שלום שווארצבארד נוקם את נקמת יהודי אוקראינה

אוקראינה של סוף שנות העשרה במאה הקודמת לא היתה מקום נעים לחיות בו.  האמפריה הרוסית לשעבר היתה שסועה בקרבות של הצבא האדום נגד הצבא הלבן.  כאילו לא היה די במלחמת האזרחים שהשתוללה ברחבי האמפריה הרוסית לשעבר, באוקראינה נוספו על שני הצבאות הללו, גם הצבא הפולני והלאומנים האוקראינים, שהצליחו להקים את הרפובליקה העממית של אוקראינה.  בראש הרפובליקה עמד סימון פטליורה.    לכוחותיו של פטליורה היה מנהג מגונה, להכות ביהודים, וכשאני אומר להכות ביהודים, אני מתכוון לפוגרומים שבלטו באכזריותם גם בהסטוריה של יהודי אוקראינה.  עשרות אלפי יהודים נהרגו באותם פרעות, הערכות מינימליסטיות מדברות על לא פחות מחמישים אלף הרוגים (!),שלמרבה הפלא לא הותירו את רישומם על ההסטוריה היהודית.  אפשר לחשוב על מספר סיבות שגרמו לשיכחת הפוגרומים האיומים הללו.  ראשית, לא היה ביאליק שכתב את "על השחיטה" כמו בפרעות קישינב.  בנוסף, הפוגרומים באוקראינה לא עוררו גל הגירה ציוני (או אפילו לארצות הברית).  סיבה נוספת היא השואה שהתרחשה כעשרים שנה לאחר מכן, ופשוט האפילה על זוועות הפוגורמים באוקראינה.  תהא הסיבה אשר תהא, מליוני תלמידים ישראלים שסיימו את מערכת החינוך הישראלית, למדו על פרעות קישינב או על הסופות בנגב, אבל מעולם לא שמעו על הפרעות ביהודי אוקראינה  לאחר מלחמת העולם הראשונה, והשם פטליורה לא אומר להם דבר וחצי דבר.  מעשי הרצח והביזה הביאו לכך שכאשר כבש הצבא האדום את אוקראינה, ושם קץ לעצמאותה קצרת הימים, רווח ליהודים שם.  פטליורה עצמו הצליח לברוח, בתחילה לגליציה, ולאחר מכן לפריז.  שם הוא עמד בראש קבוצה של גולים אוקראינים, שהמשיכו לחלום על שחרור ארצם מכבלי ברית המועצות. 

פאסט פורוורד לשנת 1926.  מזה מספר שנים שפלטיורה חי בפריז.  יום שלישי, 25.5, פלטיורה יוצא ממסעדה.  שום דבר, ביום האביבי הנאה הזה, לא רומז על הבאות.  הוא מספיק לצעוד מספר צעדים כאשר ניגש אליו בחור בלתי מוכר ושואל אותו "אתה מר פטליורה?".    פטליורה המופתע לא הספיק לענות כאשר הבחור חזר על השאלה בשנית.  פטליורה החל לנפנף במקל ההליכה שלו, אולי בנסיון להיפטר מהזר או להגן על עצמו, והזר צעק לעברו "הגן על עצמך, נבל!".  בשלב הזה הוא שלף מכיסו אקדח, וירה כדור אחד בפטליורה בעודו צועק "זה על ברדיצ'ב".  את הכדור השני הוא הקדיש להרוגי אומן.  כדור נוסף להרוגי צ'רקסי.  עוד שני כדורים הוא ירה בפטליורה, ס"כ חמישה כדורים כאשר כל כדור מוקדש להרוגי עיר אחרת.  את שני הכדורים האחרונים באקדח הוא ירה על המדרכה ליד פטליורה, ככל הנראה כדי לוודא שלא יוותרו באקדח כדורים, על מנת לא לסכן את השוטר שיעצור אותו.  והוא אכן נעצר מיד, ללא שום התנגדות.  כאשר הובל לתחנת המשטרה שאל אותו אחד הקצינים במי הוא ירה, והאיש ענה שהוא ירה ברוצח המונים, מפקד צבא ברברי שרצח עשרות אלפי חפים מפשע.  מהר המאוד התבררה זהותו של הרוצח, היה זה שלום שוורצבארד, יהודי שנולד ברוסיה, שירת בלגיון הזרים וזכה באזרחות צרפתית.  שוורצבארד לא רק היה מודע לפרעות שנערכו על ידי כוחותיו של פטליורה, הוריו ובני משפחה נוספים היו בין הנספים בפרעות הללו.  במשך מספר חודשים, מהרגע שנודע לו שפטליורה נמצא בפריז, הוא תכנן את נקמתו במי שעמד בראש הפורעים.  מספר פעמים הוא מצא את עצמו בקרבתו של פטליורה כאשר אקדחו הטעון בכיסו, אך לא ירה משום שפטליורה היה מלווה באישתו או בילדיו, והוא לא רצה לפגוע בהם.  הוא רצה לכוון את נקמתו אך ורק לפטליורה עצמו, ולא לבני משפחתו או בני לוויתו.  כך, עד לאותו יום במאי 1926, כאשר הצליח לירות למוות בפטליורה. 

