הפעם אנו מבקרים בבית החולים הצרפתי, הנמצא מול הפינה הצפון מערבית של חומת העיר העתיקה בירושלים, בצומת הרחובות שבטי ישראל והצנחנים.
סיפור הקמת בית החולים אופייני מאוד לשלהי התקופה העות'מנית. בשנת 1847 הגיע לירושלים הרופא הפרוסי ד"ר ארנולד מנדלסון. הד"ר מנדלסון, נכדו של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון, מבנו נתן מנדלסון, שהתנצר בשנת 1809, היה סוציאליסט נלהב, ונכלא בשל כך בכלא הפרוסי. בשנת 1849 הוא שוחרר לפני תום רצוי המאסר בתנאי שיגלה מגרמניה. כשנתיים לאחר שחרורו הוא הגיע לירושלים, בתקווה לעבוד בבית החולים הגרמני של האחיות הדיאקונסות בירושלים, אולם רופא בית החולים, הד"ר מקגאוון לא התרשם מהצעיר העומד מולו, וסירב להעסיקו. לעזרתו בא הקונסול הצרפתי בירושלים, שהציע לו אזרחות צרפתית תמורת הקמת בית חולים צרפתי שיתחרה בבתי החולים של המסיון האנגליקני ושל הגרמנים. הד"ר מנדלסון לקח הלוואה, קנה 22 מיטות ופתח בית חולים בעיר העתיקה. למרות שהמוטיבציה להקמת בית החולים היתה השגת אזרחות צרפתית, הוא פעל בהצלחה להשגת חסות הפטריארך הקתולי של ירושלים, לצורך כך הוא אף המיר את דתו לדת הקתולית. (יש לציין שד"ר מנדלסון בז באופן מוחלט לכל הדתות, והמרת דתו לא נבעה בשום פנים ואופן מהכרה דתית, אלא אך ורק מרצונו לקבל את חסות הממסד הקתולי על בית החולים שהקים.) סופו של ד"ר מנדלסון היה עגום. לאחר שנואש מקבלת אזרחות צרפתית, התגייס לצבא הטורקי ונפטר בשנת 1854 ממחלת הטיפוס במהלך מלחמת קרים.
שמו של בית החולים בשלב זה היה מעורפל. מעל הכניסה לבית החולים הוצב שלט באיטלקית ושם נכתב "בית חולים קתולי". למרות זאת נהג הפטריארך הקתולי לכנות את בית החולים "בית החולים על שם יוסף הקדוש". ממשלת צרפת שתרמה לבית החולים הצליחה לשכנע את הפטריארך לשנות את שם בית החולים ולקרוא לו על שם לואי התשיעי. בתחילה הוצב שלט באיטלקית עם שמו החדש של בית החולים, ולאחר מכן הוא הוחלף לשלט בצרפתית. הבחירה בלואי התשיעי כדמות שתונצח בשם בית החולים אינה מקרית. לואי התשיעי הוא המלך הצרפתי היחידי שזכה לתואר קדוש, והוא עמד בראש מסע הצלב השביעי. מבחינת ממשלת צרפת שמו שיקף את שינוי זהות בית החולים לבית חולים צרפתי, ומבחינת הכנסיה הקתולית מדובר בסופו של דבר בדמות מופת נוצרית, שאף הוענק לה, כאמור התואר "קדוש".
המשכן המקורי של בית החולים היה קטן, ולכן הוא הועבר בשנות השישים למשכן חדש, גם הוא בעיר העתיקה. למרות שהמשכן החדש היה גדול יותר, גם הוא לא הספיק לבית החולים. כאן נכנס לתמונה אציל צרפתי – הרוזן אמנדה דה פְּיְיְלָה. דה פיילה היה קתולי אדוק, ובשנת 1874, בגיל 23 הוא ערך מסע צליינות לארץ הקודש. המסע השפיע עליו עמוקות, והוא החליט לקשור את גורלו עם ארץ הקודש. בנוסף, הוא החל לתמוך במוסדות צרפתיים קתולים. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1876, במהלך מסעו השני לארץ, הוא קנה את שטח האדמה שנמצא מול הפינה הצפונית מערבית של חומת העיר העתיקה, והחליט לבנות שם משכן חדש לבית החולים סאן לואי. היו לו, לדה פיילא מספר שיקולים בבחירת המקום. ראשית כל השיקול הפרקטי, בית החולים עמד בין שני השערים ששירתו את הרובע הנוצרי: שער שכם ושער יפו (צריך לזכור שהשער החדש שעומד מול בית החולים הצרפתי לא היה קיים אז, הוא נפרץ רק בשנות התשעים של המאה ה- 19). שיקול נוסף היה שיקול סמלי: בית החולים עומד אל מול מחנהו של טאנקרד, אציל צרפתי ממנהיגי מסע הצלב הראשון. השיקול השלישי היה מעין אצבע משולשת כלפי הרוסים. באמצע המאה ה- 19 מעצמות אירופאיות רבות בנו מבנים שונים בירושלים. כל מעצמה רצתה לבנות את הבניין הכי גדול, הכי קרוב למקומות הקדושים וכד'. בית החולים שבנה דה פלייא לא רק היה קרוב יותר לעיר לעומת מגרש הרוסים, הוא גם חצץ בין העיר לבין מגרש הרוסים.
