מנזר בית ג'ימאל מאכלס את אחת הכנסיות היפות בארץ. שם המנזר אינו מסגיר למי מוקדשת הכנסיה, אך הוא בהחלט קשור לכך. הכנסיה מוקדשת לסטפנוס הקדוש, שהיה המרטיר הראשון. סטפנוס נולד כיהודי, וחי במאה הראשונה לספירה. לפי המסורת הנוצרית הוא היה מהנוצרים הראשונים. הוא הצטרף לנצרות, ונבחר על ידי שליחיו של ישוע להיות אחד משבעת הדיאקונים. מה זה דיאקון? התואר דיאקון מגיע מהמילה היוונית דיאקונוס, שמשעותה משרת. תפקידם של הדיאקונים באמצע המאה הראשונה לספירה, היה לסייע לשליחים, לדאוג לכל מחסורם וכן לדאוג לחלוקת צדקה לעניי הקהילה, לדרוש דרשות וכד'. היום המשמעות של דיאקון שונה, זהו סוג של עוזר לכומר. לדיאקון מותר להקריא במהלך הליתורגיה מספרי הקודש, לנהל הלוויות וכד', אבל פרט לטקסי הטבלה, אסור לו לבצע סקרמנטים. רוב הדיאקונים ממשיכים לאחר מכן להסמכה לכמורה, אם כי יש דיאקונים שמעדיפים להישאר בדרגת דיאקונים (לרוב משום שהם נשואים או מתכננים לשאת אישה). בכל אופן אמנם סטפנוס היה דיאקון, אך כאמור, אין לבלבל בין תפקידו של סטפנוס לבין דיאקון מודרני. התואר דיאקון של עוזרי הכמרים בימינו מקורו באותם עוזרים של השליחים אך, כאמור, התפקידים עצמם שונים לחלוטין. כעת בחזרה לסטפנוס. למרות תפקידו הצנוע בכנסיה הצעירה, הברית החדשה משבחת אותו מספרת שהוא היה "מלא חסד וגבורה, עשה אותות ומופתים גדולים בקרב העם". הצלחתו של סטפנוס בשכנוע יהודים במשחיותו של ישוע גרמה לכך שהוא הוסגר לסנהדרין בטענת שוא שהוא מבזה את התורה ואת משה, ומבטיח שהוא יהרוס את המקדש. במהלך המשפט זעמו אנשי הסנהדרין על סטפנוס ולבסוף אטמו את אזניהם מלשמוע אותו. הוא נגרר אל מחוץ לעיר והוצא להורג בסקילה. זהו המרטיר הראשון של הנוצרים. מדוע אם כן, המנזר נקרא בית גימאל ולא על שם סטפנוס? הסיבה היא שהמנזר נוסד עוד לפני שגילו, או אולי צריך לכתוב יצרו, את קבר סטפנוס בתחומו. אדמת המנזר נקנתה במאה ה- 19 לספירה, כאשר במקום עמד כפר קטן בשם בית גימאל. האדמה אמנם נקנתה על ידי נזיר בשם אנטוניו בלוני (במימון אציל סקוטי קתולי בשם ביוט), אבל בתחילה היה השימוש במתחם שלא לצרכי דת. במקום נבנה בית יתומים ובית ספר חקלאי שהחלו לפעול בשנת 1878. אנטוניו בלוני ראה חשיבות רבה בחינוך ילדים, ולא היה זה בית היתומים הראשון שהוא יסד. הוא האמין במשנה חינוכית שהיתה יחסית יוצאת דופן לתקופתו. הוא התנגד לענישה פיסית, וטען שצריך לחנך באמצעות אהבה. באחד ממסעותיו לרומא, הוא נפגש עם דון בוסקו, שראה בחינוך מטרה חשובה. מספרים שהוא היה אוסף יתומים מהרחובות על מנת לדאוג להם לחינוך (כולל הכשרה מקצועית). לא רק אמונה בחשיבות החינוך חלקו דון בוסקו ואנטוניו בלוני, גם אופי החינוך שהם האמינו בו היה דומה. דון בוסקו, בדומה לבלוני התנגד לענישה פיסית של התלמידים. השניים לא רק ראו את חשיבות ודרך החינוך עין עין, עם הזמן הקשר בין השניים הפך לקרוב. דון בוסקו הקים מסדר קתולי בשם המיסדר הסיליזיאני על שם פרנציסקוס