וילהלם מוזס שפירא – עלייתו ונפיתו של גדול סוחרי העתיקות בארץ ישראל

הביטוי הארמי "מאיגרא רמא לבירה עמיקתא" שפירושו  המילולי הוא "מגג גבוה לבור עמוק", מתאר ירידה מהירה ודרמטית במעמדו של אדם, ממעמד רם ונישא אל שפל המדרגה.   לא מדובר על שינוי במצב כלכלי, אלא על מעמד חברתי או צבורי.  דוגמא קיצונית, בת ימינו, לאדם שנפל מאיגרא רמא לבירא עמקיתא הוא משה קצב, שמצא את עצמו מחליף את משכן הנשיא בתא הכלא, תוך כדי הרס טוטאלי של שמו הטוב, לאחר שהתברר שהוא עבריין מין סדרתי.  דוגמא אחרת, שאליה יוקדש הפוסט הנוכחי, הוא וילהלם מוזס שפירא, שהיה גדול סוחרי העתיקות בארץ ישראל בסוף המאה ה- 19, ואיבד את כל עולמו כאשר חשף כזייפן עתיקות.

וילהלם מוזס שפירא נולד כיהודי בשם מוזס שפירא בקמיניץ פודולסקי שבאמפריה הרוסית של אותם ימים.  לא הרבה ידוע על ילדותו.  אביו הקדים אותו ועלה לארץ ישראל, ומוזס שפירא נשאר עם סבו ברוסיה.  אי שם באמצע המאה ה- 19 החלו מוזס הצעיר והסבא לעשות את דרכם לארץ ישראל, על מנת להצטרף לאבא (ולבן), אך הסב נפטר במהלך המסע.  מוזס שפירא עצמו, קטע את המסע, נשאר באירופה מספר שנים, המיר את דתו, והוסיף את לעצמו את השם וילהלם.  ממכתב שהוא כתב לקונסול הגרמני בירושלים, שבו ביקש ממנו אזרחות גרמנית, אנו למדים שהוא הגיע לארץ ישראל בשנת 1857.  בארץ הוא החל ללמוד מלאכת יד בבית הספר של כנסיית המשיח בעיר העתיקה (כנסיה שאחד מיעדיה היה לסייע ליהודים להתנצר), ובשלב מסויים פתח במתחם הכנסיה חנות עתיקות.  המאה התשע-עשרה הוותה נקודת  מפנה בנושא הארכיאולוגיה.  עד אז הארכיאולוגיה נתפסה כתחום עיסוק של חובבנים משכילים.  במאה ה- 19 החלה הארכיאולוגיה להפוך לדיסיפלנה מדעית בפני עצמה, לגבש שיטות חפירה וניתוח מדעיות, להנהיג דו"חות חפירה וכד'.  במקביל החלה הארכיאולוגיה לעניין גם את הציבור הרחב.  באותה תקופה החלה גם ראשית הארכיאולוגיה בארץ ישראל.  בשנת 1856 יסדה המלכה וקטוריה את הקרן לחקירת ארץ ישראל (Palestine Exploration Fund), ששלחה חוקרים לארץ ישראל, ופרסמה דו"חות שהגבירו בקרב הציבור הבריטי את העניין בארכיאולוגיה של הארץ.  שיפור תנאי התעבורה הימית, ואפילו שיפור דרכי הגישה לירושלים הגדילו את זרם הצליינים והתיירים בארץ הקודש, ומקומם של חובבי הארכיאולוגיה לא נעדר מהם.  בעצם, שפירא מצא לעצמו נישה מסחרית שהלכה וגדלה ככל שעברו השנים.  החנות שלו שגשגה, וכאשר הצטרף אליו מדריך תיירים ערבי נוצרי בשם סלים אל קריא, שהפך לשותפו, זרם התיירים שפקדו את החנות הלך וגבר, ושמו הפך למוכר לא רק בארץ, אלא גם בקרב אספני פריטים אריכאולוגים בעולם.  בתוך מספר שנים הפך המהגר חסר הכל, לאדם אמיד, בעל קשרים עם מוזיאונים ואוניבריסטאות ברחבי העולם.  עם הגידול בנפח המסחר הוא העביר את חנותו ממתחם כנסיית המשיח לרחוב הנוצרים.

