לפני מספר שנים, החליטה מועצת העיר פתח תקווה להחליף את סמל העיר ההסטורי, לסמל חדש. הצעד הזה היה חלק מנסיון למתג את העיר מחדש. נו שוין, לצערי חוסר מודעות הסטורית ונסיון למתג מקום מחדש, תוך כדי התכחשות לעבר, אינו מאפיין בלעדי של פתח תקווה. הפעם הציבור בפתח תקווה דווקא הגיב בכעס על ההחלפה, ולבסוף העיריה החליטה להגדיר את הסמל החדש כלוגו ("סמליל), והיא משתמשת גם בסמל הישן וגם בסמליל החדש בפרסומיה. קצת מוזר, אבל נראה לי שאיש כבר אינו יודע מהו הסמל הרשמי של עיריית פתח תקווה. בכל מקרה, הסמל ההסטורי קיפל בתוכו לא מעט הסטוריה, וגם, תאמינו או לא, את הבול העברי הראשון אחרי 2000 שנות גלות.


אנו עוברים לשנת 1908. ראש הוועד המיתולוגי, יהושע שטמפפר מת. עוד בזמנו של שטמפפר, היה מתח בין הדור הצעיר במושבה לבין הדור המבוגר, אך שטמפפר השכיל לשמור על אחדות המושבה ולנסות למתן את המתחים הללו. את שטמפפר החליף יצחק גולדנהירש, בעל פרדסים שעלה לארץ בשנת 1898. גולדנהירש מחליט לטפל באחת הבעיות הקשות של פתח תקווה – שרותי הדואר. כאן המקום לספר שבתקופה העות'מנית פעלו בארץ ישראל מספר שרותי דואר זרים, בנוסף לדואר העות'מני. הדואר האוסטרי נחשב לדואר האמין והיעיל מבין שרותי הדואר השונים שפעלו בארץ ישראל, וגולדנהירש מגיע עימם להסכם. הדואר האוסטרי יקבל בלעדיות על מתן שרותי דואר למושבה פתח תקווה, בתמורה יועברו דברי דואר שישלחו מפתח תקווה לתוך ארץ ישראל בחינם. באחריות המושבה יהיה להעביר את הדואר בין המושבה לבין סניף הדואר האוסטרי ביפו. חשוב לזכור שאנו מדברים על שנת 1908, רחוב ז'בוטינסיקי שמקשר את פתח תקווה דרך בני ברק ורמת גן לתל אביב עדין לא היה קיים (למעשה גם תל אביב, בני ברק ורמת גן עדין לא היו קיימות), והעברת הדואר בין המושבה פתח תקווה ליפו לא היתה עניין טריוויאלי. לצורך מתן השירות של הובלת הדואר מטעם המושבה ליפו, הנפיק גולדנהירש בול דואר שעליו מופיעים פרדס, מחרשה ובאר, בערך נקוב של 14 פארה (יחידת מטבע קטנה מאוד, 40 פארה היו "קורוש", ומאה קורוש היו שווים לירה אחת). הערך הנקוב נכתב גם בספרות (14), וגם בגימטריה (יד), פרט שיתבטא גם בהמשך הסיפור.


זוכרים את המתח בין הדור הצעיר לדור הבוגר? המתח החל עולה ועולה. שני ארועים מביאים את המתח לשיא: הארוע הראשון היה החלטתו של רופא המושבה ד"ר יעקב ברנשטיין כהן להעביר הרצאה בנושא של חינוך מיני לצעירי המושבה. הוא מכנס אותם בחדר, ואף מקרין תמונות מפנס קסם. המבוגרים מזועזעים עד היסוד. מבחינתם מכנס הד"ר את צעירי וצעירות המושבה, מושיב אותם בחדר אחד, מכבה את האור ומקרין תמונות פורנוגרפיות. זהו ארוע בלתי נסבל עבורם והם מפוצצים את ההרצאה.
ב- 12.7.1909 רוצים הצעירים במושבה לארגן אסיפה במלאת 5 שנים למותו של הרצל. הועד מתנגד בטענה שבשולחן ערוך כתוב שאין עורכים מספד לאחר שעברה שנה מיום המוות. הצעירים, בהנהגתו של ד"ר יעקב ברנשטיין כהן, מתכנסים בספריה ומחליטים להתפרץ לבית הכנסת ולערוך שם כנס לזכרו של הרצל. הועד, כתגובה מחליט לפטר את הרופא, והצעירים מחליטים להפסיק להכיר בועד ולהקים ועד חדש. אחת הפעולות הראשונות שלהם היא לשכור מחדש את הרופא. כעת פועלים שני ועדים במושבה, הועד המקורי והועד החלופי שהקימו הצעירים.
בתוך כל המהומה הזאת, מחליט אחד מיריביו של גולדנהירש להתלונן בפני התורכים על בול פתח תקווה. גולדנהירש נקרא להתייצב בפני המושל התורכי ביפו, ולהסביר לו ממתי פתח תקווה חדלה להיות חלק מהאמפריה העות'מנית, והפכה למדינה עצמאית שמנפיקה בולים. גולדנהירש מבין את גודל הברוך. אותו בול תמים עלול כעת לסכן אותו בלא פחות מעבירת מרד כנגד העות'מנים. הפתרון היה פתרון שהתאים למשטר ולתקופה. המושל קיבל בקשיש שכלל שלושה בקבוקי ערק, 200 סגריות תוצרת חוץ ו60 פרנק במזומן, והוא, בתמורה, זיכה את גולדנהירש. אבל רגע, איך אפשר להסביר את הזיכוי כאשר קיים בול עם השם "פתח תקוה"? נו ברור, הרי לא באמת מדובר בבול, מדובר בתוית פרסום לעסקי הפרדסנות של גולדנהירש במושבה פתח תקווה. והרי הכיתוב יד (הערך 14 בגימטריה, זוכרים?) אינו אלא ראשי תיבות של שמו יצחק דוד. לא, לא קראו לו דוד, השם הזה התווסף במהלך החקירה על מנת לאפשר את ההסבר הזה. את הדמיון בין הסמל ההסטורי של פ"ת לבול אי אפשר לפספס.
ומה עם הפילוג של המושבה וד"ר ברנשטיין כהן? בסופו של דבר הורכב ועד חדש עם נציגות של הצעירים והמבוגרים, אך ד"ר ברנשטיין כהן נאלץ לעזוב את המושבה. הוא שהה זמן קצר ביפו, ולבסוף חזר לקישינב. בשנת 1925 ניסה שוב לעלות לארץ, אך לא הצליח למצוא עבודה ושב חזרה לרוסיה. בשנת 1927 נשלח על ידי הג'וינט לנהל בית חולים באוקראינה, שם מת לאחר כשנתיים. על מנת לסיים את הפוסט בנימה אופטימית, אני אוסיף שביתו, השחקנית והמתרגמת מרים ברנשטיין כהן, היתה כלת פרס ישראל לתיאטרון בשנת 1974.


