עלייתה ונפילתה של יהדות ספרד, חלק 7, גירוש יהודי ספרד

בפוסט האחרון בסדרה תיארתי כיצד הקונברסוס נתקלו בשנאה ובחשדנות, שהובילה להקמת האינקויזיציה בספרד.  האינקויזיציה שהוקמה לא פעלה נגד יהודים, משום שיעודה היה לטפל בכפירה ומינות בתוך החברה הנוצרית, והיהודים, מתוקף הגדרתם כיהודים, לא היו חלק מהחברה הנוצרית.  לעומת זאת, הקונברסוס, אותם יהודים שהמירו את דתם לנצרות, היו בתחום השיפוט של האינקויזיציה, והאינקויזיציה פעלה במרץ רב, על מנת לטפל בכל סממן של כפירה בכלל והתיידהות בפרט, בקרבם.  שאלת היהודים בספרד, בשלהי המאה ה- 15, לא היתה מנותקת משאלת הקונברסוס.  היהודים נתפסו כמי שמסייעים למתייהדים בסתר.  כיצד אדם שחי בחברה הנוצרית, אך מעוניין לשמור בסתר על יהדותו, ידע מתי חלים החגים היהודים?  מן הסתם יהודים יודיעו לו מתי הם חוגגים את חגיהם.  כיצד ישיג אדם שכזה מצה לליל הסדר?  מן הסתם, יהודים יתנו לו מצה.  יהודים ילמדו אותו יהדות, בוודאי כאשר מדובר בדור שני או יותר להתנצרות כלפי חוץ.  למעשה, הסיבה העיקרית לגירוש ספרד לא נבעה מהיהודים כיהודים, אלא מהסיוע שהם עלולים לתת לקונברסוס שמנסים לשמור על יהדותם בסתר.  מבחינת טורקמדה והאינקויזיציה, לא ניתן היה להלחם במחלה עצמה, אך להתעלם מגורמי המחלה וממי שמפיץ אותה.  היהודים הרשמיים מטמאים את הקונברסוס, ומשום שהקונברסוס הם חלק מהחברה הנוצרית, הם מטמאים את החברה הנוצרית. 

המלכים הקתולים בהחלט הקשיבו לטיענים הללו, אך לא מיהרו לגרש את היהודים.  בשנת 1480, הורו המלכים הקתולים לחדש את החוקים העתיקים הגוזרים הפרדה מוחלטת בין היהודים לנוצרים.  הסיבה לכך היתה הרצון לנתק בין היהודים לקונברסוס.  היהודים אולצו לעבור לשכונות מיוחדות עבורם.  אבל רגע, היהודים כבר חיו לפני כן בשכונות מיוחדות, אז מה היה כאן החידוש הגדול?  בשכונות הללו חיו לעיתים גם קונברסוס, לא בהכרח משום שהם רצו לגור יחד עם היהודים, פשוט משום שזה היה ביתם לפני ההתנצרות, או שהם ירשו אותו מהוריהם שהתנצרו.  בנוסף, השכונות הללו היו בתוך הערים הנוצריות.  כעת נאלצו היהודים לעבור לשכונות חדשות, שהוקמו בפאתי הערים, ולא בתוכן, לעיתים במקומות בעייתיים מבחינת ניקוז מים וסניטציה, והיו קטנות באופן משמעותי מהשכונות הישנות שלהן.  מעבר לרצון לנתק את הקשר בין היהודים לקונברסוס, קיוו אולי המלכים הקתולים שעוד מספר יהודים יתנצר. 

משפטי האינקויזיציה בסביליה גרמו לדעת הקהל להאמין שהיהודים משפיעים מאוד על הקונברסוס בדרום ספרד.  השלטונות החליטו לגרש את היהודים מאנדלוסיה בתואנה של מלחמה קרובה בין ספרד הקתולית לבין מלכות גרנדה המוסלמית.  (המלחמה אכן התרחשה, ובסופה נכבשה גרנדה, הטריטוריה המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי, ובכך הסתיימה הרקונקיסטה, אך הגירוש לא היה קשור למלחמה, המלחמה היתה תירוץ בלבד לגירוש).

