קישור לחלק הראשון של הסדרה, שבו מסופר על חטיפתו של אדגרדו בן השש ממשפחתו משום שהוטבל בסתר לנצרות מספר שנים לפני כן, ועל מסעו של מומולו, אבי הילד לרומא, בנסיון להחזירו למשפחתו.
בחודשים שלאחר שובו של מומולו לבולוניה, התרכזו מאמציו בכתיבת המזכר לאפיפיור. למרות שהעיתונות באירופה עסקה בפרשה עם לא מעט גינויים כלפי האפיפיור וגינויים נגדיים מטעם השמרנים כנגד הליברלים, הקפיד מומולו לא לבקר את האפיפיור. הוא עדין קיווה שהוא יצליח לשכנע שההטבלה לא היתה חוקית, ובנו אינו נוצרי ולכן אין סיבה להפריד בינו לבין משפחתו. לא היה זה דבר טריוויאלי לכתוב עתירה לאפיפיור. מצד אחד היא צריכה לשדר ענווה וצניעות וכבוד לסמכות האפיפיור, ומצד שני לדרוש מהאפיפיור בצורה ברורה שיחזיר לו את בנו. וכאילו לא די בכך, הוא צריך היה להראות בקיאות בחוק הקתולי, שמן הסתם כתוב בלטינית. היה עליו גם לחפש תקדימים ופרשנויות מתאימות לכתבי הקודש. המסמך שחיבר מומולו היה בן עשרות עמודים. הוא כלל, בין היתר דו"ח רפואי של אדגרדו שהוכיח שהילד מעולם לא היה בסכנת חיים עקב מצב רפואי. הנקודה הזאת היתה לכאורה בעלת חשיבות משפטית. טבילה אמורה להתבצע בידי כומר, אלא אם מדובר בהטבלה על ערש דווי, שאז כל אדם יכול להטביל את הגוסס, אפילו אדם שאינו נוצרי! אם הילד מעולם לא היה בסכנת חיים, הרי שלא היתה סמכות למשרתת להטבילו, ולכן אין ההטבלה עומדת בחוק הקתולי. בנוסף כלל המזכר 50 עמודים בלטינית שמבהירים את חוקי הכנסיה המתנגדים להטבלה בכפיה. המזכר סקר גם מספר מקרים קודמים שבהם הושבו ילדים למשפחותיהם למרות שהוטבלו. אחד המקרים התרחש ב- 1840, כאשר יהודיה צרפתיה בהריון הגיעה לאחד הנמלים באיטליה יחד עם בעלה. רצה הגורל, והיא ילדה לפני הזמן, בעוד היא ובעלה נמצאים במדינת האפיפיור. המיילדת, שחששה התינוקת לא תשרוד הטבילה אותה מיד לאחר הלידה, ודיווחה על כך. מיד לאחר הדיווח, עוד בטרם המשיכה המשפחה הצעירה את מסעה נלקחה התינוקת מההורים ההמומים. הפעם לא היה מדובר ביהודים מקומיים, אלא ביהודים אזרחי צרפת, והממשלה הצרפתית לחצה על האפיפיור דאז, גרגוריוס השישה עשר, שישחרר את התינוקת. לבסוף הוחזרה התינוקת למשפחה, לאחר שהיא התחייבה שהילדה תחונך כקתולית. בפועל, ניתן להם לעזוב את מדינת האפיפיור, וסביר להניח שאיש במדינת האפיפיור (כולל האפיפיור עצמו) לא השלה את עצמו וחשב שהתינוקת באמת תחונך כקתולית, אבל היה זה סולם נוח לרדת מהעץ ולהמנע מקונפליקט עם צרפת. התקדים הזה היה החשוב ביותר מבין התקדימים שמולמולו פירט, גם משום שהוא היה האחרון, בסך הכל 18 שנים לפני תחילת פרשת מורטרה, וגם משום שהוא התרחש על אדמת מדינת האפיפיור. בנוסף, היה זה תקדים למקרה שבו למרות שלא נמצא פגם בהטבלה והיא לא בוטלה, הוחזרה התינוקת לידי הוריה היהודים. המזכר גרם לזעם של האפיפיור, משום שהיה לו ברור שמומולו נעזר באדם שגם יודע לטינית וגם בקי מאוד בחוקי הכנסיה. הוא חשד שהיה זה איש דת נוצרי שעזר למומולו, והאפיפיור, שלא ידע מיהו, ראה בו בוגד. למען האמת, עד היום לא ידוע מי סייע בחיבור המסמך, אם כי ברור לחלוטין שמומולו לבדו לא היה מסוגל לחבר אותו (ולו רק