מסאל. מטרת המסדר היתה להקים מוסדות חינוך עבור נערים, במיוחד נערים שהיום היינו מגדירים כנערים בסיכון. בשנת 1891 הצטרף בלוני למסדר הסיליזיאני, ושנה לאחר מכן הועברו המוסדות תחת אחריותו לידי המסדר. כך בעצם הועבר מה שאנו מכירים היום כמנזר בית ג'ימאל לידי המסדר הסיליזיאני. אינני יודע אם כבר בשנת 1892 הוקם במקום מנזר שתפקד במקביל לבית היתומים, אבל בסוף שנות התשעים של המאה ה- 19, כבר היה שם בוודאות מנזר שהמשיך להפעיל את בית היתומים ובית הספר החקלאי במשך עשרות שנים. בשנת 1967 פסק בית הספר ללמד חקלאות, ובשנת 1981, כאשר לכל כפר היה בית ספר, נסגר בית הספר לאחר כמעט תשעים שנות פעילות, ומאז מתפקד המקום כמנזר בלבד. כל התמונות, אלא אם אני מציין אחרת, צולמו על ידי בבית ג'יאמל.

חזית מנזר בית גי'מאל

.חזית מנזר בית ג'ימאל מזווית מעט לא שגרתית, גג מנזר הנשים הסמוך.

בשנת 1919 הקימו בשטח המנזר תחנה מטארולוגית. התחנה הזאת פעילה עד ימינו, והיא התחנה המטאורולגית הותיקה ביותר בישראל, שעובדת ברציפות מאז הקמתה. בזכות התחנה המטואולוגית הזאת, המנזר חובר כבר בשנים הראשונות למנדט הבריטי לקווי הטלפון, על מנת שיוכל להעביר את ממצאיו. חיבור זה לטלפון גרם לחרושת שמועות בקרב ערביי הסביבה שהמנזר בולש אחריהם ומשתמש בטלפון כדי להעביר לבריטים ידיעות מודיעיניות. ביוני 1938 נרצח אב המנזר, מריו רוזין. הרוצחים מעולם לא נתפסו. יש שתי גרסאות לגבי זהות הרוצחים והמניע לרצח. גירסה אחת טוענת שהרוצחים היו מורדים ערבים (הרצח היה בעיצומו של המרד הערבי הגדול נגד הבריטים), שראו בו סוכן בריטי (בשל הטלפון). גירסה אחרת טוענת שהוא חוסל על ידי האיטלקים, משום שהוא התנגד לאידיאולוגיה הפאשיסטית של שליט איטליה באותם זמנים, בניטו מוסוליני.

התחנה המטאורולוגית בבית ג'ימאל.

בשנת 1916 רצו לבנות מספר חדרי רחצה עבור הנערים בבית היתומים. תוך כדי החפירה נתקלו ברצפת פסיפס וקירות של כנסיה ביזנטית, והחלו לנהל במקום חפירה ארכיאולוגית. מי שניהל את החפירה בתחילה היה נזיר סיליזיאני בשם אנג'לו בורמידה, אך הוא נעצר על ידי התורכים, הוגלה לתורכיה ובדרכו לשם מת בנסיבות לא ברורות. את בורמידה החליף נזיר בנדיקטני בשם מאוריציוס גיסלר, שהיה אדריכל, מהנדס ואמן. גיסלר היה מי שעיצב את הפסיפס של כנסיית הדורמציון בירושלים (אנסה להראות את הקשר בהמשך). גיסלר החליט להקים כנסייה חדשה על פי קווי המתאר של הכנסיה הביזנטית. היום, אגב, לא היו מאפשרים לו לעשות כך. היום היו בונים את הכנסיה המודרנית מעל הכנסיה העתיקה (כמו בכפר נחום) או מסביב, אבל לא על. הכנסיה היתה בצורה של בזיליקה קדומה, מבנה המחולק לשלושה אולמות באמצעות שני טורי עמודים. האולם המרכזי גבוה יותר ובחלקו העליון יש חלונות שמאירים את חלל הכנסיה. זאת הסיבה שהחלק העליון של האולם המרכזי נקרא קומת תאורה. בחלק התחתון או שאין חלונות או שיש ויטראז'ים שלא מאפשרים לראות מה קורה בחוץ ומנתקים את המתפללים בפנים מחוץ הכנסיה.