אני עובר כעת לשנת 1868.  באותה שנה נמצאה בדיבון שבעבר הירדן מצבת מישע.  מישע היה מלך מואב, ובאסטלה שנמצאה הוא מנציח את שחרורו מעולה של ממלכת ישראל לאחר מות אחאב.  הכתובת במצבה תואמת להפליא את הכתוב במלכים ב' ג' 4-5:   " וּמֵישַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, הָיָה נֹקֵד; וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל מֵאָה-אֶלֶף כָּרִים, וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר.  ה וַיְהִי, כְּמוֹת אַחְאָב; וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.".  היתה זאת הפעם הראשונה שנמצאה כתובת חוץ מקראית שמאמתת את אחד מספורי המקרא, וההתרגשות היתה גדולה.  אגב, הבדואים פירשו את העניין במצבה באופן שגוי, והם חשבו שיש בתוכה זהב.  הם ניפצו אותה, ולאכזבתם לא מצאו דבר.  למרבה המזל שותפו של שפירא, סלים אל קריא, הספיק להעתיק את התוכן, ולאחר ששברי המצבה הועברו אל הארכיאולוג הצרפתי שארל קלרמון גאנו, הוא הצליח לשחזר את המצבה מהשברים ולהשלים את הקטעים החסרים מהתיעוד של אל קריא.  לאחר גילוי המצבה החלו להופיע בחנותם של קריא ושפירא אלילים מואביים וחרסים שונים שמקורם היה כביכול מואב.  ראשי אבן של גברים בעלי תווי פנים סכמתים וסמלים שונים חרוטים על מצחם.  חרסים עם כתובות בתערובת מוזרה של אותיות מואביות, עבריות, לטיניות (!) ויווניות, אפילו "מטבעות מואבים" (היום ידוע לארכיאולוגיה שבתקופת בית ראשון כלל לא היו עדין מטבעות).  למעשה החל תחום חדש באספנות העתיקות ובמחקר – מואביטיקה, וספרות של מדע פופולארי (ואפיילו מדע רציני), החלה לנתח את התרבות המואבית על סמך הממצאים הללו.  יחד עם זה ראוי לציין שלצד ההתלהבות מזרם הממצאים הארכיאולוגים של מואב, היו לא מעט חוקרים שהטילו ספק באותנטיות שלהם.  בשנת 1873 רכש המוזיאון בברלין את אוסף חרסי מואב של שפירא, תמורת סכום של 22,000 טלאר, סכום שבחלקו נתרם על ידי הקיסר, בכבודו ובעצמו.  שארל קלרמון גאנו, החל לחקור את הפריטים הללו, ומהר מאוד הגיע למסקנה שמדובר בזיוף.  כאן צריך להבין שלא היה קל להבין שמדובר בזיוף, משום שלא היו ממצאים מואביים קודמים שניתן היה להשוות את הממצאים אליהם (פרט, כמובן, למצבת מישע).  לכן, קרלמון לא הסתפק בטענה שסגנון החרסים מודרני מדי, הוא טען שהחרסים הללו נוצרו מטין ירושלמי, ולא מעבר הירדן, והוטבלו בים המלח על מנת ליצור שיכבת מלח שתעניק להם מראה מיושן יותר.  הוא אף הצליח למצוא שני קדרים ירושלמים שהודו שהם יצרו חלק מה"עתיקות" הללו לפי הוראותיו של קריא.  סתת מצבות ירושלמי, מרטין בולוס היה שמו, הודה שייצר פסלי אבן עבור החנות של שפירא.  הגרמנים התקשו להודות שנפלו בפח והמשיכו לטעון שמדובר בממצאים אותנטים.   המוזיאון בברלין אמנם לא ביטל את העיסקה, אך סילק את החרסים הללו מהתצוגה.  על מנת להוכיח את האותנטיות של הממצאים הללו, העביר שפירא לבדואים בעבר הירדן פריטי חרס שהוא ייצר בירושלים, והורה להם להטמינם בקרקע.  לאחר מכן הוא ארגן משלחות חפירה שמצאו את הממצאים הללו.  חברי המשלחות הללו, שלא ידעו שהפריטים הוטמנו מבעוד מועד, נפלו למלכודת והאמינו בכל ליבם באותנטיות של הפריטים שנמכרו על ידי שפירא.  בסופו של דבר, למרות הפקפוק באותנטיות של העתיקות המואביות, הצליח שפירא, לא רק למנוע פגיעה בשמו הטוב, אלא גם ליצור לעצמו שם של אדם שלא רק סוחר בעתיקות, אלא גם מקושר למוסדות האקדמאים השונים ובעל ידע שלא יבייש אף ארכיאולוג בעל נסיון של שנים רבות.

