי אנריקה הרביעי, הוא אולץ בסופו של דבר ליישר קו עם הקונברסוס, שדווקא תמכו במלך. לאחר מספר שעות חזרו גומס ודה לה טורה, הפעם מלווים במספר לוחמים לקתדרלה, פשטו עליה והרגו את הכומר שהכריז על החרם כנגד אסקובדו, וכומר נוסף. הם שאגו שזוהי כבר אינה כנסיה, אלא כינוס של רשעים ובני בליעל. ברחבי טלודו הרוחות סערו, ומתנגדי המלך ניצלו מיד את התקרית. "קומו להציל את בית האלוהים!", פשטה הקריאה בעיר. קריאה נוספת היתה "להגן על הנוצרים הטובים מפני הנוצרים הרעים". בתוך יומיים התקבצו בקתדרלה כאלף מגוייסים. ב- 21 ליולי, יומיים לאחר התקרית הראשונה, החליטו הקונברסוס ליזום התקפת מנע על המגוייסים שרוכזו בקתדרלה. הנוצרים הישנים הצליחו להדוף את ההתקפה והחליטו לנצל את הצלחתם ולצאת בעצמם להתקפה כנגד הקונברסוס. במשך מספר ימים ניטשו קרבות רחוב בין קונברסוס לבין נוצרים ותיקים. בקרב הקונברסוס נלחמו שכם על שכם נוצרים נאמנים ומתייהדים, שההתקפה עליהם מצד הנוצרים הותיקים, גרמה להם להתאחד ולהגן ביחד על עצמם. בסופו של דבר ידם של הנוצרים הותיקים היתה על העליונה. שכונות הקונברסוס הועלו באש, רוב הקונברסוס נאלצו לברוח, ומפקדם דה לה טורה ואחיו נתפסו, הוצאו להורג וגופותיהם הערומות נתלו על אחד המגדלים שראשם כלפי מטה. לאחר ארבעה ימים נשלחו גופותיהם אל הקהילה היהודית ונקברו ליד בית הקברות היהודי. התווית היהודית שהודבקה להם, נכפתה עליהם גם לאחר מותם.
מועצת העיר חוקקה שוב תקנות טוהר דם, והפעם הכלילה בהם לא רק תפקידים בממשל האזרחי, אלא גם תפקידי כהונה בממסד הכנסייתי. החקיקה לא ניסתה כלל להבחין בין מתייהדים לבין נוצרים נאמנים. כל מי שהוא נצר לקונברסוס, פסול מלכהן, משום שיהדותו טבועה בדמו, ואינה נעלמת לאחר ההטבלה. כדי להצדיק את החוקים הללו, טענה מועצת העיר שבביתו של דה לה טורה נמצאו ספרים בעברית, והוכחות שהוא תרם כסף לעבודת רבניות. לאחר חקיקת החוקים הללו, שלחו אנשי העיר איש כנסיה בכיר ליריבו של אנריקה הרביעי, אחיו אלפונסו, שהיה נער בן 13. להפתעתו של אותו איש כנסיה, למרות שהקונברסוס היו מזוהים עם יריבו לכתר, אלפונסו זעם על החוקים הללו, וסירב לאשרם. עקב סירובו של אלפונסו לאשר את חוקי טוהר הגזע, ערקה טולדו והעבירה את תמיכתה באנריקה הרביעי. ביולי 1468, פרסם אנריקה הרביעי תקנה שאסרה על קונברוסו למלא משרה כלשהי בממשל הקומי, במערך השיטור ובכל משרה הקשורה לחוק וסדר בעיר. מרבית החוקרים וההסטוריונים מעריכים שאנריקה הרביעי לא באמת האמין בטוהר הדם, ובתכונות של הקונברסוס וצאצאיהם, אבל הוא ניצל באופן ציני לחלוטין, את התחושות הללו. הוא עצמו, השתמש בחצר המלוכה בלא מעט נוצרים חדשים. יהיו תחושותיו האישיות כאשר יהיהו, כעת, לראשונה, המלוכה חוקקה חוק נגד קונברסוס. כל הקונברסוס, בין אם הפכו לנוצרים נאמנים ובין אם היו מתייהדים בסתר, גילו שהתנצרותם לא הפכה אותם לחלק מהחברה הנוצרית השלטת. לפני התנצרותם הם היו ה"אחר" מחוץ לחברה, וכעת הם ה"אחר" בתוך החברה. על הרקע הזה צריך גם להבין את הקמת האינקויזיציה וגירוש ספרד, אך על כך בפוסט הבא.
הבלוג של שמוליק 