למרות שהמקרה היה קל לפיצוח מבחינת המשטרה, המשפט נגד שוורצבארד החל רק כשנה וחצי לאחר הרצח, באוקטובר 1927.  כבר בשלבים הראשונים של חקירתו, ביום הרצח, הוא הביע את שמחתו כשנודע לו שזהותו של הנרצח אומתה, ואכן מדובר בפטליורה.  לשאלת החוקר מה היה עושה אילו היה מגלה שרצח אדם אחר, השיב שהיה מיישם על עצמו גזר דין מוות, כלומר מתאבד, משום שלא היה מסוגל לשאת את המחשבה שרצח אדם חף מפשע.  הרצח עורר עניין בי"ל ובקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם נערכה מגבית למימון ההגנה במשפט.  הם הצליחו לגייס סכום כסף נכבד ולשכור את שירותיו של אחד מעורכי הדין הבולטים בצרפת באותו הזמן, הנרי טורס.  קשה להתעלם מהסמליות בעובדה שטורס היה נכדו של עורך דינו של דרייפוס. במשפט היה צוות של תובעים, תובע פלילי מטעם המשטרה, תובע אזרחי מטעם אלמנתו של פטליורה ותובע אזרחי נוסף מטעם אחיו של פטליורה.  שוורצבארד, סירב לנסות לטעון לחוסר שפיות, והתעקש שהוא היה מודע היטב למעשיו, ואין בליבו חרטה.  שוורצבאלד וסניגורו, טורס, הצליחו להפוך את המשפט הזה למשפט נגד פטליורה. ההגנה העלתה שורה של ניצולי הפוגרומים שתיארו בפרטי פרטים את הזוועות שחוו.  התובע ניסה להרחיק את פטליורה מהפרעות וטען שפטליורה התנגד לפרעות ואף היה פרו יהודי.  שוורצבארד הגיב בציניות ואמר שפטליורה אהב את היהודים כפי שטיטוס והמן אהבו את היהודים, הוא טבח בהם ושלח את נשמותיהם השמימה.  טורס, שהבין שעליו להתמודד עם הטענה הזאת במישור המשפטי, הביא שורה של עדים שהוכיחו שהיתה יד מכוונת בפוגרומים, ושפטליורה לא העניש שאף קצין או חייל בשל הפוגרומים.  העדויות הללו, הן של ניצולי הפוגרומים והן של חוקרי הפוגרומים הצליחו לשנות את אופי המשפט שכבר לא נתפס כמשפט נגד רוצחו של פטליורה, שוורצבארד, אלא כמשפט נגד פטליורה עצמו.  לאחר שמונה ימי דיונים נאמו הצדדים את נאומי הסיכום שלהם, בטרם יצאו המושבעים לפסוק את דינו של שוורצבארד.  שוורצבארד חיבר נאום שהחל במשפט"מאחורי גבי עומדים מאות אלפי קדושים, מחנה של קורבנות מעונים המביטים אליכם באלם ודורשים צדק. לא רחמים, כי אם צדק בלבד. הנני איתם בכל נפשי ומאודי". .  המשפט הזה מזכיר מאוד את משפט הפתיחה של גדעון האוזנר במשפט אייכמן (""במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים."), ולמען האמת לא אתפלא האוזנר קיבל את השראתו לפתיחת הנאום מפתיחת נאום הסיכום של שוורצבארד.  טורס, עורך דינו של שוורצבארד, חש שעדיף לשלוח את המושבעים כאשר הם תחת הרושם של עדי הראיה מהפוגרום והעדיף שלא לאפשר לשוורצבארד לנאום, ובמקום זה להסתפק בהעברת הנוסח הכתוב למושבעים.   לקח למושבעים חצי שעה בלבד להורות על זיכויו המלא של שוורצבארד, והוא שוחרר מיד.  הוא רצה לעלות לארץ ישראל, אך הבריטים סירבו לאפשר לו לעלות.  בשנת 1937 הוא היגר לדרום אפריקה ומספר חודשים לאחר מכן נפטר, ונקבר בקייפטאון.  בשנת 1967, שלושים שנה לאחר פטירתו הועלו עצמותיו לישראל ונקברו במושב אביחיל, במעמד השר מנחם בגין. בבאר שבע יש רחוב על שמו שנקרא רחוב הנוקם.

פטליורה נחשב עד היום לגיבור לאומי באוקראינה.  לאחר התמוטטות ברית המועצות, וקבלת העצמאות הוקמו באוקראינה מספר אנדרטאות לזכרו.  תומכיו טוענים עד היום שפטליורה מעולם לא היה אנטישמי, שהוא דווקא ניסה להפסיק את הפוגרומים אך כשל בכך.  הם גם טוענים שהמוטיבציה של שוורצבארד לא היתה צדק או רצון לנקום את נקמת הרוגי הפוגרומים, אלא מילוי הוראה של הקרמלין, משום שלטענתם שוורצבארד היה סוכן בולשביקי (אגב, אין שום תיעוד של תמיכה בברית המועצות או בקומוניזם מצידו של שוורצבארד).  בשנת 2005, במהלך ביקורו של נשיא אוקראינה דאז, ויקטור יושצ'נקו, בפריז, הוא הניח זר פרחים על קברו של פטלריורה.  אנחנו אולי שכחנו את פטליורה ועשרות אלפי היהודים שכוחותיו רצחו, אבל האוקראינים זוכרים אותו, גם זוכרים, או לפחות זוכרים חלקית, את הפוגורמים ועשרות אלפי ההיהודים שנרצחו על ידי כוחותיו, הם מעדיפים לשכוח.