חנה סנש

חנה סנש נולדה בבודפשט בשנת 1921, למשפחה ממוצא יהודי, אך למען האמת די רחוקה מהיהדות. היא עצמה למדה בבית ספר פרוטסטנטי, וכאשר נבחרה למועצת התלמידים, נמנע ממנה לממש את בחירתה בשל אנטישמיות. אינני יודע עם התקרית הזאת גרמה לה להיות ציונית, או אולי התגברות האנטישמיות באירופה, התגברות שתגיע לשיאה המזוויע בשואה, אך כבר כנערה צעירה בתיכון, היא ראתה את עצמה כיהודיה וכציונית. ביום הולדתה ה- 18, היא כתבה ביומנה: "אני מרגישה עכשיו שיהודייה אנוכי בכל מאודי… אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה… היום יום הולדתי, בת שמונה עשרה אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול – ארץ ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה – ארץ ישראל." אגב, ימים ספורים קודם לכן, היא קיבלה החלטה לכתוב ביומן בעברית בלבד. זאת אינה החלטה טריוויאלית לנערה ששפת אימה היא הונגרית, והיא לא הצליחה לעמוד בהחלטה במלואה. את המשך היומן היא כתבה בחלקו בעברית ובחלקו בהונגרית.

בספטמבר 1939 היא עלתה לארץ הישר לבית הספר לחקלאיות של חנה מייזל בנהלל. שם היא למדה מצד אחד עבודות משק ומצד שני עבודות בית. זה לא היה מעבר קל לנערה טובה בודפשט, שבאה מבית בורגני אירופאי. באחד הימים היא תיארה ביומנה את הספקות שאחזו בה: "לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים: גלויה מבודפשט ששלחה אווה מאיזה נשף, ובמקרה, בלי להרגיש, עבר מבט על ידי הפצועות מעבודה. האם לא היתה זאת רומנטיקה טפשית לעזוב את החיים הקלים ולבחור בחיים של פועלת?"

שנתיים היא שהתה בבית הספר בנהלל, ולאחר מכן התלבטה בקשר לעתידה. הוצע לה להצטרף לגרעין של עולי הונגריה. היא כתבה על ההתלבטות ביומנה: "בעלי חינוך טוב, גלותיים עדין. יתכן שדווקא אלה קרובים לי בטיבם, אבל המוצא המשותף אינו מוסיף לי כלום, ויכול רק לעכב אותי בהתקשרותי עם השפה והתרבות העברית". בסופו של דבר היא הצטרפה לגרעין אחר, שהורכב ברובו מילידי הארץ, גרעין שהיה מחוספס יחסית אליה, ושהקים את הקיבוץ שדות ים, הסמוך לקיסריה. כאן היא כתבה את השיר הידוע ביותר שלה, שיר שזכה למספר בצועים "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי").

דבר נוסף קורה בזמן שהותה בשדות ים: מתרבות הידיעות על השואה ורצח היהודים. עד שנת 1941, יודעים על הגטאות, יודעים על האנטישמיות, אבל אין עדין טבח. כעת מתרבות הידיעות על רצח היהודים, וברור שבאירופה מתרחש ג'נוסייד כנגד היהודים. עבור חנה סנש, שעזבה את אירופה רק שנים ספורות לפני כן, הידיעות הללו אינן ידיעות חדשותיות בלבד, וההזדהות שלה עם הסבל של יהודי אירופה אינה רק הזדהות על רקע לאומי, אלא גם הזדהות אישית מאוד. משפחתה, חבריה והקהילה שממנה באה נשארו באירופה. היא מבינה את המשמעות של הידיעות האיומות מאירופה עבור האנשים הקרובים לה. ביומנה היא כותבת: "קם בי רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, לעזור שם בארגון עליית הנוער, ולהביא גם את אמא. ובמידה וידעתי את האבסורד שברעיון הזה, בכל זאת הוא נראה לי אפשרי והכרחי". בגליל ים מתחילים להתאמן אנשי הפלי"ם, ומהם היא שומעת שהבריטים מחפשים יוצאי אירופה על מנת להצניחם באירופה הכבושה על ידי הנאצים. הבריטים לא מצפים מהצנחנים להסתער על הנאצים באירופה, הם זקוקים ליכולת ההטמעות שלהם באוכלוסיה החיה במדינות הכבושות על ידי הנאצים. אחרי הכל מדובר באנשים שעלו מאותן מדינות עצמן, ששפות האם שלהם הן השפות המדוברות באותן מדינות, והכרותם עם התרבויות המקומיות עולה לאין שיעור על הכרותו של כל קצין מודיעין, תהיה מקצועיותו אשר תהיה. המשימות שלהן היו משימות ביון, סיוע לשבויים שברחו, גרילה וכד'.