בשנות השבעים שינה שפירא את מוקד פעולותיו.  הוא זנח את המואביטיקה, והשקיע מאמצים במציאת ספרי תורה עתיקים.  כאשר הגיע לתימן הוא התחזה לרב ירושלמי (להזכירכם, הוא התנצר ועזב את היהדות עוד בטרם הגיע לארץ ישראל), והצליח לשכנע רבנים תימנים להעביר לרשותו ספרי תורה עתיקים לגניזה בירושלים.  הללו, שנתנו בו אמון, העבירו לו ספרי תורה מהגניזה שלהם.  לאחר המסע הראשון שלו לתימן, הוא סיפר על שיטת הפעולה שלו לאספן יהודי מליטא, והלה, שהזדעזע משיטת הפעולה הזאת, כתב מכתב לשלושים רבנים תימנים והזהיר אותם מפני שפירא.  במסעו השני לתימן סירבו יהודי תימן להעביר לרשותו ספרי תורה ישנים, ואז הוא פשוט שיחד את האימם המקומי, וזה אילץ את היהודים בכח להעביר לרשות שפירא ספרי תורה גנוזים.  לאחר שחזר לארץ ישראל, הוא מכר חלק מהמגילות למוזאון הבריטי, ומאז הפך לסוכן שלהם בארץ ישראל, והוא אף קבע שלט בחזית חנותו המציין זאת.

למרות הפרקטיקות ה – איך אגדיר אותן בעדינות? – שנויות במחלוקת (בלשון המעטה), שפירא ושותפו סלים אל קריא עשו חיל בעסקיהם, אולם השיא היה לפניו.  בשנת 1878 הוא שלח מכתב לפרופסור בשם שלוטמן בברלין, שבו סיפר על ממצא מדהים.  הוא סיפר שבדואי מצא מספר רצועות עור במדבר.  הבדואי השתמש בהן כקמע, אך לבסוף נעתר להפצרותיו של שפירא, ומכר לו אותן.  שפירא החל לרכך את הרצועות ולפרוש אותן ואז גילה ממצא מדהים.  הרצועות היו כתובות באותן אותיות כמו האותיות של מצבת מישע, אולם בכך לא היה מספיק.  לא רק שמדובר במגילות מימי בית ראשון, כאשר הוא פיענח את הכתוב הוא נדהם לראות שמדובר בטקסט דומה מאוד לטקסט של ספר דברים.  המדובר הוא בטקסט המקראי הקדום ביותר, והוא שונה מנוסח המסורה.  לפנינו, טען שפירא, אחד הנוסחים הראשונים של ספר דברים.  הוא צירף למכתב מעין פקסימיליה של המגילות הללו, וכן תרגום שלהם.  פרופסור שלוטמן, שנכווה כאשר הגן על האותנטיות של "חרסי מואב", התייחס הפעם בחשדנות לממצא של שפירא, וקבע שמדובר בזיוף.  שפירא גנז את ה"ממצאים" למשך מספר שנים.