בגלל הצורך לדעת לטינית והבקיאות המפתיעה בנבכי חוקי הכנסיה). בתחילת אוקטובר חיבר האפיפיור מסמך תשובה למזכר של מומולו. הסיבה לכך לא היתה הרצון או הצורך שהוא חש לענות למומולו עצמו, אלא בקשות של אנשי כנסיה ברחבי אירופה שנדרשו לענות לטיעוניו של מומולו. עיתונים רבים באירופה, במיוחד אלה שהתנגדו לחטיפת אדגרדו, כתבו מאמרים שהעלו חלק מהנקודות שנכתבו במזכר של מומולו. מזכיר המדינה, אנטונלי הפיץ את מזכר התשובה של האפיפיור בקרב כל צירי האפיפיור באירופה ולנציגיו במקסיקו, ברזיל, פנמה ובוגוטה. אנטונלי הוסיף מכתב משלו לנציגים והבהיר להם שהמסמך שחיבר האפיפיור יעזור לנציגיו לענות לשאלות ו"לתקן את מה שחושבים אחרים על המקרה, שבעטיו כל אלה המחפשים כל הזדמנות כדי לזרות שנאה כלפי מושב האפיפיור, כבר עוררו תסיסה לא נעימה וכל כך מזיקה". המסמך נשלח בנוסף גם לכל העיתונים הקתולים באירופה.
אחד התקדימים שמומולו ניסה להסתמך עליהם מראה עד כמה קיצונית, שלא לומר אבסורדית, היתה התנהגות הכנסיה בנוגע להטבלת יהודים. בנובמבר 1785 קיבל הבישוף של פאררה דיווח ששנים רבות לפני כן הוטבלה אישה יהודיה בשם רגי'נה ביאנקיני כאשר היתה בת שלוש. הדבר היה בעייתי משום שכעת היא היתה אישה מבוגרת, ונשואה לאחד מעשירי הקהילה היהודית. את הדיווח קיבל הבישוף מאישה בשם פרנצסקה ונדלי. כאשר היתה פרנצסקה בת שש, היא היתה עדה להטבלה של תינוק חולה על ידי הרופא שחשש שהתינוק עלול למות בכל רגע. הרופא התיז עליו מספר טיפות מים ואמר את נוסח ההטבלה. כששאלה אותו הילדה, שהיתה בת שש, הסביר לה הרופא בסבלנות שמכיון שהוא חושש שהתינוק לא ישרוד, הוא דאג באמצעות ההטבלה שנשמתו תגיע לגן עדן. פרנצ'סקה בת השש היתה חברה של רג'ינה בת השלוש, וסיפרה לה על כך. רג'ינה אמרה לה שהיא רוצה להגיע לגן עדן, וכתגובה פרנציסקה חיקתה את פעולת הרופא. היא התיזה עליה מעט מים ואמרה את נוסח ההטבלה. שנים רבות לאחר מכן, כאשר היתה רג'ינה נשואה ובהריון סיפרה על כך פרנצ'סקה לבישוף, שקרא לרג'ינה ולבעלה להגיע למשכנו. שם סיפר להם על העניין, הורה לאישה להישאר בביתו מספר ימים עד שיקבל הוראות כיצד לנהוג בה. האישה זעמה והבהירה לו שהיא יהודיה ואין ברצונה להתנצר, אך הוא התעקש ולא איפשר לה לחזור לביתה. הוא שלח שאלה לרומא כיצד לנהוג, ובישיבה של המושב הקדוש ברומא הוחלט שאין מספיק הוכחות לכך שהיא אכן הוטבלה באופן ראוי. המדהים הוא שהם לא ביטלו את ההטבלה משום שילדה בת שש לא מסוגלת באמת להבין מהי הטבלה, בוודאי שלא להטביל, אלא טענו שלא ברור אם היא זוכרת את פרטי המקרה בצורה מספיק בהירה כדי לדעת שהיא הטבילה את חברתה כהלכה. מומולו הוסיף את המקרה הזה למזכר כדי להראות שהכנסיה ביטלה הטבלה שנערכה לפני שנים על ידי אדם שאינו משרת בקודש משום שאין ראיות שההטבלה נוהלה כראוי. אגב, תשובת הכנסיה היתה שמומולו לא היה מודע לכך שלפרנצסקה היה רקע של בעיות נפשיות, והיא היתה הוזה דברים ולכן הם לא קבלו את דבריה כראיה. אילו היה מדובר על אישה ללא בעיות רפואיות ונפשיות, הרי שרגי'נה היתה מוכרזת כנוצריה, ולכן אין המקרה יכול להוות תקדים לביטול הטבלה שדווחה שנים לאחר שארעה.
