ארץ ישראל, 1945. מלחמת העולם השניה הסתיימה. אירופה עומדת בהריסותיה. העם היהודי מגלה את היקף זוועות השואה. במהלך המלחמה רוב הציבור היהודי העדיף לסייע לבריטים במלחמה נגד האויב הנאצי, אך מיעוט מהיהודים ראה דווקא בבריטים את האויב הגדול של העם היהודי, והעדיף להמשיך במאבק נגד הבריטים. הם פרשו מהאצ"ל והקימו את הלח"י. אבל כעת, לאחר המלחמה, מגלים היהודים שהבריטים מממשיכים במדיניות הספר הלבן, ואף מסרבים לאפשר לשארית הפליטה מאירופה לעלות לארץ ישראל. בחודש יולי 1945 נערכו הבחירות הכלליות בבריטניה, ולהפתעת הכל, השמרנים ברשותו של וינסטון צ'רצ'יל הפסידו לליבור בראשותו של קלמנט אטלי. כעת היתה בישוב סיבה לתקווה לשינוי במדיניות הבריטית. אטלי נחשב לאוהד הציונות, ובעברו היו לא מעט הצהרות בזכותם של היהודים להקים מדינה בשטח המנדט הבריטי, אולם לאכזבת התנועה הציונית, לא רק שהמדיניות הבריטית בארץ ישראל לא השתנה, שר החוץ הבריטי ארנסט בווין התגלה כאוייב מר של התנועה הציונית. הזעם בקרב הישוב כנגד הבריטים עלה, ובהדרגה החלו הזרמים השונים לתמוך במאבק מזויין כנגד הבריטים. באוגוסט 1945 החל משא ומתן בין שלושת הארגונים ההגנה, האצ"ל והלח"י לפעילות משותפת של המחתרות, מו"מ שהוכתר בהצלחה, וכך באוקטובר של אותה שנה הוקמה תנועת המרי העברי. בראש התנועה עמדה ועדה אזרחית בת שישה חברים, בראשותו של משה סנה, שכונתה ועדת ה-X, שהיתה אמורה לאשר את הפעולות המשותפות. תנועת המרי העברי הצליחה לבצע אחת עשרה פעולות, שהידועות ביניהן היו ליל פיצוץ הגשרים, הפשיטה על מחנה המעפילים בעתלית, והפעולה האחרונה, שלה מוקדש הפוסט הזה – פיצוץ מלון המלך דוד.
בלילה שבין ה- 16 ל- 17 ביוני 1946, בצע הפלמ"ח בתאום עם תנועת המרי את ליל פיצוץ הגשרים. אחד עשר גשרים המקשרים את ארץ ישראל עם שכנותיה הותקפו באותו הלילה. הפעולה היתה מעין הכרזה של תנועת המרי שאם הבריטים לא מאפשרים ליהודים להכנס לגבולות הארץ, היהודים יקשו על הבריטים לשלוט בתנועה מהגבולות אל פנים הארץ. הפעולה בשני גשרי א-זיב הסתבכה וסופו של דבר רק גשר הרכבת פוצץ (ככל הנראה עקב פגיעת כדור במטען, לא בשל הפעלת מבוקרת של המטען) ואילו גשר הכביש לא נפגע. בפעולה בגשרי א-זיב נהרגו 13 מאנשי הכח התוקף. גם בגשר אחר, גשר דמיה, הפעולה הסתבכה. המטען אמנם הוצמד לגשר, אך לא פוצץ. למחרת כאשר חבלן בריטי ניסה לנטרל את המטען, התפוצץ המטען. החבלן הבריטי נהרג, והגשר עצמו קרס. שאר 8 הגשרים פוצצו ללא נפגעים. הבריטים זעמו על המבצע והחליטו לשבור את תנועת המרי ויהי מה. ביום שבת 29.6 הוכרז עוצר בישובים רבים, כולל ברמת גן, תל אביב וירושלים. הבריטים פשטו על קיבוצים, מושבים והמוסדות הלאומיים וערכו חיפושים מבית לבית. בנוסף לתפיסת כלי נשק רבים וחשיפת סליקים, בריטים הצליחו לעצור רבים ממנהיגי הישוב ולהשיג גם את רשימת חברי הפלמ"ח, אם כי לא הצליחו לפענח את הרשימה. אנחנו מכירים את הפעולה הזאת בתור "השבת השחורה". כעת, היה רצון בתנועת המרי להוציא פעולה משמעותית, ובכך להמחיש לבריטים שהם לא הצליחו לשבור את התנועה. הוחלט לפוצץ את מלון המלך דוד, ששימש כמטה של הצבא הבריטי וממשלת המנדט. תאריך המבצע נקבע ל- 20.7, והוא הועבר על ידי ועדת ה- X לביצוע האצ"ל. חיים ויצמן, שהיה נשיא ההסתדרות הציונית, התנגד לפעולות אגרסיביות מדי, ולחץ לביטול הפעולה. כעת, ועדת ה-X ביקשה מהאצ"ל להשהות את הפעולה למספר ימים. האצ"ל הסכים לכך, אך פירש את הבקשה בצורה המינימלית ביותר האפשרית. מספר הימים הקטן ביותר שהוא ברבים, זה יומיים, וזו היתה הדחיה של האצ"ל. הוא ביצע את הפעולה ב- 22.7.46.