הקיר המזרחי של הכנסיה. הגומחה בקיר נקראת אפסיס, ושם ממוקם מזבח הכנסיה. הגג עם הרעפים האדומים בצד שמאל זאת מבואה שלא היתה חלק מהכנסיה הביזנטי.

גיסלר ניסה להבין לכבוד מה הוקמה הכנסיה הביזנטית, והגיע למסקנה שזהו מקום קבורתו הראשון של סטפנוס, שעליו הסברתי במבוא. אם מדובר על מקום קבורתו הראשון, אז אפשר להבין שהיום הוא נח במקום אחר. בכל מקרה כיצד הוא הגיע למסקנה הזאת? ראשית, הוא גילה בדל כתובת ביוונית, וממנה הסיק שזהו מקום קבורתם של סטפנוס, רבן גמליאל הזקן, מי שעמד בראש הסנהדרין באמצע המאה הראשונה לספירה, בנו של גמליאל, אביבוס, ונקדימון, שהיה מהמאמינים בישוע עוד טרם צליבתו. הבעיה היא שהכתובת הכילה רק את שתיים או שלוש האותיות האחרונות בכל שורה, ואומר בעדינות שהמילה "פיענח" את הכתובת, כנראה אינה מתאימה למקרה זה.

הכתובת העתיקה שהחלה את שגיסלר ראה כאחת ההוכחות שזהו מקום קבורתו של סטפנוס. הכתובת תלויה היום על הקיר ההצפוני החיצוני של המבואה.

הוכחות נוספות לכך שזהו מקום קברו של סטפנוס היו שם המקום: בית גימאל. רגע, מה הקשר בין בית ג'ימאל לסטפנוס. מבחינת גיסלר השם בית ג'ימאל שימר את השם כפר גמלא, שבו חי רבן גמליאל הזקן. למרות תפקידו הרם, נשיא הסנהדרין, המסורת הנוצרית מתייחסת אליו באהדה. זהו אחד הפרושים היחידים שהברית החדשה מחבבת. המסורת הנוצרית טוענת שרבן גמליאל האמין במשיחיותו של ישוע. הוא מופיע בברית החדשה בשני הקשרים: הוא היה מורהו של פאולוס, מי שהחל את דרכו כרודף נוצרים, ולאחר שישוע הופיע בפניו הפך לנוצרי , ולמעשה לאדם המשפיע ביותר על הנצרות (ניתק אותה מתרי"ג מצוות ופתח אותה לפגאנים). ההקשר השני שבו מופיע גמליאל בברית החדשה היה המשפט שנערך לפטרוס, שבמהלכו הוא שכנע את הסנהדרין שלא להוציאו להורג. המסורת בעל פה של הנוצרים מרחיקת לכת ביחס לברית החדשה, וטוענת שרבן גמליאל, להזיכרם נשיא הסנהדרין, התנצר יחד עם בנו אביבוס (בן נוסף ואישתו סירבו להתנצר ולכן הם נפרדו). ביום בו נסקל סטפנוס, כתוב בברית החדשה ש"וַתְּהִי בָּיּוֹם הַהוּא רְדִיפָה גְדוֹלָה עַל־הַקְּהִילָּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָיִם וַיָּפֻצוּ כֻלָּם בְּעָרֵי יְהוּדָה וְשֹׁמְרוֹן לְבַד מִן־הַשְּׁלִיחִים" (מעשי השליחים ח' 1). הפסוק הבא כבר מזכיר את הלוויותו של סטפנוס, אך מבלי להגיד היכן היא התקיימה: "ואֲנָשִׁים יִרְאֵי אֱלֹהִים נָשְׂאוּ אֶת־אִסְטְפָנוֹס וַיִּקְבְּרֻהוּ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו מִסְפֵּד