כל הצעדים הללו עדין לא הצליחו לפתור את בעיית הקשר בין היהודים לבין הקונברסוס.  עדין נתפסו קונברסוס מתייהדים בסתר, ועדין היה צריך למצוא פתרון לבעיה.  ביוני 1490, נעצר קונברסו שנולד כיהודי בשם בניטו גרסיה.  גרסיה היה רוחץ צמר נודד, ששב מעליה לרגל לסנטיאגו דה קופוסטלה.  ערב לפני מעצרו, ערכו מספר שיכורים חיפוש במיטתו, ומצאו בה פיסה מלחם הקודש.  לחם הקודש זה בשר מבשרו של ישוע, והמינות הזאת, זיעזעה את החבורה.  גרסייה נלקח מיד לבית הבישוף, שהורה לחקור אותו בעינויים.  הוא הולקה, הוטבל באמבט של מים קרים, ואיבריו נמחצו באמצעות חבל עבה.  גרסייה נשבר ואמר למעניו את כל מה שהם רצו לשמוע ממנו.  הוא היה אדם מציאותי, ויש תיעוד שלפיו אמר לאסיר אחר ש"הם הכריחו אותי לומר יותר ממה שידעתי, ומספיק כדי לשרוף אותי על המוקד".  בעקבות ה"וידוי" שלו, נאסרו עוד שישה יהודים וחמישה קונברסוס, והואשמו בחטיפת ילד נוצרי בטולדו סמוך לחג המולד של שנת 1488.  לפי האישומים הם הביאו אותו למערה ליד לה גוארדיה, צלבו אותו כמו שצלבו את ישוע, ועקרו את ליבו.  לאחר מכן, הם שבו למערה, והשתמשו בליבו של הילד ובפיסת לחם הקודש של גרסייה על מנת לנסות וליצור כישוף או מגיה שחורה שתהרוג את האינקויזיטורים.  לאחר שהכישוף נכשל, נשלח גרסייה עם פיסת לחם הקודש להתייעץ עם רב אחר, שהכיר יותר טוב את המגיה השחורה, ולמרבה המזל הוא נתפס בדרכו חזרה.  הפרשה ידועה כ"פרשת הילד מלה גוארדיה".  איך קראו לאותו הילד?  הוא היה חסר שם, משום שאיש לא התלונן על ילד נעדר באותו מקום.  היכן הוא קבור?  הוא לא נקבר משום שגופתו מעולם לא נמצאה.  אגב, להיעדר הגופה היה הסבר, היא עלתה לשמים, אם כי לא מוכר שום הסבר לכך שמעולם לא התקבל דיווח על ילד נעדר בטולדו בחג המולד של 1488.   על מנת להבטיח את הרשעתם, נקטו האינקויזיטורים לא רק בעינויים, אלא גם בתחבולות.  הנאשם העיקרי בפרשה לא היה גרסייה, אלא יהודי בשם חוסה פרנקו.  כאשר הוא ביקש להפגש עם יהודי, הובא אל תאו כומר המחופש לרב, והוצג בפניו בשם רבי אברהם.  פרנקו ביקש ממנו להעביר לראש עדת היהודים הודעה, שבה פירט והכחיש את האישומים נגדו.  המסמך הזה הוצג חלקית בפני בית המשפט, כהודאה.  העיוניים והתחבולות השונות עשו את שלהם, וכל הנאשמים נמצאו אשמים, ובנובמבר 1491 הוצאו להורג.   פרשת הילד מלה גוארדיה עשתה לה כנפיים, ושימשה כהמחשה לצורך לגרש את היהודים מספרד.  לא רק שהיו בה האשמות אנטישמיות קלאסיות, החל מרצח פולחני של ילד נוצרי תמים, ועד לחילול לחם הקודש, היא גם שמשה כדוגמא לשיתוף פעולה בין יהודים לבין קונברסוס.  למעשה, עד היום ההסטוריונים חלוקים בדעתם האם עלילת הדם הזאת, לא נוצרה על מנת להכשיר את הלבבות לגירוש היהודים, או שהתומכים בגירוש, פשוט השתמשו בעלילה מקרית שנפלה לידיהם.  תהיה אשר תהיה התשובה, פרטים מהחקירה הופצו לכל עבר, וכל ספרד הכירה את הסיפור.  בסוף מרץ 1492, חמישה חודשים בלבד לאחר המשפט, חתמו פרננדו ואיזבלה על צו הגירוש של יהודי ספרד.  צו הגירוש נתן ליהודים ארבעה חודשים על מנת לעזוב את ספרד, או להתנצר.  הצו קבע שעל היהודים לעזוב את ספרד עד לתאריך 31.7.1492, ללא כספם וללא זהב, אך הותר להם לקחת עימם את חפציהם האישיים וסחורה.  מי שלא יעזוב או יתנצר עד התאריך שנקבע, יוצא להורג ורכושו יוחרם, ללא משפט, ללא פסק דין וללא הכרזת בית דין.  הצו גם מנמק את הגירוש בכך שהיהודים מטים את הנוצרים הרעים מן הדרך בכל האמצעים, ובכך הם אשמים ב"פשע הגדול והמסוכן והמדבק ביותר מכל הפשעים".  אחת התוספות המגוחכות בצו מצהירה על הגנה על היהודים עד ליום הגירוש, כדי שיוכלו למכור את רכושם מרצון ומתוך חירות.  ברור שכאשר ציבור גדול נאלץ למכור את רכושו בזמן קצר, אין לו באמת יכולת למכור את הרכוש במחיר ריאלי או אפילו במחיר הדומה למחיר ריאלי.  אנדרס ברנאלדס, הסטוריון החצר של פרננדו ואיזבל, כתב כיצד מכרו היהודים את רכושם בפרוטות, והמירו "חמור או כרם בחתיכת אריג של צמר או של בד".