כמה עדויות של נציגי מדינות שונות שנפגשו עם האפיפיור וביקשו ממנו שיחזיר את אדגרדו למשפחתו מספרות שהאפיפיור היה נסער מאוד וסירב לשקול זאת. באחת הפגישות הללו, כאשר הועלה הנושא של אדגרדו, הבהיר פיוס התשיעי את עמדתו: "לו בא מנהיג חזק ביותר לאפיפיור, והיה אומר לו 'תן לי מליונים!’, האפיפיור, בכדי להמנע מאי נעימויות גדולות יותר, היה עושה זאת, ומבקש מהאלוהים לא לדרוש ממנו משהו חמור מזה מאוחר יותר. אבל כשמישהו אומר לאפיפיור 'תן לי נשמה!' כל הכוחות שבעולם לא יוכלו לשכנע אותו להסכים. אין סכנה גדולה כל כך שתגרום לו לוותר, מכיוון שלמשרתו של ישוע הקדוש אין דבר יקר יותר מהנשמות השייכות לישוע".
לא רק רגשות האפיפיור להטו בנושא. גם רגשות המתנגדים לחטיפה להטו. דיפלומט פרוסי ודיפלומט של פיימונט תיארו מפגש מתוח במיוחד בין שגריר צרפת ברומא לאפיפיור. השגריר התפרץ לסלון ביתו של האפיפיור עוד בטרם אושר לו להכנס ואף איים עליו שספינה של חיל הים הצרפתי תעגון בחוף האיטלקי, וכוחות צרפתיים יחטפו את הילד לצרפת. התוכנית הזאת בוטלה בשל השפעת הקיסרית על בעלה, נפוליאון השלישי. בנוסף לנפוליאון השלישי, גם הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף פנה באופן אישי לאפיפיור בדרישה לשחרר את הילד. הנדבן היהודי הידוע, משה מונטיפיורי נסע במיוחד לרומא בנסיון לפגוש את האפיפיור ולנסות ולשכנעו להשיב את אדגרדו למשפחתו. הקהילה היהודית בבית הכנסת הלונדוני שבו הוא נהג להתפלל אף חיברה תפילה מיוחדת להצלחתו, אך למרות התפילות, הוא נכשל כישלון חרוץ. אין דין הסולטן התורכי כדין האפיפיור. האפיפיור סירב לפגוש אותו, הוא נאלץ להסתפק בפגישה עם ראש מועצת המדינה, הקרדינל אנטונלי, שהבהיר לו שהילד ישאר ברשות הכנסיה.