גָּדוֹל" (מעשי השליחים ח' 2). מכיון שבירושלים באותו היום נרדפו הנוצרים עד כדי בריחתם מהעיר או מחבוא, ברור, לפי פרשנותו של גיסלר, שהמספד הגדול וההלוויה לא היו בירושלים. יתרה מזאת, רק אדם בעל מעמד חזק בחברה היהודית ובה בעת מקובל על החברה הנוצרית יכל היה לקיים את אותו מספד גדול והלוויה, וזה יכול להיות רק גמליאל הזקן, שכנראה קבר את סטפנוס בנחלה שלו. ההסבר הזה נשמע, מן הסתם, מעט פתלתל וחלש, אבל גיסלר גייס לעזרתו את איגרת לוקיאנוס מהמאה החמישית. לוקיאנוס היה כומר בכפר גמלא, כן, אותו מקום, לדעת גיסלר שהיום אנו מכירים כבית גי'מאל. לוקיאנוס מספר באיגרת שכאשר נרדם ליד אגן הטבילה של הכנסיה שלו, הופיע בחלומו איש זקן, הזדהה כגמליאל, ושאל אותו "עד מתי עלינו להישאר כאן. עוד בימי חייכם עלינו להיעשות מוכרים. שחררו אותנו במהרה כדי שאלוהים, באמצעות תפילותנו יפתח לרווחה את שערי הרחמים למין האנושי". גמליאל הורה ללוקיאנוס להעביר את המסר ליוחנן, בישוף ירושלים. מיהם אותם אנשים שאת מקום קבורתם דרש גמליאל להעביר לבישוף יוחנן? היו אלה גמליאל עצמו, בנו אביבס, נקדימון (מראשוני המאמינים בישוע), וכמובן, סטפנוס. לוקיאנוס היסס, הוא חשד שאולי מדובר בחלום ותו לא, ולכן לא העביר את המסר ליוחנן. בדיוק שבוע לאחר מכן, ביום שישי, העשירי לדצבמר 415, הופיע שוב גמליאל בפני לוקיאנוס ושוב דרש ממנו שיודיע ליוחנן על מקום קבורתם. הפעם, על מנת למנוע בלבול בין הנקברים באותה המערה, ציין גמליאל את מיקומים של כל .אחד מהקברים, תוך כדי שימוש בסלסלות בפרחים (כאשר האדומים סימנו את קיברו של סטפנוס, שדמו נשפך). לוקיאנוס עדין חשש שמא מדובר בחלום ולא בחזיון אמיתי, ולאחר שבוע שוב הופיע לפניו גמליאל, הפעם זועף וחסר סובלנות. לאחר החזיון השלישי, הבין לוקיאנוס שאכן מדובר בחזיון אמיתי ולא בחלום סתמי, והעביר את ההודעה ליוחנן. יוחנן הורה לו לחפש את הקבר, וכאשר הקבר נמצא, הגיע למקום יוחנן, והעביר את שרידי הקדושים לירושלים. בנצרות נהוג לפזר שרידי קדושים בין מספר כנסיות. זאת מקבלת את הגולגלת, אחרת את היד, השלישית עצם אחרת וכן הלאה. בין הכנסיות שחלק משרידיו של סטפנוס הגיעו אליהן היתה גם כנסיית סאן לורנצו שברומא. תזכרו את הפרט הזה, אני אתייחס אליו בהמשך.

יצירה המתארת את חזיונו של לוקיאנוס. לוקיאנוס נראה שוכב על הקרקע, מאחרויו אגן הטבילה ומצד ימין עומד גמליאל הזקן. ניתן לראות גם את ארבעת סלסלות הפרחים המתארות את מיקום הקברים המדוייק, כאשר הפרחים האדומים מיוחסים לקיברו של סטפנוס.