דה פיילא לא הסתפק בבניית בניין בית החולים, הוא החליט לקשט את בית החולים בציורי קיר שהוא אישית צייר. כאן שוב באה לידי בטוי הזדהותו של דה פלייא עם הצלבנים. ציורי הקיר שהוא צייר עוסקים כולם בנושא הצלבני. הוא צייר שני ציורים בגודל טבעי של אביר טמפלרי ואביר הוספיטלרי, שני מסדרי האבירים הגדולים ביותר במדינה הצבלנית. בנוסף הוא צייר סמלי אבירים של אבירי הממלכה הצלבנית, סמלי ערים צלבניות וציור של ירושלים ביום כניעתה לצלבנים.
דה פיילא ראה את עצמו כממשיך דרכם של הצלבנים, אך במקום להשתמש בחרב, הוא נהג להשתמש בכספו ובמשא ומתן. למרות שהוא עצמו לא היה נזיר, הוא קנה עשרות חלקות קרקע עבור מסדרים קתולים צרפתים. לא פחות מ- 14 מוסדות של מסדר האחיות סן ג'וזף נבנו על קרקעות שדה פיילא קנה עבורן. בנוסף הוא קנה את הקרקע עבור מנזר סאן אטיין, בית הספר הצרפתי למקרא וארכיאולוגיה, קניית הקרקע עבור כנסיית סנט פיטר אין גליקנטו ועוד. אך נחזור לבית החולים. בית החולים היה פעיל עד מלחמת העולם הראשונה, אז הוא נתפס על ידי התורכים בשל היותו נכס של מדינת אויב, ושימש כבית חולים צבאי. התורכים לא אהבו, בלשון המעטה, את הציורים בעלי המוטיב הצלבני, והשחיתו אותם. לאחר כיבוש ירושלים על ידי הבריטים, חזר דה פלייא לעיר, והחל לשקם את בית החולים. בין היתר הוא שחזר את ציורי הקיר שלו. בשנת 1926, נפטר דה פיילא בבית החולים שבו תמך במשך עשרות שנים, והוא בן 73.
לאחר מלחמת העצמאות עמד בית החולים בשטח ישראל, ממש על הגבול. הרחוב למרגלותיו היה שטח הפקר, ועל חומות העיר העתיקה, מרחק מטרים ספורים ממנו כבר עמדו חיילי הלגיון הירדני. מתקופה זו מוכר אחד הסיפורים ההזויים ביותר על בית החולים. אחת הנזירות פתחה את החלון המופנה לעבר הגבול הירדני, והשקיפה אל העיר העתיקה. לפתע תקף אותה שיעול, והשיניים התותבות שלה נפלו אל מרגלות המבנה. לכאורה אין פשוט מזה, יוצאים אל מחוץ למבנה, ניגשים אל מתחת לחלון ואוספים את השיניים, אולם קו הגבול של מדינת ישראל היה קו הבניין של בית החולים, והשינים נפלו למעשה אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל, אל שטח ההפקר שבין מדינת ישראל לירדן. הנזירה פנתה אל חיילי צה"ל שאיישו תצפית בבניין נוטרדאם הסמוך, וביקשה מהם שיאספו עבורה את השיניים, אך הם כמובן סירבו לעשות זאת, מחשש שהדבר יגרום לתקרית אש בין כוחות צה"ל לכוחות הלגיון הירדני. יאושה של הנזירה נגע לליבם והם החליטו להעלות את הבעיה בשרשרת הפיקוד. בקשת הנזירה הגיעה לבסוף לועדת שביתת הנשק, וההחלטה היתה שמשלחת בת שלושה קצינים תיכנס, לראשונה מאז מלחמת העצמאות, לשטח ההפקר ותחפש את השיניים התותבות. המשלחת הורכבה מקצין ישראלי, קצין ירדני וקצין צרפתי מכוחות האו"ם. המשלחת נכנסה לשטח ההפקר, סרקה את השטח ולבסוף מצאה את השיניים בין הקוצים וגדרות התיל. שמחים וטובי לב, הגישו הקצינים את השיניים לנזירה.