בשנת 1880 התגלתה כתובת השילוח (הכתובת שמתעדת את חציבת נקבת השילוח על ידי חזקיהו, מלך יהודה, ערב מסע המלחמה של סנחריב ביהודה, ארוע שמתואר בתנ"ך).  שוב החל גל של התלהבות מארכיאולגיה הקשורה למקרא, ושוב היה גל של "חיקויים" (מילה מכובסת לזיופיים).  בשנת 1883 שפירא כבר חש שוב בטחון לנסות ולמכור את  15 המגילות הכתובות בכתב עברי עתיק, ושנכתב עליהן נוסח קדום של ספר "דברים".  את המגילות הללו הוא תיארך למאה השביעית לפני הספירה, זמנה של ממלכת יהודה.  בתחילה הוא ניסה למכור למוזיאון בגרמניה.  מומחי המוזיאון בדקו את המגילות, והחליטו שמדובר בזיוף, אך הם עיכבו את ההצהרה על כך במשך מספר חודשים.  לרוע המזל, שפירא לא המתין לפרסום ההצהרה שלהם ועבר ליעד הבא, המוזיאון הבריטי.  כאן הוא נחל הצלחה.  המוזיאון התלהב ממה שהוצג כטקסט מקראי מימי בית ראשון, ושפירא דרש מהמוזיאון סכום בלתי נתפס של מליון ליש"ט (בערכים של 1883).  המוזיאון הטיל על יהודי מומר בשם כריסטיאן דוד גינצבורג, שהיה מומחה למקרא לבדוק את האותנטיות של המגילות.  בזמן הבדיקה, עוד בטרם הושלמה העיסקה, התיר שפירא למוזיאון להציג שתים מהמגילות.   התצוגה עוררה עניין עצום בקרב הציבור הבריטי, וגם ראש הממשלה דאז, ויליאם גלדסטון, הגיע לראות את המגילות.  הוא גם הבטיח למוזיאון שבמידה והעיסקה תצא לפועל, ממשלת בריטניה תסייע להם לגייס את הסכום הנדרש עבור המגילות.  המומחים השונים החלו להתווכח בקשר לאותנטיות שלהן.  בין אלה ששללו את האותנטיות של המגילות היה מיודעינו שארל קלרמון גנו, ששפירא סירב לאפשר לו גישה אליהן, בטענה שהוא רודף אותו באופן אישי.  גנו לא התייאש, ופשוט ביקר במוזיאון הבריטי כאחד האדם, ובילה שלושה ימים אל מול תיבת התצוגה של המגילות.  לאחר מכן הוא חיבר דו"ח, שבו הבהיר שמדובר במה שהוא הגדיר כזיוף חצוף.  גנו טען שמדובר בשולי מגילות הקלף ששפירא השיג בעורמה מיהודי תימן, וששפירא הוא זה שכתב את הטקסט.  הוא גם הצליח לשכנע בכך את גינצבורג, אותו מומחה שהמוזיאון הטיל עליו לוודא את האותנטיות של המגילות.  המוזיאון ביטל מיד את העיסקה, והפעם שמו הטוב של שפירא נהרס לחלוטין.  שפירא שלח מכתב נעלב לגינצבורג שבו כתב: "הפכת אותי לשוטה בכך שפרסמת והצגת את הכתבים, כשאתה מאמין שאינם אמיתיים.  אינני חושב שאוכל לשרוד את החרפה, למרות שעדין לא השתכנעתי שהכתבים מזוייפים – אלא אם כן מר גנו עשה זאת."

שפירא אכן לא שרד את החרפה.  לאחר פיצוץ העיסקה ולאחר שהזיוף הזה הפך לשיחת היום בקרב כל מי שהתעניין במקרא או בארכיאולוגיה, הוא פצח במסע נדודים ברחבי אירופה ולאחר חצי שנה, ב- 9.3.1884, התאבד ביריית אקדח במלון קטן ברוטרדם.

והמגילות, מה קרה איתן?  הן נמכרו תמורת עשרה וחצי לירות שטרלינג במכירה פומבית לסוחר ספרים בשם ברנארד קאריץ'.  הוא הציג אותן בתערוכה בשנת 1887, וזאת היתה הפעם האחרונה שהן נראו בציבור.  ההשערה היא שהוא מכר אותן לאספן בשם סר צ'רלס ניקולסון, והן אבדו כאשר ביתו נשרף בשנת 1899.