פנים הכנסיה מעוטר בכבדות, החל מציורים הקשורים לסיפור החייו והמרטירדום של סטפנוס, ועד לציורים המדמים את הפסיפסים הביזנטים ששנמצאו במקום. במקום יש חמישה ציורים שהם למעשה העתקים של כנסיית סאן לורנצו ברומא. למה? שילוב של שתי סיבות. הראשונה היא שחלק משרידיו של סטפנוס שמורות בכנסיה הזאת. הסיבה השניה היא שכנסיית סאן לורנצו היא אחת מחמשת הבזיליקות ברומא שמנוהלות על ידי האפיפיור, אבל חשוב יותר, היא אחת משבע הכנסיות ברומא, שביקור בה בשנת יובל מביא למחילת חטאים. גיסלר תכנן להקים במקום אתר קודש נוצרי, שגם הוא יציע מחילת עוונות לצליינים. אז הוא בהחלט הצליח לבנות כנסיה יפהפיה, אבל היא לא הפכה לחלק מכנסיות הצלינות בארץ ישראל. נחזור רגע לציורים עצמם. מי שיבקר בכנסיית סאן לורנצו שברומא, לא ימצא היום את הציורים הללו. הכנסיה ניבנתה במאה השישית לספירה. במאה ה- 19 לספירה צוירו הציורים הללו. בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השניה, נפגעה הכנסיה מהפצצה של מטוסי בעלות הברית. כאשר שחזרו את הכנסיה, הוחלט שלא לשחזר את הציורים המודרנים, ולכן ניתן לראות אותם היום בבית ג'ימאל, אבל המקור שממנו הם הועתקו לא שרד. אגב, ברומא הצבעים היו יותר קודרים, הסיבה שהאמן לא הקפיד על כך, היתה משום שגיסלר נתן לו תמונות בשחור לבן של הציורים המקוריים, ולא היתה לו דרך לדעת מה היו הצבעים המדוייקים במקור.

הציור הראשון במחזור הציורים המוקדשים לסיפורו של סטפנוס מתאר את הקדשתו של סטפנוס לדיאקון. מכיון שנבחרו שבעה דיאקונים בסך הכל, ניתן לראות את ששת ה"קולגות" שלו עומדים ומחכים להקדשתם שלהם.
ציור המתאר את משפטו של סטפנוס בפני הסנהדרין.
סקילתו של סטפנוס. בזמן הסקילה קרא סטפנוס לאלוהים לסלוח לסוקלים משום שאין הם מבינים את משמעות מעשהם. מקום הסקילה המסורתי לפי הקתולים הוא צפונית לשער שכם, היכן שהוקמה כנסיית סנט אטיין. האורתודוכסים ממקמים את הסקילה מזרחית לשער האריות, וגם הם הקימו במקום כנסיית סנט סטפנוס של האורתודוכסים. שימו לב שבעורף התמונה, ממש משמאל לסטפנוס, עומד אדם לבוש כחול המחזיק את בגדיו של סטפנוס. זהו שאול התרסי, שבשלב זה של חייו רדף נוצרים. בהמשך, ישוע יתגלה לו, הוא ישנה את שמו לפאולוס, ויהפוך לאדם המשפיע ביותר על הנצרות, עד כדי כך שיש חוקרים של ההסטוריה של הנצרות, שמכנים את הנצרות לאחר השינויים שהוא הכניס בה "הנצרות הפאולינית".
גופתו של סטפנוס מובאת לקבורה באחוזתו של גמליאל, בכפר גמלא, במקום בו עומדת היום הכנסיה
נשמתו של סטפנוס כמנצחת בשמים, מוקפת במלאכים. הציור הזה אינו הציור המקורי של לואיג'י פיג'י, משום שהציור המקורי ניזוק מאוד. זהו שחזור שבוצע בראשית המאה הנוכחית.
בפינות הכנסיה יש ציורי מלאכים הנושאים חפצים הקשורים לסטפנוס. בתמונה, מלאך המחזיק את הסטולה, סרט בד שהוא חלק מלבוש הדיאקונים בימינו. הדיאקונים ילבשו בזמן הליטורגיה את הסטולה כאשר הוא מונח באלכסון על פלג גופם העליון, בדומה לסרט של מלכת היופי או מיס אמריקה בזמן הכתרתן. אגב, גם לכומר יש לעיתים סטולה, אבל הוא יניח אותו ישר על כתפו.
מלאך המחזיק את כונתנו המגואלת בדם של סטפנוס.
מלאך המחזיק את האבנים שנזרקו על סטפנוס במהלך סקילתו למוות.
בתמונה מלאך הנושא כתר ועלה דקל, שהם אטריביוטים נפוצים באייקונות של מרטירים. שימו לב שגם בציור ההלויה של סטפנוס, מונח ענף דקל על גופתו.
