קאפו בישראל – משפטים בישראל כנגד יהודים ששימשו כקאפו

קיץ 1950, יום חם.  אישה צעירה, מלכה גולדשטיין שמה, נכנסה לקונדיטורייה "הרמן", שברחוב נחלת בנימין בתל אביב, על מנת לקנות לעצמה גלידה.  כאשר ראתה את המוכרת, קפא הדם בעורקיה.  המוכרת לא זיהתה אותה, אבל היא, גולדשטיין, זיהתה את המוכרת מיד.  כדי להיות בטוחה שהיא אינה מדמיינת, היא שאלה את המוכרת לשמה.  המוכרת הזדהתה כאלזה.  לא, מלכה גולדשטיין לא טעתה ולא דמיינה, מי שעמדה כעת מולה, והיתה אמורה למכור לה גלידה, היתה אֶלְזָה טְרֶאנְק, ששימשה כ"זקן הבלוק" (בְּלוקְאֶלְטֶסְטֶה) של בלוק 7 במחנה ההשמדה בירקנאו  (זקן הבלוק היה מינוי של אסיר על ידי הגרמנים לאחראי על הבלוק, ולמרות השם, לא היה לו קשר לגיל הממונה).  גולדשטיין היתה אחת מהאסירות שטרנק היתה אחראית עליה.  גולדשטיין יצאה מיד מחנות הגלידה בסערת רגשות, ושמה את פעמיה לתחנת המשטרה, שם התלוננה על טרנק, תלונה שהסתיימה במשפט כנגד טרנק, ובהרשעה חלקית.  לסיפור המשפט של טרנק אחזור בהמשך, לפני כן ברצוני לתת רקע לנושא הקאפואים בישראל והמשפטים נגדם.  אתחיל בהבהרה בקשר למושג "קאפו".  במקור היה זה כינוי לאסיר שמונה על ידי סגל המחנה לעמוד בראש יחידת עבודה של אסירים במחנות הריכוז וההשמדה.  תפקידו היה לרוב לפקח על הגעת האסירים לעבודה, ועל מילוי המכסות.  הותר לו לנקוט בכל אמצעי שהוא מצא לנכון, על מנת להטיל את מרותו על האסירים הנתונים לפיקוחו, ואם אחד האסירים מת, הוא לא היה נדרש לתת דין וחשבון.  בתמורה הוא קיבל תנאי כליאה יותר טובים, או אולי צריך לנסח זאת כפחות גרועים:  מיטה משלו, תוספת אוכל וכד'.  בציבוריות הישראלית המושג "קאפו" הפך לסוג של מילה גנרית עבור כל יהודי ששיתף פעולה (בין אם מרצון ובין אם מאונס) עם השלטונות הנאצים.  בפוסט הזה, אני אשתמש במילה "קאפו" במובנה הפחות מדוייק והיותר רחב, אך המתאים יותר לתפיסה של הקוראים.  בין הקאפואים אפשר למצוא מגוון רחב של טיפוסים.  היו שניסו לנצל את מעמדם בלסייע לאסירים שעליהם הם היו ממונים.  מצד שני היו שניצלו את מעמדם והפעילו סנקציות ברוטליות על האסירים שלא לצורך.  לא תמיד ניתן לדעת בוודאות מלאה האם כאשר הופעלה אלימות כנגד אסיר מצד הקאפו, היה זה מתוך מניע מוסרי, לדוגמא מניעת התערבות של הגרמנים (שיכולה היתה להיות אלימה הרבה יותר, עד כדי שליחת אסירים להשמדה), מניעת גניבת אוכל או רכוש מאסירים אחרים וכד', או מתוך רצון להגן על מעמדו והפריווליגיות של הקאפו.  למרות שהמילים "קאפו" או "יודנראט" נושאות מטען שלילי של בוגדים המתעמרים באחיהם בנסיון להציל את עצמם, או לפחות להנות מהקלות בתנאי החיים האיומים במחנות, בפועל המציאות היתה מורכבת הרבה יותר, ובהחלט יש תיעוד של קאפואים שניסו למלא את תפקידם בצורה הוגנת ואנושית בתנאים לחלוטין לא הוגנים ולא אנושיים.