דוד רובינגר, שהיה באותה תקופה צלם השבועון טיים בירושלים תיעד את מסירת השיניים לנזירה. אולם אם אתם מסתכלים על התמונה, אפשר לראות שהנזירה מחייכת חיוך רחב מלא שיניים. את התעלומה פתר רובינגר עצמו שסיפר שהנזירה שאיבדה את שיניה התביישה להופיע בתצלום, ולפיכך הוא ביקש מנזירה אחרת שתצתלם עם הקצינים. למרות בקשתו שלא לחשוף את שיניה, הנזירה, שהיתה כה משועשעת מהסיפור והסיטואציה פשוט לא יכלה להפסיק לצחוק ולחייך, ולבסוף תועדה יחד עם שיניה הטבעיות.
עם כל הכבוד לסיפור על השיניים התותבות, ההשפעה הגדולה ביותר של המלחמה היתה הניתוק שלו מהפציינטים הטבעיים שלו – תושביה הנוצרים של ירושלים שברובם הגדול היו בשטח ירדן. בית החולים נאלץ להמציא את עצמו מחדש, והפך להוספיס, בית חולים לחולים סופניים. היום משרת בית החולים את כל העדות בירושלים. ניתן למצוא בו מאושפזים יהודים, כולל חרדים, ולצידם מאושפזים נוצרים ומוסלמים. גם צוות העובדים הוא הטרוגני במיוחד. ניתן למצוא בו בנוסף לנזירות, מתנדבים מאירופה, פלשתינאים מרמאללה ורופאים יהודים דתיים מירושלים או מהתנחלויות. למרות שבית החולים שייך למנזר קתולי ומנוהל על ידו, הוא מעסיק משגיח כשרות ונמנע לחלוטין מפעילות מסיונרית. האחות מוניקה, מבכירי בית החולים, נהנית לספר שהם המנזר היחיד בעולם המעסיק משגיח כשרות. על רמת הרצינות שבית החולים מתייחס לנושא הכשרות יכולה להעיד אנקדוטה קטנה. כאשר החלטתי לכתוב על בית החולים בבלוג, ביקשתי רשות לצלם חלק מהציורים שצייר דה פיילא. נתקלתי בסירוב אדיב מצד בית החולים, משום שהיום בו תכננתי לבוא ולצלם היה יום שבת. הובטח לי שאם אבוא ביום חול, יתאפשר לי לצלם (בתנאי שאקפיד על פרטיות החולים), וכך היה. באתי במיוחד ביום חול על מנת לצלם את התמונות (ואיש צוות התלווה אלי על מנת לוודא שאני אכן מכבד את פרטיות החולים ובני משפחותיהם).
ההקפדה על נושא הכשרות נדרשת, בין היתר, משום שבבית החולים מאושפזים לא מעט חולים חרדים. הסיבה לפופולאריות של בית החולים בקרב החרדים נובעת מקרבתו לגוש השכונות החרדיות צפונית לעיר העתיקה (מאה שערים, גאולה, שמואל הנביא ועוד). קירבה זו מאפשרת למשפחות המאושפזים הגרים בשכונות אלה להגיע לבית החולים בהליכה רגלית, וכך בעצם לבקרם גם ביום שבת. באחת הפעמים שהבאתי מבקרים לבית החולים, מצאת את עצמי מדבר עם אחת מעובדות בית החולים. היא אמרה לי בחיוך שהפוליטיקאים הישראלים, הערבים ואפילו בכירי הפאטריארכיות הנוצריות השונות (כולל הקתולית!) בירושלים רואים פוליטיקה ועקרונות, ושכחו לראות גם את בני האדם, ואילו הם בבית החולים רואים בני אדם וסולדים מהפוליטיקה. מילים יפות וחכמות, והלוואי שדבריה יחלחלו גם לתושבי העיר השסועה בה נמצא בית החולים
הבלוג של שמוליק 