הציור העליון, מעל האפסיס, שבו נראה ישוע הצלוב , מצידו האחד אימו, מרים הבתולה ומצידו השני תלמידו האהוב יוחנן. בעיגול הלבין בצד שמאל מצויירים כוס יין וכיכר לחם, שהם בשרו ודמו של ישוע ובצד ימין קתדרלת סנט פטרוס שבותיקן.
הציור באפסיס של הכנסיה. ישוע עומד על גבי סירה שמצויירים עליה סמלי ארבעת האוונגליונים. ארבעת הספרים הראשונים של הברית החדשה נקראים הבשורות הקדושות לפי…, וכאן בא שם המחבר. לכל מחבר יש סמל שמאפיין אותו באמנות הנוצרית. סימלו של מתי הוא בן אדם, את מרקוס מסמל אריה, את לוקס מסמל שור, ואת יוחנן מסמל עיט. מתחת לכל סמל של אוונגליסט (מחבר אחת הבשורות), מופיעות המילים הראשונות מהבשורה שלו. מתחת לגלים ובהיקף של הציור מופיעים ציורים המסמלים סיפורים או דמויות של הברית החדשה, כך למשל דג גדול מסמל את יונה, לחם ויין המסמלים את אליהו ("כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר" מלכים א' י"ז 14). בשולי הרקע המוזהב העוטף את הסירה שעליה ניצב ישוע, ניתן לראות את הסימנים של גלגל המזלות. למה אני מתעכב על התיאור המפורט של הציור? משום שהמסר שלו דומה מאוד לפסיפס המרשים של כנסיית הדורמציון, למרות שהם נראים שונים לחלוטין. גיסלר, שתכנן גם את הפסיפס של הדור מציון וגם את עיטור האפסיס, כיוון למעשה לאותו המסר.
ריצפת הפסיפס הזאת, אינה שייכת לכנסיית סטפנוס הקדוש או למנזר בית ג'ימאל. זוהי ריצפת הפסיפס של הדורמציון, שבירושלים. הוספתי אותה לבלוג שדן בכנסיית סטפנוס הקדוש כדי להראות את הקשר בין ציור האפסיס שמעל התמונה הזאת לבין הריצפה. במרכז האפסיס אנו רואים את ישוע הניצב על סירה ובה מצויינים ארבעת כותבי הבשורות הקדושות. כאן במרכז יש שלושה מעגלים עם הכיתוב "קדוש" ביוונית, כלומר השילוש הקדוש. במעגל השני מצויינים ארבעה שמות של דמויות מהברית הישנה: ירמיהו, יחזקאל, דניאל וישעיהו (כתובים על רקע לבן), וצמוד אליהם, על רקע כתום כתובים שמות נביאי התרי עשר. בין הלפידים יש את הייצוג של ארבעת כותבי הבשורות הקדושות: בן אדם (או מלאך) המסמל את מתי, אריה המסמל את מרקוס, שור המסמל את לוקס ועיט המסמל את יוחנן. במעגל הלבן שנמצא בין כותבי הבשורות לגלגל המזלות כתובים שמות השליחים של ישוע, ובמעגל המקיף אותם סמל המזלות. למעשה גם הציור באפסיס של כנסיית סטפנוס הקדוש וגם ציור הפסיפס מנסה להראות את האור הנובע מהאלוהות, וכיצד הוא מועבר לבני האדם באמצעות הנביאים, השליחים וכותבי הבשורות בברית החדשה.
ציורי פסיפס בהשראת הפסיפסים הביזנטים שנמצאו. למה כתבתי "ציורי פסיפס" ולא פסיפס? משום שמדובר בציורים ולא בפסיפס. על מנת ליצור רושם של פסיפס, האמן שצייר את כל ה"פסיפסים", אמיל ריץ', הניח רשת על הקיר, ציר את הציור ואז הסיר את הרשת. כך התקבל אפקט המדמה בצורה מרשימה פסיפס.