למרות התעמולה נגד היהודים והאשמתם בהכשלת הקונברסוס, צו הגרוש בא ליהודים כהפתעה מוחלטת.  בהסכם הכניעה של גרנדה, הופיע סעיף שמאפשר ליהודי גרנדה להמשיך ולהתגורר בה.  בשנת 1490 הוכחרה גביית המיסים ליהודים לתקופה של ארבע שנים.  חודש לפני צו הגירוש, ערב המלך פרננדו להלוואה לקהילה היהודית של סרגוסה, ואמר לראשיה שיש לו אינטרס בהמשך קיומה.  עוד נקודה מעניינת היא שהמלכים הקתולים נעזרו באישים יהודים.  דון יצחק אברבנל, הידוע כפרשן מקרא, שימש עד לגירוש כאחד מאנשי הכספים הבכירים של איזבל.  הוא גם ניסה לשחד אותה על מנת לבטל את הצו, אך השפעתו של טורקומדה, האינקוויזיטור הראשי, שתמך בגירוש, היתה גדולה יותר.  איזבל, שרצתה להמשיך להיעזר בשירותיו, לחצה עליו שיתנצר וישאר בספרד, אך הוא העדיף לגלות לאיטליה.  יהודי אחר ששירת בחצרה של איזבל, היה דון אברהם סניור.  הוא ניהל את ענייני הכספים של הממלכה, ואפילו טורקמדה, שלא היה חשוד בסמפטיה ליהודים, נאלץ להתייחס אליו כשווה בן שווים.  פעם אחת הוא אפילו ביקש ממנו הפחתת מיסים לכפר שנקרא כמוהו, טורקמדה.   היהודים ראו בדון אברהם סניור את מגינם, וכינו אותו "ראש הגולה".  אולם הפעם גם הוא כשל ולא הצליח לבטל את גזירת הגירוש.  הוא היה בן שמונים בזמן הגירוש, ואיזבל לחצה גם עליו שיתנצר.  בניגוד לדון יצחק אברבנאל, דון אברהם סניור לא עמד בלחץ, והתנצר. הסנדקים שלו היו לא אחרים מאשר פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד. אחד ההסברים האפולוגטים להתנצרותו טוען שהמלכה איזבלה איימה עליו שהיא תהרוג את יהודי ספרד אם הוא לא יתנצר. לאחר התנצרותו הוא קיבל את שם המשפחה קורונל. ככל הנראה הוא נקבר בכנסיית לה פארל שבסגוביה, שם נמצא קבר עם סמל המשפחה שלו. לפני מספר שנים אף הותקן בכנסיה ויטראז' עם סמל המשפחה שלו. ביתו של דון אברהם סניור (קורונל) משמש היום כמוזיאון ליהודי ספרד. חלק מצאצאיו הצליחו לברוח מספרד ולחזור ליהדות, ואחד מצאצאיו, דוד קורן, אף שימש כאיש חינוך, ראש המועצה המקומית סולם צור, וח"כ בשנות השבעים. התנצרותו של מי שנתפס כמגן של היהודים בחצר המלוכה גרמה לעוד דכדוך בקרב היהודים.  גם הנזירים הפרנציסקנים לא טמנו את ידם בצלחת, ועודדו את היהודים להתנצר.    יש משהו אירוני בכך שבזמן שהמוטיבציה העיקרית לגירוש היהודים היה השפעתם לרעה על הקונברסוס, ניסו הפרנציסקנים לחולל זרם  חדש וגדול מאוד של קונברסוס. 