הסיפור של זיהויה של אלזה טרנק לא היה יוצא דופן.  בראשית ימי המדינה, שנים ספורות לאחר השואה, ניצולי שואה זיהו את הקאפואים שהיו אחראים עליהם כאשר פגשו אותם באקראי במקומות שונים:  באוטובוס, בחתונות, בבית הכנסת, בנופש בבית הבראה, ברחוב וגם בחנות גלידה, כפי שראינו זה עתה.  הזעם על הקאפואים היה גדול, אך במדינה הצעירה, לא היה חוק שאיפשר להעמיד לדין אנשים על פשעים הקשורים לשואה, פשעים שבוצעו לפני קום המדינה, והרחק מגבולותיה.  את הזעם על המצב הזה, ועל הסיטואציות הקשות של פגישות מקריות בין ניצולי שואה לבין הקאפואים שפיקחו עליהם, תאר מי שהיה אז אחד מבכירי העיתונאים בישראל, דוד לאזר, בכתבה שפרסם במעריב באפריל 1949.  בכתבה הוא תאר שיחה שהיתה לו עם ניצול שואה שנתקל בקאפו שלו ממחנה פאלשוב.  הכתבה תיארה כיצד אותו ניצול שואה שמע שהקאפו נמצא בישראל, אך הוא לא האמין לכך, עד שנתקל בו בקו 4 בתל אביב.  כאשר נתקלו מבטיהם של הניצול ושל הקאפו, ברח הקאפו מהאוטובוס, והניצול דלק אחריו, עד שתפס אותו, סטר לו והלך להתלונן במשטרה.  לתדהמתו של אותו ניצול, במשטרה הבהירו לו שאין חוק בישראל שניתן לשפוט על פיו קאפו, והמליצו לו ללכת לקיוסק הקרוב, לשתות גזוז ולהירגע.  כאשר הניצול טען שבכל מדינות אירופה יש חוקים נגד מי ששיתף פעולה עם הנאצים, הציעו לו השוטרים שיגש אל הכנסת, ויבקש מהם לחוקק חוק שכזה גם בישראל.  כאשר כתגובה, הוא איים שהוא עצמו יפגע באותו קאפו, הבהירו לו השוטרים שישראל היא מדינת חוק, והוא יעמוד על כך לדין.  מכיון שדווחו עשרות מקרים בהם זוהו קאפואים במדינת ישראל, הועבר בכנסת, בתחילת אוגוסט 1950, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.  כן, זה נשמע מוזר.  רובינו חושבים שהחוק נחקק על מנת שהמדינה תוכל לשפוט את הנאצים עצמם, אבל המילה "ועוזריהם", מתייחסת, בין היתר, או אולי בראש ובראשונה, לקאפואים יהודים שפעלו במחנות.  למעשה הנאצי היחיד שנשפט במסגרת החוק הזה, היה אדולף אייכמן, שגם נידון למוות והוצא להורג.  שאר המשפטים שנערכו במסגרת החוק הזה כוונו ל"עוזריהם" של הנאצים (כולל הפיאסקו של משפט דמיאניוק, שהיה שבוי אוקראיני שהתנדב לעבור לצד הנאצי ולסייע בהשמדת היהודים), ומדובר בעשרות משפטים.  בזמן הדיון על החוק טען אמנם שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, שהחוק  יאפשר למדינת ישראל לבוא בחשבון עם הנאצים, אך גם הוא הודה שמבחינה מעשית, החוק מאיים פחות על הנאצים עצמם:

"יש להניח, שנאצים פושעים שהתחייבו בעבירות שבהן דן החוק, לא יעזו לבוא לישראל.  אך החוק חל גם על עושי דברם של הנאצים, ולצערנו לא נוכל להיות בטוחים שכאלה לא ימצאו במחננו, אם כי מספרם קטן בוודאי…