הפסיפסים המקוריים מהתקופה הביזנטית התלויים על הקיר החיצוני של המבואה, ושנתנו את ההשראה לציורי הפסיפס מהתמונה הקודמת. אגב, שימו לב לצלב במרכז הפסיפס באמצע. בשנת 427 הוציא הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני צו האוסר על ציור או חקיקת צלבים וסמלים נוצריים על הריצפה או הקרקע, כדי שאנשים לא ידרכו על הסמלים הללו. במשך שנים רבות, התייחסו ארכיאולוגים לצלבים על הקרקע כאינדיקציה לכך שהכנסיה הוקמה לפני צו תאודוסיוס. ד"ר ליהי חבס, הוכיחה במאמר שכתבה בשנת 2015, שבפרובינקיה ערביה המשיכו לקשט רצפות של כנסיות בצלבים ובסמלים נוצריים אחרים (למשל האותיות אלפה ואומגה, כי רו וכד') עד המאה השביעית לספירה. ככל הנראה האכיפה של הצו בפינה הנידחת הזאת של האמפריה הביזנטית לא היתה אפקטיבית. לענייננו חשוב שבעוד שגיסטל ראה בצלב הוכחה לכך שמדובר בכנסיה שנבנתה לפני שנת 427, קרי יתכן שהיא נבנתה בשנת 415 (השנה בה נמצאו שרידיו של סטפנוס), הארכיאולוגים המודרנים מבינים שצריך לחפש סימנים נוספים פרט לקיומו של הצלב, כדי לתארך בצורה מדוייקת יותר את ריצפת הפסיפס.
ציור פסיפס של דון בוסקו, מייסד המסדר הסיליזיאני. במקור המזבח שנמצא למרגלות הציור (ושאינו מופיע בתמונה, רציתי להתמקד בציור עצמו) היה אמור להיות מוקדש לשלושת הנקברים הנוספים במקום: גמליאל, אביבוס ונקדימון, אך בזמן בניית הכנסיה המודרנית, הוכרז דון בוסקו כקדוש, ואנשי המנזר החליטו להקדיש לו את המזבח.

לכנסיות רבות יש קריפטה. הקריפטה היא חלל תת קרקעי מתחת לכנסיה, ולרוב יהיה בה מוקד קדושה. הקריפטה של הכנסיה בבית ג'ימאל אמורה להיות מערת הקבורה של סטפנוס, גמליאל, אביבוס ונקדימון. זהו ההסבר שנתן גיספל לקריפטה שהיתה קיימת עוד בזמן הכנסיה הביזנטית. ארכיאולוגים מודרנים יגידו שהקריפטה אינה דומה למערת קבורה של ימי בית שני.

מבט אל החלל המרכזי בקריפטנה. הקריפטיה מקושטת בסגנון שמזכיר את הקטקומבות ברומא. יש בה מספר קברים, והקבר שנראה בתמונה הוא קברו של האח סמעון סרוג'י. סרוג'י העניק טיפול רפואי לכפריי הסביבה, ולא היה מדובר רק על הכפר בית ג'ימאל, אלא על כפרים רבים שהיו באיזור עד למלחמת העצמאות. לא היתה לו השכלה רפואית פורמאלית, את כל השכלתו הוא רכש מקריאת ספרים. סייעה לו האחות טרסילה פררו, שבנוסף להיותר אחות במנזר, היא גם היתה אחות מוסמכת. בשנת 1942, כשנה לפני מותו הפסיק להעניק טיפולים רפואיים. סרוג'י היה מוכר בקרב הכפריים לא רק בשל הטיפול הרפואי שהעניק, אלא גם בשל היחס האבהי והאוהב שנתן לכל מטופליו. מספרים שכאשר הגיע למנזר מי שנחשד שרצח את אב המנזר, טיפל בו סרוג'י באותה מסירות שבה טיפל בשאר המטופלים.
היצירה מעל קיברו של סרוג'י היא הסעודה האחרונה. רובינו מכירים את ציורו של המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י, אבל זהו אחד הנושאים הפופולארים ביותר באמנות הנוצרית, ולא כל הציירים חולקים את אותו סגנון או תיאור.  ישוע נמצא בצד שמאל של השולחן, וקל לזהות אותו בשל הצלב המוזהב בהילה שלו (באייקונוגרפיה הנוצרית, רק לישוע יש צלב בהילה). ליד ישוע, ברוב צירוי הסעודה האחרונה, נראה שליח צעיר, לפעמים אפילו מעט נשי. זהו יוחנן, השליח האהוב על ישוע (לא במובן מיני!), ומי שלפי חלק מהמסורות הנוצריות ידאג למרים לאחר צליבת ישוע. בסעודה האחרונה השתתף גם יהודה איש קריות, מי ששעות ספורות לאחר מכן, יבגוד בישוע ויסגיר אותו לאנשי הכהן הגדול (ואלה יעבירו אותו לידי הרומאים שיצלבו אותו). איך נזהה אותו? הוא היחיד שמפנה את עורפו לישוע, או את מבטו לכיוון ההפוך לישוע.