למרות שהאפיפיור התבצר בעמדתו וסירב אפילו לשקול להחזיר את אדגרדו לביתו, החל הלחץ הבי"ל לתת את אותותיו. האפיפיור נהג לומר למקורביו שהילד עלה לו בסבל ובדמעות, אך אין בכוונתו לוותר בנושא. על הלחץ שבו נתון היה האפיפיור ניתן ללמוד מהתקרית שארעה בתחילת פברואר 1859 (כשבעה חודשים לאחר חטיפת אדוארדגו, כאשר הסערה התקשורתית הבי"ל נמצאת בשיאה). בשנת 1827 חודש מנהג של פגישה שנתית בין הנהגת היהודים במדינת האפיפיור עם האפיפיור זמן קצר לאחר ראש השנה הנוצרי. כעת נערך המפגש בעיצומה של פרשת אדוארדגו, והמשלחת היהודית, ובמיוחד סבטינו סקצוקיו, מזכיר הקהילה היהודית ברומא, מצאו את עצמם נפגשים עם אפיפיור זועם ולוחמני. סקצוקיו רצה להעלות את הנושא של אדגרדו מורטורה, הוא החל את דבריו במשפטים המביעים כבוד והערכה לאפיפיור ואז הזכיר את שמו של אדגרדו. פיוס התשיעי לא נתן לו לגמור את המשפט, והחל לצעוק עליו שאין הוא מקבל את הצגת הכבוד הזאת, משום ששאת הנאמנות האמיתית שלהם הם הציגו כאשר הם עוררו סערה בכל אירופה בשל מורטורה. סקוצוקיו ניסה להגן על עצמו ועל הקהילה והבהיר שאין להם יד ורגל בפרסומים בעיתוני היבשת, ושהם מעולם לא העלו על דעתם להשמיץ את האפיפיור. כעת האפיפיור החל להתייחס לכלל המשלחת, ולא רק לסקצוקיו, והאשים אותם בכפיות טובה כלפיו, לאחר מה שעשה לטובת היהודים כאשר מונה לאפיפיור. סקצוקיו האומלל פשוט נאלם דום (בהמשך הפגישה הוא ממש פרץ בבכי), וחבר אחר במשלחת החל ללמד סנגוריה על הקהילה היהודית ברומא ולהבהיר שנאמנותה נתונה לאפיפיור. לרוע מזלו, בשל ההתרגשות הוא לא שם לב שהוא הרים את קולו, מה שגרם לאפיפיור לדרוש ממנו שיוריד את קולו ושיזכור בפני מי הוא מדבר. לקראת סוף הפגישה האפיפיור התרכך מעט, וציין שהוא שמע שגם מומולו מורטורה עצמו כעס על הרעש הבי"ל שהפרשה גורמת, ושהוא חשש שהסערה הבין לאומית רק תקשה עליו לקבל בחזרה את בנו, חשש שהאפיפיור הגדיר כמוצדק. הפגישה ערכה כחצי שעה, שבסופה יצאו ראשי הקהילה היהודית נבוכים והמומים. סקצוקיו עצמו, כך מספרות העדויות, היה קרוב להתמוטטות עצבים, ולקח לו מספר ימים להתאושש מהפגישה.
בכל התקופה הזאת, וגם בשנים שלאחר מכן, האפיפיור נפגש באופן סדיר עם אדגרדו, ולמעשה היחסים ביניהם הפכו ליחסי אב ובן. אדגרדו ציין בזכרונותיו שפיוס התשיעי "השפיע עלי תמיד רגשות הוריים ביותר, הכשיר אותי בחוכמה וביעילות, ובירך אותי ברכות ותמיד אמר כי הסבתי לו כאב גדול ודמעות רבות." הוא אהב להזכר כי כאשר היה ילד קטן, האפיפיור התייחס אליו "כמו אב טוב, הוא השתעשע איתי, הסתיר אותי מתחת לגלימה האדומה הגדולה שלו ושאל בבדיחות 'איפה הילד?', ואז פתח את הגלימה והראה לי את כל מי שהסתכל עלינו".
בינתיים סיים אדגרדו ללמוד את יסודות הנצרות, ולא היה טעם להמשיך ולהחזיק אותו בבית החניכים. האפיפיור שקל היכן להמשיך ולחנך את אדגרדו, ולסוף בחר בבית ספר דתי שפעל במנזר בשם סן פיטרו אין וינקולי. המנזר הזה מפורסם בעולם, אך בשל סיבה אחרת: פסלו המפורסם של מיכאלאנג'לו, "משה" נמצא בכנסיית המנזר. כבר בשלב מוקדם בחייו, החליט אדגרדו שכאדם בוגר הוא יהיה נזיר. עם החינוך שהוא קיבל, ועם אפיפיור שמשמש לו כאב, אין זאת בחירה מפתיעה במיוחד.
על המשך הפרשה, חייו של אדגרדו, יחסיו עם משפחתו והתמוטטות מדינת האפיפיור בחלק הבא והאחרון בסדרה.
קישור לחלק השלישי והאחרון, המתאר את המשך קורות משפחת מוטרטרה בצל איחוד איטליה ונפילת מדינת האפיפיור.
הבלוג של שמוליק 