…החוק המוצע עשוי גם לתרום תרומה לטיהור האווירה בתוך שארית הפליטה שעלתה לישראל.  כל המכיר את בעיותיה, יודע כמה כאובה אצלה השאלה של החשדים (הכוונה לחשדות – ש.כ) והאשמות ההדדיות, המקיפים עד היום אנשים מבין משוחררי המחנות והגטאות שעלו ארצה.  ולגבי חלק מהם, אולי מפני שלא ניתנה להם הזדמנות להוכיח את נקיון נפשם וכפם בפני בית דין מוסמך, בין אלה שהובאו למשטרה, והמשטרה לא יכלה, בהיעדר חוק כחוק המוצע לפתוח נגדם בחקירה, היו בוודאי גם כאלה המעוניינים בעצמם בחקירה שכזאת.  החוק בא כדי להעניש את הפושעים; ובעקבותיו יוצדקו גם אלה שהם חפים מפשע, 'והיה מחננו טהור'".

למעשה, פנחס רוזן הודה שמבחינה מעשית, יותר מאשר החוק ימומש כנגד הנאצים עצמם, הוא ימומש כנגד מי שנמצאים בארץ, וזוהו כמסייעים לנאצים.  ומיהם בעצם אותם אנשים?  אלה אנשים שהיו אסירים במחנות, אך נשאו בתפקידים שבמהלכם פיקחו על אסירים אחרים וזכו בטובות הנאה כאלו או אחרים ממפקדי המחנות.  במילים אחרות מדובר על קאפואים, במשמעות הרחבה והפחות מדוייקת של המילה. 

במהלך הדיונים הבהיר גם חבר הכנסת יעקב גיל, מהציונים הכללים את ציפיותיו מהחוק:  "לצערנו ולבושתנו היו יהודים, אמנם מועטים, שמתוך חולשה שימשו כקאפו.  ידוע התיאור בספר "סלמנדרה" על הקאפו היהודי שבאושוויניצ'ים, תאור מחריד ומכאיב.  אחדים מהקאפו האלה הסתננו גם למדינת ישראל, ויש לחפשם ולהעמידם לדין."   

לאחר שורה ארוכה של דוברים, שוב קם שר המשפטים, פנחס רוזן, לענות לטענות השונות שעלו, ושוב הבהיר שהחוק ייושם יותר כנגד היהודים, ופחות כנגד הנאצים עצמם: "מבחינה מעשית יפגע החוק פחות בנאצים מאשר ביהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ונמצאים כאן במדינת ישראל".

ההערכה שהחוק יופעל יותר כנגד יהודים מאשר כנגד נאצים התבררה כנכונה, אך למעשה במשפט הראשון שנערך במסגרת החוק, הועמד לדין דווקא נוצרי סלובקי בשם אנדרי בניאק.  בניאק עלה לארץ עם אישתו בדצמבר 1949, בזהות של יהודי, למרות שהיה נוצרי.  אישתו היתה יהודיה שהתנצרה.  מדוע הוא עלה לארץ?  ממש כפי שטען אותו ניצול שואה שנתקל בקאפו, בכל מדינות אירופה היו חוקים נגד משתפי פעולה עם הנאצים.   מן הסתם סביר להניח שכנוצרי מניעיו לא היו ציוניים.  לאחר שעלה לארץ הוא שוכן במעברת בית ליד, ושם הוא זוהה על ידי ניצול שואה בשם יצחק פריימן, אשר נתקל בו באקראי.  לאחר קבלת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, הוא הועמד לדין והואשם ב- 12 אישומים, בהם רצח תינוק יהודי בן 3, גרימת נזק גופני ונפשי ליהודים, גירוש יהודים למחנות השמדה, השתייכות למשמר הלינקה (מיליציה סלובאקית פרו נאצית) והסתה כנגד העם היהודי מתוך כוונה להביא להשמדתו.  המשפט לווה בשתי תופעות, לכאורה סותרות, שאפיין את מרבית המשפטים שנערכו בארץ למסייעי הנאצים.  מצד אחד, באופן לא מפתיע, קהל מאוד אמוציונאלי ועויין את הנאשמים, אך מצד שני התעניינות תקשורתית דלה מאוד.  הדיווחים על המשפט מוקמו בעמודים האחוריים של העיתונים, ולרוב בידיעות קצרות מאוד.  הסיבה לפער בין העניין של הקהל במשפט לחוסר העניין התקשורתי היתה, ככל הנראה, שמרבית הקהל שהגיע למשפט (וגם למשפטים שנערכו לאחר מכן לקאפואים יהודים) היו אנשים שנפגעו על ידי הנאשמים ובני משפחותיהם, והם התעניינו במשפט הספציפי אותו הם באו לראות.  הציבור הכללי, לעומת זאת, פחות התעניין במשפטים הללו.  המשפט כנגד בניאק הסתיים ביולי 1951 בזיכויו מחמת הספק, והוא עזב את הארץ לקנדה מלווה באישתו.  קשה למצוא חומר על משפט בניאק, ככל הנראה משום שהוא לא היה יהודי, ורוב המאמרים בנושא מתמקדים או במשפטים כנגד יהודים, או בשני המשפטים הידועים ביותר: משפט אייכמן ומשפט דמאניוק.