אחד העיטורים בתקרת הקריפטה. בימי קדם האמינו שגוף הטווס אינו נרקב לעולם, ולכן הוא היה סמל של נצחיות. במרכז מופיע ישוע כשה האלוהים, מי שהועלה לקורבן על מנת לשחרר את האנושות החטא הקדמון. הגביע מלא הענבים מסמל את היין, והסל מלא הלחם מסמל כמובן את הלחם, הלחם והיין שהם שמו וגופו של ישוע, ושיש להם תפקיד חשוב במיסה הנוצרית.
דמותו של פאולוס מצויירת על קיר הקריפטה. פאולוס היה אזרח רומאי, ולכן הוא לא נצלב אלא הוצא להורג על ידי כריתת ראשו באמצעות חרב. לכן, אחד האטריביוטים שלו באמנות הנוצרית זאת חרב. פאולוס עצמו, לפני שהפך לנוצרי (ולמעשה למייסד האמיתי של הדת הנוצרית) רדף את הנוצרים כאשר הם עוד היו כת אחת מתוך כתות רבות בחברה היהודית של שלהי ימי בית שני. כפי שציינתי בציור הסקילה של סטפנוס, הוא נכח בסקילה והברית החדשה ציינה שטרם הסקילה הפשיטו את סטפנוס מבגדיו והניחו אותם "לרגלי בחור ושמו שאול" (מעשי השליחים ז 58). פאולוס החל את חייו בשם שאול, והנוצרים רואים באותו שאול שנכח בסקילתו של סטפנוס את פאולוס. הוא שינה את שמו לאחר שישוע התגלה אליו בדרכו לדמשק, שם תכנן לפעול נגד הקהילה הנוצרית. עקב התגלותו של ישוע שאול שינה את שמו לפאולוס, שפירושו בלטינית קטן. יש טענות שמכיון שהוא היה אזרח רומי, היו לו מלכתחילה שתי שמות, יהודי ורומאי, ולאחר התנצרותו הוא פשוט השתמש בשמו הרומי. לענייננו חשוב שיש בציור מעין סגירת מעגל. שאול שנכח בסקילתו של סטפנוס, מצויר כפאולוס השליח במקום קברו של סטפנוס.
זוכרים את שרידי הכתובת שנמצאה במקום ושגיסלר פיענח (או "פיענח") אותה? גיסלר דאג לצייר בקריפטה את גירסתו לכתובת.
בשנת 2000 הגיע למנזר הפסל יגאל תומרקין ז"ל, ושאל את ראש המנזר דאז, האב אנטוניו סקודו, אם אפשר יהיה להציג במקום תערוכה של פסליו. האב סקודו אישר לו להציג ואף הבהיר שהוא לא מצפה לתמורה כספית, אך שאל אותו אם יוכל להציג גם פסל שיוקדש למרטירדום של סטפנוס. יגאל תומרקין שאל אותו מיהו סטפנוס, והאב סקודו שלף מאי שם את הברית החדשה והקריא לו את הקטע הרלוונט. תומרקין הודה לו, ולאחר זמן מה חזר ועימו הפסל הזה, שהוצב מחוץ לתמונה.
ביום בו הגעתי למספר צילומי השלמה, הוקמו במקום מספר אוהלים בדר מופתי. אילו הם היו בצבע חאקי, הייתי יכול לחשוב שיש שם יחידה צבאית. אבל התורן מגלה שמדובר בבמחנה צופים. אינני יודע איזו תנועה ספציפית זאת (אני מניח שמדובר בצופים קתולים), אבל היה משעשע לראות את חבורת הצעירים העסוקים בהכנת המחנה. רבים מהם סוחבים עימם רמקול קטן שממנו בקעו שירי היפהופ בערבית, לא בדיוק מה שציפיתי לשמוע בתוך מנזר.