לכאורה הפרשה אמורה היתה להיות סגורה, אך מדי פעם בפעם היא עדין צצה.  בשנת 1902 ביקר בארץ בלשן וחוקר שפות שמיות בשם אברהם יהודה.  הוא נעזר בשרותיו של מורה דרך קשיש בשם… ניחשתם נכון, סלים אל קריא, שותפו של שפירא.  הלה התוודה בפניו על זיופים שעשה יחד עם שפירא.  הוא סיפר שהוא עזר לשפירא לחתוך ספרי תורה עתיקים, הראה לו פנקס שבו היו משורבטים אותיות מואביות ועבריות עתיקות, ואף חזר והזכיר את בונה המצבות מרטין בולוס, שכבר הודה בפני שארל קלרמון גנו, למעלה משלושים שנה לפני כן, שסייע לשפירא לזייף עתיקות.  היינו מצפים שכעת הסיפור יהיה גמור, ויהיה קונצנזוס בעולם המדעי על כך שמדובר בזיוף גמור, אך למרבית ההפתעה לא כך הדבר.  בשנת 1947 התגלו, לחלוטין במקרה, על ידי רועה בדואי המגילות הגנוזות.  הפעם לא היה מדובר במגילות שמקורן לא היה ברור, ולאחר המלחמה נערך חיפוש יזום של מגילות נוספות במערות שבאזור צפון ים המלח, כך שחלק לא מבוטל מהן התגלה על ידי ארכיאולוגים מקצועיים במקום בו הן הוטמנו ערב המרד הגדול, כלומר ההקשר והמקום בו הם נמצאו ידוע לארכיאולוגיה, בניגוד למגילות של שפירא.  מציאת המגילות הללו שללה את אחת מנקודות המוצא של חלק מהשוללים את המגילות של שפירא:  מגילות קלף יכולות לשרוד במערה במדבר אלפי שנים.  מאז מפורסמים מדי פעם בפעם מאמרים המוכיחים באותותת ובמופתים שהמגילות שמצא שפירא היו אותנטיות ולפנינו לא סיפור של זיוף פנטסטי, אלא של פספוס נוראי של אחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר בהסטוריה.  מצד שני יוצאים גם מאמרים המוכיחים שאכן מדובר בזיוף.  אחת הטענות של שוללי הזיוף היא צורת האות י'.  כאשר פורסמו המגילות של שפירא הכירו שתי דוגמאות לכתב עברי עתיק:  מצבת מישע (השפה המואבית דומה מאוד לעברית קדומה, והא"ב שלהן היה גם הוא דומה מאוד) וכתובת השילוח.  הא"ב שבו נכתבו המגילות דמה מאוד לא"ב של מצבת מישע, אבל האות י' נראתה שונה, ולארכיאולוגיה לא היה מוכרת כתובת אחרת בה מופיעה כך האות י'.  כאשר התגלו ממצאים כתובים, עשרות שנים לאחר התאבדותו של שפירא, הדמיון לאות י' מהמגילה של שפירא לאות י' באותם ממצאים היה מובהק.  במילים פשוטות, בזמן חייו של שפירא לא היה את המידע שאיפשר לזייף את האות י' כפי שהופיעה במגילה, והמידע הזה התגלה רק שנים רבות לאחר מותו.  טענה נוספת של שוללי הזיוף מתבססת על ניירותיו של שפירא עצמו.  לאחר התאבדותו, עזבה משפחתו את ירושלים ועקרה לגרמניה.   אלמנתו של שפירא העבירה את הארכיון של בעלה המת לפרופסור בשם הרמן סטראק (Herman Strack), והניירות התגלגלו בסופו של דבר לספריה העירונית של ברלין (Staatsbibliothek zu Berlin), שם הם נמצאים גם היום.  הניירות כוללות קטלוגים, הערות שנוות שהוא רשם לעצמו וכד'.  הן אוגדו ללא סדר ברור, ככל הנראה על ידי פרופסור גרמני אחר שטיפל בהן בשלב מסויים.  שלושה דפים, שאוגדו בנפרד וללא סדר הכילו את הפיענוח של המגילות, כולל התלבטויות לגבי מילים מסויימות, ואפילו הסדר של המגילות.  בין היתר מזהים שם תיקון של שפירא, שבו הוא מבין שטעה כאשר חשב שפרגמנט מסויים מכיל את המגילה הטור השישי במגילה המאוחדת, אך לאחר עיון נוסף הוא משנה את מקומו לעמודה השלישית.  הניירות הללו גם מכילים מספר אפשרויות לפיענוח של מילים מסויימות, ומילים אחרות שפוענחו ולידן מופיע סימן שאלה.  די ברור למי שרואה את הניירות הללו, שכלל לא נועדו לפרסום, שיש כאן נסיון לפענח את המגילות.  לטענת חושף הניירות הללו, הד"ר עידן דרשוביץ מאוניבריסטת הרווארד, הניירות מוכיחות ששפירא התקשה לפענח את המגילות הללו, והדבר אינו הגיוני אם הוא זייף אותן.  המאמר של ד"ר דרשוביץ, פורסם בשנת 2021, ללמדנו שהנושא עדין מלהיט את הקהילה המדעית. 