ב- 1.8.1951, בדיוק שנה לאחר קבלת החוק, הועמד לדין היהודי הראשון על סיוע למכונת ההשמדה הנאצית.  המדובר היה במשה פוצ'יץ, שהיה סגן מפקד המשטרה היהודית באוסטרוביץ.  למרות היותו סגן המפקד, הוא היה דומיננטי יותר מהמפקד עצמו, ולאחר שזה נרצח החליף אותו פוצ'יץ, ומונה לעמוד בעצמו בראש המשטרה היהודית.  ב- 10.7.1944 חוסל הגטו לאחר מספר אקציות, והשורדים, ובתוכם פוצ'יץ, הועברו לאוושויץ.  רוב יוצאי המחנה ניספו, אך מספר מצומצם של שורדים, ובתוכם פוצ'יץ עצמו, שרדו גם את אוושויץ.  לאחר המלחמה היה פוצ'יץ פעיל בהנהלה היהודית של מחנות העקורים בשטח הכיבוש האמריקאי.  בשל העדויות על תפקידו בזמן השואה הוא הועמד לדין בבית דין אמריקאי, אך זוכה.  בנוסף, הוא הועמד לדין במעין בית דין של כבוד של הקהילה היהודית, שכמובן היה חסר סמכות לגזור עונשים, וגם בבית דין זה הוא זוכה.  ב- 1948 עלה פוצ'יץ לישראל והחל לעבוד במשרד הפנים.  לאחר שמספר ניצולים מגטו אוסטרוביץ התלוננו נגדו, נפתחה בנושא חקירה, ובאוגוסט 1951 זכה פוצ'יץ  בכבוד המפוקפק של להיות היהודי הראשון שהועמד לדין תחת חוק עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם. 

במשפט עצמו קשה היה להתעלם מהפער הבלתי ניתן לגישור בין עדויות ההגנה לעדויות התביעה.  עדי התביעה העלו תמונה של אדם שנהנה מהשררה, מתהלך תמיד עם מגפיים, מכנסי רכיבה, חבוש בכובע משטרה ואלה תחת זרועו, אדם שחייבים לפנות אליו בתואר "אדוני המפקד", ושכאשר הוא נכנס לחדר יש לעמוד בהקשב. לעומתם, עדי ההגנה תארו אופי אחר לחלוטין, של אדם חסר כל גינויי שררה, הולך בבגדים רגילים, פרט לארועים רשמיים,  מדבר בסבר פנים יפות לכל הפונה אליו, עוסק בהצלה ובנסיון לסייע לציבור האומלל בגטו.  הפער בעדויות על אופיו של פוצ'יץ הגיע לשיא במשפט שאמר עד ההגנה פנחס לנגר: "אחי שונאו ואני ידידו". 

בפסק הדין, התייחס אב בית הדין, השופט פנחס אבישר לפערים הללו בתאור אופיו של פוצ'יץ:  "אין לנו ספק כי התמונה שציירו בפנינו עדי הקטגוריה, של אדם אכזר תאב שלטון, לבוש בגדי שררה, חמוש באלה או שוט המפיל חיתתו על סביבותיו, ושאנשים עומדים דום בפניו או נזהרים מפני התקרבותו, היא תמונה מסולפת בעיקרה.  מאידך גם התמונה שהעלו עדי ההגנה, של אדם מצניע לכת וחי חיי דחקות נוכח השפע שאחרים נהנים ממנו ואינו מסוגל להרים יד באיזו מסיבות (כך במקור, אמור להיות באלו נסיבות) שהן, אינה מתאימה למציאות.  אנו סבורים שאלה וגם אלה הגזימו בתיאור התמונה, כל אחד לפי רוחו ומגמתו".

