תאונה מחרידה בהליפאקס

השנה היא 1917.  באירופה משתוללת מלחמת העולם הראשונה.  יבשת אמריקה אינה מרגישה ממש את המלחמה.  זאת אומרת ארצות הברית אמנם הצטרפה למלחמה באפריל 1917, ושלחה כוחות לאירופה, וקנדה (שיותר רלוונטית לפוסט הזה) הכריזה על גיוס ושלחה קרוב לחצי מליון חיילים כבר בתחילת המלחמה, אבל העורף האמריקאי קנדי לא נפגע מהמלחמה, או ליתר דיוק לא נפגע עד לדצמבר 1917, וגם אז, למרות שהפגיעה היתה דרמטית  וקטלנית מאוד, היא היתה בעצם פגיעה עקיפה.

5.12.1917, ספינת מטען צרפתית בשם "מון בלאן" מגיע לנמל הליפאקס שבקנדה.  הספינה עמוסה לעייפה במאות טונות של חומרי נפץ, בנזול (סוג של בנזין), וחומרים נוספים שבהחלט ניתן להגדירם כדליקים במקרה הטוב ונפיצים במקרה היותר גרוע.  למרות המטען המסוכן, היא אינה מניפה דגלי אזהרה שיתריעו מאופי המטען שהיא נושאת, בשל החשש מצוללות גרמניות שאולי משייטות באזור.  הספינה מגיעה לאזור הליפאקס בשעות החשיכה, ולכן שערי הנמל סגורים ואין ביכולתה להיכנס לנמל עד לשעות הבוקר. הסיבה לסגירת הנמל בשעות הלילה היא אותה הסיבה שבגללה המון בלאן לא מתריעה על המטען שהיא נושאת:  החשש מצוללות אויב.  כאן המקום להזכיר שהגרמנים הטביעו אוניות שהפליגו לבריטניה, ולכן האניות שהביאו אספקה או כוחות מארצות הברית, היו מפליגות בשיירות מאובטחות.  נמל הליפאקס היה מרכז לוגיסטי חשוב, ואחת מנקודות המוצא של השיירות המאובטחות לאירופה.  הסיבה לכך היתה שהנמל היה ממוקם, עד כמה שהדבר ישמע מוזר, ביבשה.  מיצר צר חיבר את הנמל לאוקינוס האטלנטי, ולכן היה קל להגן על הנמל מפני צוללות.  כך קרה שכשהמון בלאן על מטענה הנפיץ הגיעה לנמל, היה זה לאחר ששעריו נסגרו, והמון בלאן נאלצה להמתין מחוץ לנמל עד לשעות הבוקר.  אגב, עד לפני המלחמה, נאסר על אוניות נושאות מטענים מסוכנים להכנס לנמל.  עם פרוץ המלחמה בוטל האיסור הזה, נכון, מאותה סיבה שכבר הזכרתי פעמיים:  החשש מצוללות גרמניות.