גירוש ספרד נתפס בהסטוריה שלנו כקיצה של קהילה מפוארת שחיה בספרד למעלה מאלף שנים.  היהודים, למרות המכות שניתכו עליהם במאה השנים האחרונות לנוכחותם בספרד, ראו את עצמם כחלק מהספרדים.  אולי כחלק שונה מהנוצרים, אבל בפירוש כחלק מהספרדים.  אנו רגילים לראות בגירוש סוג של טרגדיה לאומית, חורבן של קהילה מפוארת, אבל הוא היה בראש ובראשונה טרגדיה אנושית עבור המגורשים.  בתוך חודשים ספורים, הם היו צריכים להתנתק ממולדתם, מהתרבות אותה הכירו, להשאיר מאחור לא רק חלק גדול מרכושם, אלא זכרונות חיים, חברים ולעיתים אף קרובי משפחה, וללכת אל הלא נודע.  לגבי חלק לא מבוטל, היציאה מספרד היתה התחלה של טרגדיה אחרת.  חלקם נבגדו על ידי הספנים שהיו אמורים לקחתם לארץ אחרת, והם נמכרו לעבדים.  הספינות שלהם הפכו למטרה חביבה של שודדי ים, שהעריכו שחלקם, אם לא רובם, הצליחו להבריח זהב שקיבלו תמורת מכירת רכושם.  היו שפשוט עברו את הגבול לפורטוגל, והמשיכו את חייהם שם.  הם לא ידעו, אך לא רק שהם דחו את הטרגדיה האישית שלהם במספר שנים, הם גם העצימו אותה.  לפי הערכות ההסטוריונים כמאה ועשרים אלף יהודים עברו לפורטוגל, כשלמרביתם הותר להישאר שמונה חודשים בלבד, תמורת תשלום מס.  רוב הגולים לא הצליחו לצאת בתוך שמונה חודשים, וחלקם נמכרו לעבדות, מחלקם נלקחו הילדים.  בשנת 1495 עלה לשלטון מלך חדש בפורטוגל, מנואל הראשון.  מנואל רצה להתחתן עם ביתם של פרננדו ואיזבל, אך הללו התנו את החתונה בתנאי שיגרש מממלכתו את כל היהודים.  מנואל היה בדילמה.  בניגוד לספרד, לא היתה לו אוכלוסיה של קונברסוס שלקחה עם השנים חלק מהתפקידים של היהודים, ולכן גירושם יפגע קשה יותר בכלכלתו מאשר הפגיעה בכלכלת ספרד עקב גרוש יהודיה. מצד שני, הוא היה להוט להתחתן עם איזבל, ביתם של איזבל ופרננדו (כן, שמה היה זהה לשם אימה), משום שהיא היתה השניה בתור לרשת את הכתר הספרדי, ואחיה, נסיך הכתר, חואן, היה אדם חולני.  מנואל הראשון קיווה שחואן ימות בטרם ילד יורש לכס המלכות הספרדי,  ושהוא, באמצעות נישואיו לאיזבל, ירש את הכתר הספרדי, ויאחד את כל חצי האי האיברי תחת שלטונו.  (תוכניתו נכשלה משום שאישתו, איזבל, מתה זמן קצר לאחר שילדה את ילדם מיגל, וגם מיגל מת בגיל שנתיים, ובכך נותק הקשר בין זכות הכתר הספרדי לבין משפחת המלוכה הפורטוגזית) הפתרון שרקח מנואל הראשון היה פשוט ואכזרי.  פורטוגל פשוט תהפוך את כל היהודים בממלכה לנוצרים חדשים.  בשלב ראשון הוא חטף ילדים יהודים והטביל אותם בכח לנצרות.  להוריהם הוא הבהיר שאם הם ירצו להתאחד עם ילדיהם, הם יאלצו להתנצר בעצמם.  היו יהודים שהתנצרו כשדמעות בעיניהם, היו יהודים שגם אז סרבו להתנצר.  היו גם מקרים של יהודים שהעדיפו להרוג את ילדיהם ולהתאבד ולא לאפשר לאנשיו של מנואל לנצר אותם.  צעדו זה של מנואל גרם לתסיסה גם בקרב הנוצרים בפורטוגל.  אהבת הורים לילדיהם היא תכונה אוניברסלית, ונוצרים רבים הזדעזעו ממעשה זה של מנואל.  היו גם נוצרים שסייעו להחביא ילדים יהודים על מנת למנוע את התנצרותם.  מנואל נאלץ להפסיק את ניצור הילדים, אך לא ויתר על רצונו לנצר את היהודים.  הוא סגר את הנמלים של פורטוגל, והודיע על הסדרת יציאת היהודים דרך נמל ליסבון.  בהתקרב הזמן בו היה על היהודים לצאת מפורטוגל, הם הגיעו לליסבון.  שם הוקפו בחייליו של מנואל, והוטבלו בכח הזרוע לנצרות.  חלק גדול האנוסים בפורטוגל, היו למעשה יהודים ספרדים שברחו לפורטוגל.  הם איבדו את רכושם בספרד, קהילותיהם ומשפחותיהם פוזרו, ואם זה לא היה מספיק, הם הפכו בשל מעשיו של מנואל הראשון לאנוסים.  מכת גורל שכזאת, איש לא יכל לצפות.