האישומים שעמד בפניהם פוצ'יץ היו מחרידים.  הוא הואשם במספר מקרים של הסגרת יהודים לגסטאפו, בינהם ילדים ופרטיזנים; הוראה לקבור יהודי שנורה ונפצע על ידי הגרמנים בעודו בחיים, מניעת בריחה מהגטו ערב חיסולו; תקיפת אסירים יהודים עד כדי גרימת חבלות חמורות ועוד.  גם במשפט זה, ממש כמו משפטים אחרים הקהל היה עויין מאוד כלפי הנאשם, ואף ניסה פעמיים לערוך לינץ' בפוצ'יץ ובאישתו. לעומת זאת הכיסוי התקשורתי של המשפט היה דל מאוד.

פסק הדין במשפטו של פוצ'יץ היה ארוך יחסית למשפטים של קאפואים, הוא היה בן 54 עמודים.  השופט דן בכל ארוע וארוע, ובכל אחד ואחד מהם העדיף את גירסת עדי ההגנה, ולא התביעה.  בסופו של דבר פוצ'יץ זוכה מכל אשמה.  לא ידוע מה עלה בגורלו לאחר המשפט.

אֶלְזָה טְרֶאנְק, שהוזכרה בתחילת הפוסט היתה האדם השלישי שהועמד לדין תחת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם והאישה הראשונה.  שופטת חוקרת החל לחקור את טראנק כבר בספטמבר 1950 בחמישה סעיפים.  לפי הראשון היא התעללה באסירות בכך שהעירה אותן שלוש שעות לפני המסדר, ואילצה אותן לכרוע ברך עד לתחילתו.  הסעיף השני ייחס לה התעללות, משום שאסרה על אסירות להגיש מים לאסירות שהתעלפו או חשו חולשה.  הסעיף השלישי טען שהיא אילצה אסירה בשם טרודה לוסטיג לכורע ברך בתוך שלולית מים, כאשר ידיה מורמות ונושאות לבנה בכל כף יד.  הסעיף הרביעי ייחס לה הכאת האסירות לפני המסדרים, והסעיף החמישי יחס לה גרימת חבלה חמורה בכך שהכתה אסירה בשם חווה גוטליב וגרמה לה לחירשות באוזן אחת.  כאשר קוראים את הסעיפים הללו, זה נראה על פניו כמעט זוטות ביחס לרצח של שישה מליון יהודים, אולם צריך להבין כאן מספר דברים.  ראשית, אין אדם אחד שאחראי על השואה.  יש שרשרת פיקוד החל מצמרת ה- SS, דרך מפקדי המחנות ואנשי הסגל של המחנות.  הדרגים הנמוכים ביותר בשרשרת הזאת הם הזקיפים במחנות, ומתחתם הקפואים שבמקביל להיותם אסירים בעצמם, הם היו, למעשה, החלק הנמוך ביותר בשרשרת מנגנון השליטה הנאצי על האסירים (שוב בהסתייגות שלא היה מדובר בתפקיד התנדבותי, וכן בהבדלים באופי מילוי התפקיד על ידי כל אחד ואחד מהם).  במילים אחרות, מבחינת התביעה, לא מדובר על חמישה סעיפים שממחישים אופי רע של הנאשמת ותו לא, או חמישה ארועים מקריים שאין שאין קשר בינהם, אלא במבט הרחב יותר, הפעלת סמכות ברוטאלית, שלא לצורך, על ידי אלזה טרנק כלפי האסירות שהיו תחת מרותה, במסגרת -וסליחה על הבוטות של המשך המשפט – הטיפול הנאצי ביהודים.