6.12.1917, ספינה נורווגית בשם אימו מסיימת להעמיס פחם תוך כדי חריגה מלוח הזמנים שלה, ויוצאת מהנמל למיצר.  ספינה אחרת רוצה להכנס לנמל ומפליגה לכיוונו.  מה קורה כאשר שתי ספינות מפליגות אחת מול השניה?  על מנת למנוע התנגשות, הנוהג הוא שכל ספינה סוטה ימינה, כך שהן חולפות אחת על פני השניה, כאשר הדופן השמאלית של כל ספינה מופנית כלפי הספינה השניה, ממש בדומה לשתי מכוניות הנוסעות כל אחת בנתיב הימני של הכביש.  אבל הספינה שמפליגה לנמל אמורה לפנות שמאלה כדי להכנס לנמל.  בשלב הזה מחליטים קברניטי האימו והספינה הנוספת שכל אחת תסטה דווקא שמאלה, כך שלספינה השניה יהיה קל להכנס לנמל.  בנוסף, מנסה רב החובל של האימו לפצות על העיכוב ביציאה ומפליג במהירות גבוהה מהמהירות המותרת במיצר.  כך קורה שלאחר שהוא סוטה שמאלה על מנת לאפשר לספינה השניה להכנס לנמל בקלות, הוא נמצא מול המון בלאן, שגם היא מפליגה לכיוון הנמל.  המון בלאן שלא מבינה מדוע האימו נמצאת בצד שמאל של המיצר צופרת לה.  מסיבה לא ברורה האימו לא סוטה חזרה לצד ימין.  צפירה נוספת של המון בלאן לא משכנעת את האימו לחזור לצד ימין של המיצר.  בשלב הזה המון בלאן ניסתה לסטות שמאלה, בעוד האימו מנסה לבלום את עצמה.  בסביבות השעה שמונה וחצי התנגשו שתי הספינות אחת בשניה.  מעוצמת ההתנגדות נופלות מספר חביות בנזול בסיפון העליון ותוכנן נשפך. מה קורה כאשר שני גופים מתכתיים מתנגשים בעוצמה?  עפים גיצים.  כאשר הגיצים פגעו בבנזול השפוך במון בלאן, החלה שריפה בספינה.  מלחי המון בלאן, שהיו מודעים למטען הדליק והנפיץ ניסו לכבות את השריפה, אך כאשר הבינו שאין הם מסוגלים להשתלט על האש, הם החליטו לנטוש את הספינה.  הם ניסו להסביר בצעקות למלחי האימו שהספינה עלולה להתפוצץ בכל רגע, אך צוות האימו לא הבין אותם, ונשאר על האימו.  פחות מחצי שעה לאחר מכן, רוב הצוות כבר לא יהיה בחיים.  בינתיים רשויות הנמל החלו לשלוח ספינות כיבוי לעבר המון בלאן הבוערת.  גם הם לא העלו על דעתם מה עומד להתרחש בדקות הקרובות.  במקביל מאות סקרנים החלו להצטופף על גדות המיצר, ויחד איתם גם צוותי רפואה שציפו לפינוי של פצועים.  בינתיים מלחי המון בלאן הגיעו לחוף והחלו בורחים אל פנים היבשת, בהבינם שפיצוץ הספינה הוא בלתי נמנע.  בדרכם הם הגיעו לתחנת רכבת ושם הודיעו למפקח בשם וינסנסנט קולמן על הפיצוץ הצפוי.  בתחילה חשב קולמן לברוח בעצמו, אבל אז נזכר שיש מספר רכבות שעושות את דרכן לתחנה.  הוא חזר לתחנה, והורה לרכבות לעצור ולא להמשיך בדרכן להליפאקס.  הפיצוץ תפס את קולמן במשרדו והרג אותו במקום.  עד היום קולמן נחשב לגיבור בקנדה.  החלטתו לסכן את חייו ולהזהיר את הרכבות בדרכן להליפאקס הצילה את חייהם של מאות אנשים.  עוצמת הפיצוץ היתה אדירה, חמישית מעוצמת פצצת האטום שהחריבה את הירושימה.  הפיצוץ החריב כליל שטח של 2 קמ"ר ליד הנמל, והרג במקום 1500 איש.  צונמי של 18 מטר זרם מהמיצר לכיוון שתי גדותיו, והטביע לא מעט אנשים.  ספינות ששטו באוקינוס האטלנטי במרחק של 30 ק"מ ממוקד הפיצוץ היטלטלו עקב ההדף.  חתיכה מהעוגן של האימו, במשקל של כחצי טון נמצאה במרחק של ארבעה ק"מ ממוקד הפיצוץ.   לאחר מכת ההדף והצונמי, התרחשה המכה השלישית: גל שריפות ברחבי העיר.  השריפות נגרמו מדליפות גז, תנורים דלוקים ששהתפוצצו וגם גשם איום של בנזול דולק וחלקי מתכת מותכים בטרמפרטורה גבוהה.  מפקד תחנת הכבאים של הליפאקס נהרג כבר בפיצוץ הראשוני, וגם הברז שבאמצעותו מולאו הכבאיות נהרס כליל בשל הפיצוץ.  אנשים רבים מתו מרסיסי זכוכיות שהתנפצו ופשוט עפו עם ההדף כמו מטח כדורים.  אחת הפציעות הנפוצות היתה כניסה של זכוכיות לעיניים, משום שאנשים רבים הסתכלו דרך החלון על האוניה הבוערת וכאשר ארע הפיצוץ, נכנסו רסיסים מהחלונות המנופצים לעיני הסקרנים.  בשנים שלאחר מכן האליפקס הפכה לסוג של מרכז ידע עולמי בטיפול בפציעות עיניים וטיפול בעוורים. 

הפיצוץ הראשוני והצונמי גרמו לכ- 1500 הרוגים, ועוד כ- 400 מתו מפציעותיהם בימים שלאחר מכן.  בסך הכל מתו בעקבות הפיצוץ 1946 אנשים.  9000 אנשים נפצעו.  כ- 25,000 איש נותרו חסרי בית, וכאילו זה לא מספיק, למחרת היום השתוללה במקום סופה קשה.

במקביל לעבודות השיקום של העיר, החלה חקירה של האסון.  די מהר נשללה האפשרות של חבלה גרמנית שגרמה לפיצוץ.  ועדה ראשונה שחקרה את הפיצוץ הגישה את מסקנותיה בתחילת פברואר 1918 (כמעט חודשיים לאחר הפיצוץ), מסקנותיה היו שהאשם נופל באופן בלעדי על צוות המון בלאן.  למרות המסקנות הללו נעצרו שלושה אנשים על ידי רשויות החוק הקנדיות:  קברניט המון בלאן, איים לה-מדק; נווט הנמל שהשיט את המון בלאן במיצר, פרנסיס מקקי, ו- מפקד הנמל מטעם חיל הים הקנדי, אבן ווייט.  קברניט האימו או הנווט מטעם הנמל שהוציא אותה לאוקינוס לא נעצרו משום שהם נהרגו בפיצוץ.  לאחר זמן מה, הגיעה התביעה למסקנה שאין ביכולתה להוכיח את אשמתם בבית משפט והם שוחררו.  קברניט המון בלאן חזר לצרפת והמשיך לעסוק בימאות.  אבן ווייט חזר לחיל הים הקנדי, אך נשלח לפקד על בסיסים רחוקים מהליפאקס.  פרנסיס מקקי, חזר לעבודתו כנווט בנמל האליפקס, למרות שנתקל בלא מעט תגובות עוינות.  בסופו של דבר איש לא הורשע בגין הפיצוץ. 

עד היום, 103 שנים לאחר הפיצוץ, נערך בכל שנה בשישי לדצמבר טקס זכרון.  לאחר האסון, התגייסו תושבי בוסטון, שבארצות הברית, לסייע לאנשי האליפקס.  הסיוע של בוסטון היה כנראה יוצא דופן, ומאז ועד היום, מקפידה האליפקס לשלוח לבוסטון בכל שנה, עץ חג מולד גדול, שממוקם באחת הכיכרות המרכזיות, כאות תודה על הסיוע בשעה הקשה ביותר שלה מעולם.