חנה סנש מחליטה להתנדב. היא מתגייסת לפלמ"ח ומהפלמ"ח לצבא הבריטי, עוברת אמונים צבאיים, ומחכה לצאת לאירופה. ביום בו קבוצת הצנחנים שלה אמורה היתה להתחיל את מסעם לאירופה, מגיע לארץ אחיה, גיורא. היציאה מתעכבת ביום אחד, וחנה זוכה להפגש עימו, אך אינה מספרת לו על מסעה הצפוי חזרה להונגריה. היא נותנת לו לקרוא מכתב שהכינה למקרה שהיא תצא למסעה להונגריה לפני שתספיק לפגוש אותו:

"גיורא יקירי,

יש מכתבים הנכתבים לא על מנת להישלח. מכתבים, שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול: האם יגיעו לתעודתם או לא?

מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן. אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אל תשאל מה. פעם תדע מה העניין.

גיורא יקירי, עליי להסביר לך משהו, להצטדק. עליי להתכונן לאותו רגע בו תעמוד פה, בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע בו ניפגש אחרי שש השנים וכשתשאל: איה היא?- יענוך בקיצור: אין, איננה!

האם תבין? האם תאמין שיותר מרצון להרפתקה, יותר מרומנטיקה ילדותית הביאוני עד הלום? האם תבין, תרגיש, שלא יכולתי לעשות אחרת, שכך מוכרחה הייתי לעשות?"

במרץ 1944, כשלושה חודשים לפני מעבר הגבול להנוגריה היא צנחה ליוגוסלביה, שם יצרו הצנחנים קשר עם הפרטיזנים של טיטו. ימים ספורים לפני המעבר להונגריה, היא שהתה בכפר סרדיצה שבקרואטיה יחד עם שני צנחנים נוספים: יונה רוזנפלד (שלאחר קום המדינה עיברת את שמו ליונה רוזן) וראובן דפני (שגם הוא שרד את המשימה): ערב המעבר להונגריה, היא העבירה לדפני פתק, ובקשה ממנו שיעביר אותו לחבריה בשדות ים, במידה והיא לא תשוב. הוא הכניס את הפתק לכיס. מספר שעות לאחר מכן, הוא הציץ בפתק, היה זה שיר מפורסם נוסף שלה, "אשרי הגפרור":

אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.
אשרי הלהבה שבערה בסיתרי לבבות.
אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד.
אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות.

התגובה הראשונה שלו היתה כעס, כעס על כך שהיא מצאה לעצמה את הזמן לכתוב שירים באמצע משימה באירופה. הוא אפילו זרק את הפתק. לאחר מכן הוא הבין שבאמת יש סיכוי שהיא לא תחזור, ובמקרה שכזה הוא יפעל בניגוד מפורש לבקשתה האחרונה ממנו. הוא התרצה, והחזיר את הפתק לכיסו. הפתק המקורי מאוד מקומט בגלל המקרה שתואר כאן. את הפתק הוא העביר לצנחן אחר שחזר לארץ, אריה פיכמן, והוא העביר את הפתק לאנשי קיבוץ שדות ים. השיר "תפס" מהרגע הראשון. זמן קצר לאחר מכן הוא הודפס בעיתון "דבר הפועלת".

חנה סנש עברה את הגבול להונגריה, אך שעות ספורות לאחר מכן, היא נתפסה כאשר ברשותה מכשיר קשר. הונגריה באותה תקופה היתה גרורה של הגרמנים, והיא הועברה בתחילה לחקירה בגסטפו. לאחר חודשיים הגסטפו החזיר אותה להונגרים, והם החליטו להעמיד אותה לדין על בגידה, משום שהיא נולדה בהונגריה. חנה סנש טענה שמולדתה היא ארץ ישראל, ולכן היא אינה בוגדת. במהלך מאסרה איפשרו לה להפגש עם אימה. בשביעי לנובמבר 1944, עוד בטרם הסתיים ההליך המשפטי נגדה, הוצאה חנה סנש להורג. לאחר ההוצאה להורג גילו על גופה שני פתקים: הראשון מכתב פרידה מאימה, השני שיר שכתבה בזמן שהותה בכלא. לא מדובר בשיר מפורסם, אך זה השיר שהכי נגע לליבי. אישה צעירה, יושבת בתא כלא קטן, מבינה שחייה הסתיימו, ומתארת זאת בשיר קצר וקורע לב:

אחד- שניים- שלושה… שמונה האורך,

שני צעדים הוא רוחב הצלע-

החיים מרפרפים בסימן שאלה.

אחד- שניים- שלושה… אולי עוד שבוע.

או סוף הירח ימצאני פה עדיין.

אך ממעל לראשי- האין.

כעת בחודש יולי בת כ"ג אהי…

במשחק נועז עלי מספר עמדתי.

הקוביה כרכרה. הפסדתי.

חנה סנש, 1921-1944, יהי זכרה הטוב ברוך.