כאשר אלזה טראנק נחקרה, היא ניסתה להסביר את מעשיה.  ראשית היא הכחישה הכאה ברוטאלית.  היא הודתה שהיכתה אסירות הנתונות למרותה, אך טענה שלא היה מדובר בהכאה סאדיסטית וממושכת, ושתמיד היתה סיבה לכך.  למשל כאשר ניסתה אסירה לקבל מנת אוכל מוגדלת, הרי שהדבר יהיה על חשבון אסירה אחרת.  יתרה מזאת, אם האסירות יתחילו להתקוטט בינן לבין עצמן (בין אם בשל אוכל ובין אם מכל סיבה אחרת), הרי שהגרמנים יענישו את כל הבלוק, ולכן עדיף היה להן לחטוף ממנה, מאלזה, מכה או שתיים, ולא להגיע למצב שבו הגרמנים עצמם יפעילו את סמכותם כנגד הבלוק.  למעשה, טענה טרנק, זה עדיף לא רק לשאר האסירות בבלוק, אלא אפילו לאותן אסירות שחטפו ממנה מכות.  בקשר למניעת מים מאסירות חלשות, הסבירה טרנק שברז המים היה רחוק מהבלוק, ואם הגרמנים היו מגיעים והיתה חסרה אסירה, הרי שהגרמנים היו ממשיכים להעמיד במסדר במשך שעות את כל נשות מחנה הנשים של בירקנאו, לא רק את נשות הבלוק שלה.    

השופטת החוקרת, מינה שמיר, התלבטה באשר לנושא הפשע נגד האנושות.  החוק מגדיר פשע נגד האנושות באופן הבא:  "רציחה, השמדה, שעבוד, הרעבה וגירוש של אוכלוסיה אזרחית, וכל מעשה לא-אנושי אחר שנעשה באוכלוסיה אזרחית; וכן רדיפה מטעמים לאומיים גזעיים, דתיים, או פוליטיים;".    לאור ההגדרה הזאת, קבעה השופטת שמיר שהכאה של אסירים בודדים אינה נחשבת לעבירה כנגד האנושות, ללא קשר למספר הארועים המדווחים.  לעומת זאת הסעיף הראשון שמדבר על אילוץ שיטתי של כל נשות הבלוק לכרוע על ברכיהן במשך שעות בחורף הפולני, כפרטקטיקה יומיומית, היא אכן פעולה נגד אוכלוסיה אוכלוסיה אזרחית, כמשמעותה בהגדרת פשע כנגד האנושות.  כעת ניתן לשאול האם אילוץ הכריעה הוא התנהגות בלתי אנושית.  שמיר הגיעה למסקנה שמדובר בטכניקת עינוי, ולכן מדובר בהתנהגות בלתי אנושית, ומכיון שכך הרי שהסעיף הראשון עונה להגדרת פשע נגד האנושות.  בהתאם להמלצתה של השופטת החוקרת שמיר, הוגש במרץ 1951 כתב אישום נגד טרנק שכלל 12 סעיפים, כאשר הראשון בינהם הוא אילוץ אסירות הבלוק לכרוע ברך במשך שעות לפני המסדר, שכאמור נכנס לטענת השופטת שמיר למסגרת פשע נגד האנושות, ועוד 11 מקרים פרטניים של תקיפת אסירים, בחלקם תוך גרימת חבלה חמורה.  בניגוד לדעתה של השופטת החוקרת מינה שמיר, הרכב השופטים בראשותו של מקס קנת, החליטו לזכות אותה מהאשמה של פשע נגד האנושות.  הם אמנם קיבלו את הטענה שטראנק אילצה את כלל האסירות לכרוע ברך במשך שעות, אבל טענו שמעשה זה אינו בדרגה חמורה של פשע נגד האנושות.  החוק דורש עונש מוות, ללא שיקול דעת על פשעים נגד האנושות, והוצאת האישום של אילוץ הנשים לכרוע ברך במשך שעות מההגדרה של פשע נגד האנושות, הציל את חייה של טראנק.  בסופו של דבר היא הורשעה גם בנושא זה וגם בתקיפות השונות שפורטו בכתב האישום.  על כל סעיף הושת עליה עונש מאסר שנע בין שנתיים לשלושה חודשים.  מכיון שהוחלט שהעונשים יהיו חופפים, ולא מצטברים, בפועל הוטל עליה שנתיים מאסר, שנלקחו בחשבון מיום מעצרה בספטמבר 1950.  לאחר ניכוי שליש ממאסרה, היא שוחררה ארבעה חודשים לאחר גזר הדין, ועקבותיה נעלמו לאחר מכן.  עד היום לא ברור אם היא שינתה את שמה, עזבה את המדינה או שני הדברים גם יחד.