תודה שמוליק – ממני תושב פתח תקווה מזה 16 שנים..
אני משער שמטבע הקורוש שהזכרת הוא זה שאנו מכירים בתור גרוש, לא כן?
אמנם ציר ז'בוטינסקי לא היה קיים (אם כי ז'בוטינסקי עצמו עדיין חי אז..), אך הדרך הלא סלולה שלימים תתכבד בשם כביש 481 מלמעלה ובקו האדום מלמטה – מן הסתם הייתה קיימת, מי יודע? אולי זו אותה הדרך לאורכה הלכו לאורך הירקון משה יואל סלומון, רעיו, הד"ר, והסוסים; לפי התיאור הלא כל כך מדוייק היסטורית שבשירו של יורם טהרלב ז"ל.
אהבתיLiked by 1 person
ציר זבוטינסקי אמנם לא היה סלול, אבל בהחלט בשימוש.. הנה קצת על הסלילה שלו:
תצלום היסטורי: סלילת "הכביש השחור" (ציר ז'בוטינסקי) מתל אביב-פתח תקוה – 1927
קבוצת חלוצים סוללים את הכביש מתל אביב לפתח תקוה. 1927. הם נראים כשהם מחזיקים בכלי העבודה.
מתואר בגב התצלום.
כביש 481 החופף במידה רבה את ציר ז'בוטינסקי (גם: דרך ז'בוטינסקי או רחוב ז'בוטינסקי) הוא ציר תנועה מרכזי בגוש דן המתחיל בצומת עלית ברמת-גן, דרך בני ברק ומסתיים בצומת סגולה בפתח תקווה, שם הוא נפגש עם כביש 40. הציר נקרא על שם זאב ז'בוטינסקי, ואורכו 9.5 קילומטרים.
ראשוני רמת גן כינו את הכביש בכינוי "הכביש השחור", בשל היותו סלול ויוצא דופן במארג דרכי העפר בסביבה דאז.
רקע היסטורי:
בשנות ה-20 של המאה ה-20 הייתה הדרך משובשת ביותר. כך תוארה הדרך בדבר באוגוסט 1925:
"הידעתם את הדרך מפתח תקווה לתל אביב יפו? יותר נכון: ההרגשתם על עצמותיכם אותו רסוק איברים שנידון בו הנוסע? על פי האמת אין כאן דרך בלתי אם שרידי כביש טורקי, בורות, שוחות וחולות שבעבור עליהם אוטו הוא קופץ ומקפיץ את הנוסעים למעלה מעשרה טפחים. לאנשים חולים או לאשה מעוברת יש בנסיעה זו גם כדי סכנת נפשות. ובבוא ימות הגשמים, אין דרך זו ניתנת לשימוש כלל וכלל. … בימים ההם עוברת כל התנועה אל בין החולות, דרך ארוכה, כבדה ויקרה."
מושל המחוז רונלד סטורס אמר שאין חלוץ עצמות טוב מנסיעה בדרך יפו – פתח תקווה, ואלפרד מונד הגדיר את הנסיעה בדרך זו סכנת נפשות. החל מראשית שנות ה-20 הפצירו תושבי פתח תקווה בשלטונות לסלול את הכביש, אך הסלילה התעכבה והיו שראו בכך סימן ליחס העוין של שלטונות המנדט ליישוב העברי. ספירת תנועה בשנת 1926 מצאה שבדרך פתח תקווה בפניה לרמת גן עברו ביום הספירה 490 מכוניות ועגלות, המקום החמישי מבחינת עומס תנועה בכל הארץ.
בשנת 1926 החליטה הממשלה הבריטית לסלול כביש למג'דל יאבא שיצא מיפו מזרחה, דרך סלמה (יפו), כפר עאנה, יהודייה ומשם צפונה דרך וילהלמה למג'דל יאבא, אולם לאור מחאות תושבי היישובים היהודיים בסופו של דבר הוחלט לסלול את הנתיב הישן מפתח תקווה ליפו ובינואר 1927 נמסרה עבודת הסלילה לסולל בונה אשר ביצעה את הסלילה בו זמנית מבני ברק מערבה ומזרחה. סלילת הכביש הסתיימה ביוני 1928 ומשך הנסיעה ירד מכשעה לכ-13 דקות.
אהבתיאהבתי