מצד שני גם לטוענים שמדובר בזיוף יש נימוקים משמעותיים ומשכנעים.  מעבר לעובדה שהזיופים של ה"ממצאים המואביים" מוכחים לחלוטין, ואין חולק על כך, ששפירא לא בדיוק בחל בזיוף עתיקות, יש להם גם נימוקים המתייחסים לתיעוד המגילות (שכאמור לא נראו מאז שנות השומנים של המאה ה- 19, וככל הנראה נשרפו ואבדו בסוף אותה מאה).  כבר שארל קלמון גנו טען שאלו הן המגילות המקראיות היחידות המוכרות למחקר בהן הרוחב שלהם גדול יותר מהגובה שלהם, וכתובות בהן רק 7 שורות,והסיק שהמגילות נכתבו על שוליים של מגילות עתיקות אחרות.  בשנת 2014, למעלה ממאה שנים לאחר הפרשה, התגלתה אחד מהמגילות התימניות שהיו בידי שפירא, וראו, הפלא ופלא, השוליים התחתונים שלה חסרות.

נימוק נוסף של שוללי המגילות קשור לצורת הכתב.  זוכרים את הנימוק שאומר שהאות י' דומה לכתב על ממצאים שהתגלו שנים לאחר התאבדותו של שפירא?  השוללים את המגילות נתלים בדמיון הבלתי סביר בין שאר האותיות במגילה לאותיות במצבת מישע.  מצבת מישע נחקקה על אבן בזלת קשה.  המגילות נכתבו בדיו על קלף.  היינו מצפים לראות שינויים קלים באותיות, אבל רוב האותיות זהות לחלוטין, אם תרצו מעין copy paste לאותיות במצבת מישע, למרות שנכתבו על ידי אנשים אחרים ובטכניקות שונות לחלוטין (חציבה על בזלת לעומת כתב על מגילות).  לדעת שוללי המגילות הללו, הסיבה לכך היא שזאת היתה הדוגמא היחידה שעמדה בפני שפירא כאשר זייף את המגילות הללו, והוא לא הרשה לעצמו לסטות יותר מדי מדגם האותיות באסטלה.  אבל יש המשך  עוד יותר משכנע לטיעון הזה.  מאז ימיו של שפירא נמצאו כתובות שונות בכתב עברי עתיק.  חלקן היה חצוב באבן, חלקן כתוב על חרסים, ידוע לנו אפילו על קמע מריקוע כסף שנכתב בכתב עברי קדום.  אבל עד היום, מאז ימיו של שפירא לא נמצא ולו קלף אחד המכיל כתובת בכתב עברי קדום.  המגילות הגנוזות הכתובות בעברית כתובות כולן, ללא יוצא מן הכלל בכתב המרובע המשמש אותנו עד היום (ובו כתוב גם הפוסט הזה).

נימוק אחר הוא שהמגילות מכילות מילים שונות שלא רק שאינן מוכרות מהמקרא, הן  מוכרות רק מספרות יהודית מאחרות הרבה היותר, מתקופת המשנה והתלמוד (המשנה נחתמה בראשית המאה השלישית לספירה, והתלמוד במהלך המאה השישית לספירה, בעוד ששפירא תיארך את המגילות למאה השביעית לפני הספירה).  כמות המילים האכרוניסטיות לתקופה שבה לכאורה נכתבו המגילות היא כה גדולה, עד שחוקר התלמוד מאיר בר אילן, העלה את הסברה שאכן לא מדובר בזיוף, אלא במגילה שהיא חלק מספרות חז"ל, ושפירא בעצם טעה בתיארוך שלה, טעות שהפכה לטעות טראגית.  תמיהתו של מאיר בר אילן לגבי קיומם של מילים, ניבים ותבניות שמאפיינים תתקופה המאוחרת כאלף שנים לתארוך המגילות על ידי שפירא מוצדקת, אך השערתו לוקה בחסר.  המגילות כתובות בכתב העברי העתיק, בעוד שחז"ל השתמשו כבר מאות בשנים בכתב העברי המרובע.   

מן הסתם, אילו המגילות הללו היו שורדות היום, קל היה לבדוק אותן, פיסית, ולקבוע ללא שום עוררין האם מדובר במגילות אותנטיות או זיוף.  למרבה הצער, המגילות לא נראו מאז שנות השמונים של המאה ה-19, וככל הנראה נשרפו ואבדו לעד בסופה של אותה מאה.  חידת המגילות של וילהלם מוזס שפירא, כנראה תמשיך ללוות אותנו זמן רב.