לא ברור לחלוטין כמה משפטים נערכו נגד יהודים שהיו אסירים במחנות, ומונו לקאפואים.  אחת הסיבות לכך היא שיטפון שפגע בשנות החמישים בארכיון משרד המשפטים.  היה גם חוסר רצון לדבר על הנושא הזה.  התיק עם המספר הסידורי הגדול ביותר שמצא איתמר לוין, חוקר שואה שחקר את נושא משפטי הקאפו בישראל היה 160.  לוין מעריך שהיו כמאתיים חקירות במשטרה כנגד מי שנחשד כקאפו, ומתוכם הבשילו כעשרים אחוז למשפטים.  בספר שפרסם לוין, "קאפו באלנבי",  הוא סוקר 23 משפטים שהוא הצליח למצוא אותם בארכיון.  חלקם, אגב, כתובים בכתב יד על גב של ניירות מנדטורים. מבין אותם 23 משפטים, 9 הסתיימו בזיכוי.  תיקים אחרים הוא לא מצא בארכיון, אך מצא הדים להם בעיתונות.  העונש הממוצע בתיקים בהם היתה הרשעה עמד על כשנה וחצי מאסר בפועל. 

משפטם של יהודים שנאשמו בסיוע לנאצים, הוא נושא שמעורר רגשות עזים, וגם שאלות קשות.  האם אנו יכולים בכלל לשפוט אותם?  האם הם קורבנות של הנאצים, או משתפי פעולה?  האם רק אנשים שפלים היו מסכימים להתמנות לקאפו, או שרק אנשים מוסריים מהמעלה הראשונה היו מסרבים להתמנות, גם כאשר חייהם (ולפעמים גם חיי משפחתותהם) היו תלויים בכך?  האם בכלל, בית המשפט הוא המקום הנכון לשאול את השאלות הללו?  אלה שאלות שקשה לענות עליהם.  מיכאל גלעד (במקור גולדמן) היה נער באוושויץ, ולאחר מכן חוקר משטרה ביחידה שחקרה את אייכמן.  לגלעד לא היו ספקות.  לטענתו, כל מי ששירת כקאפו יכל היה וצריך היה לוותר על תפקידו.  באותה נשימה הוא מספר שחייו ניצלו על ידי קאפו יהודי, שהצליח לשכנע איש ס"ס שלא לירות בו.  מצד שני, אלי ויזל, גרס בגישה הפוכה לחלוטין: "אשמים או לא אשמים, השוטרים בגטאות, הקאפו במחנות, זכאים הם בדינם, בהתאם לנסיבות המקלות שהניעום לנהוג כמות שנהגו.  ראויים הם לרחמים יותר מאשר לבוז.  החלשים, מוגי הלב, כל אלה אשר מכרו את נשמתם כדי להישאר בחיים עוד בוקר אחד, עוד ליל חרדות אחד, את כולם מכייל אני בקטגוריה של הקרבנות.  יותר מאחרים זקוקים הם למחילה.  יותר מיתר אחיהם, ובשונה מהם, ראויים הם לחמלה וחסד.  אשמתם שלהם מוטלת על תלייניהם". 

באופן מעט חריג, אני אסיים את הפוסט הזה בהמלצה על שני מקורות עבור מי שמעוניין לדעת יותר על הנושא.  את הראשון הזכרתי בחטף, זהו הספר "קאפו באלנבי" שכתב איתמר לוין, ויצא בהוצאת יד בן צבי בשנת 2015. 

המקור השני הוא הפרק המוקדש לנושא המשפטים כנגד יהודים בפודקאסט המצויין "לך תזכור".  פודקאסט שמוקדש לנושא זכרון השואה.