22.7.46 בשעה שבע בבוקר: מספר לוחמי אצ"ל מגיעים לתלמוד תורה "בית אהרון" בירושלים. הלוחמים יודעים שיש פעולה, אבל אין להם מושג מהי המטרה. האצ"ל, נהג למדר את המידע. בין המגיעים לתלמוד תורה היה היינריך רינהולד, שכינויו המחתרתי היה "ינאי". רינהולד עלה מגרמניה בשנות השלושים המקודמות. במלחמת העולם השניה הוא התנדב לצבא הבריטי, ושם למד חבלה. הוא היה אחד החבלנים המנוסים ביותר בשירות האצ"ל. כאשר ביקש להתנדב לאצ"ל, הוא הבהיר להם שיש לו חבר מתקופת שירותו הצבאי שעובד בבולשת הבריטית, ושלמעשה תפקידו היה לרדוף את אנשי המחתרות. שם החבר היה מקס שינדלר, ורינהולד לא הסתיר את קשרי החברות בניהם, אבל הבהיר שאין בכוונתו להסגיר איש מאנשי המחתרת. אגב, בשנת 1947 התנקש האצ"ל בשינדלר. שינדלר נפצע קשה וחייו נצלו בזכות הטיפול הרפואי שקיבל. הוא עזב את ארץ ישראל, בתחילה לגרמניה ולאחר מכן היגר לבריטניה, שם נפטר בשנת 1990. נחזור להיינריך ריינהולד. בתחילה התייחסו אליו באצ"ל בהסתייגות, והוא קיבל תפקידי הדרכה (במיוחד בחבלה), אך עם הזמן הוא הצליח לרכוש את אמונם, והחל להשתלב בפעולות קרביות של האצ"ל. יום לפני הפעולה במלון המלך דוד, קיבל קיבל הוראה שלא לעזוב את ביתו. הוא הבין שעומדת להיות פעולה, חלק מהמקורות אף טוענים שהוא ידע או העריך שהמטרה היא מלון המלך דוד, אך אינני מכיר סימוכין לטענה הזאת. כעת בבוקר דפק על דלתו אחד מפקד האצ"ל בירושלים, אבינועם דוד, והורה לו להכנס למונית. רינהולד הסכים, אך בקש שבדרך יעצרו אצל ידידה שלו, משום שהוא רוצה להחביא אצלה מספר מסמכים. דוד שלא חשד במאומה הסכים. גם נסיונותיו של רינהולד לקבל פרטים על הפעולה לא גרמו לדוד לחשוד בחברו. כך, בסופה של נסיעה ועצירה קצרה הגיעו גם רינהולד ודוד לתלמוד התורה, שם הם הצטרפו לשאר לוחמי האצ"ל, התיישבו באחת הכיתות והחלו לקבל את הפקודה לפעולה. ריינהולד נראה עצבני במהלך הפקודה. הוא ביקש מספר פעמים שיאפשרו לו לצאת לצורך שיחה חשובה, אך כעת, לאחר שנודעו ללוחמים פרטי הפעולה נאסר עליהם ליצור קשר עם גורמים חיצוניים, ובקשתו סורבה. שם, בתדריך גם מונה רינהולד לסגן מפקד הפעולה. 350 ק"ג חומר נפץ הוסלקו בשבעה כדי חלב. התכנון היה להתחזות לעובדים ערבים המביאים אספקה למסעדה שפעלה בקומת הקרקע של האגף הדרומי של המלון. היה על לוחמי האצ"ל להיכנס לכניסת הספקים של המלון, שנמצאת דווקא בצידו הצפוני, להשתלט על מעבר הספקים והעובדים העובר מתחת למלון, להכניס את שבעת הכדים, להצמידם לעמוד תמך של המלון, להפעיל את המטענים ולסגת מהמקום. רינהולד היה אמור להפעיל את המטענים. התכנון היה להפעיל השהיה של חצי שעה. הצוות הגיע למלון, והחל בפעולה. הם השתלטו על המעבר התת קרקעי, ריכזו את עובדי המטבח של המסעדה בחדר אחד, והחזיקו אותם שם תחת איומי נשק. הם העבירו את הכדים למקומם. כעת היה על רינהולד לחבר את הנפצים ולהפעיל את המטענים. "איבדתי את הנפצים!" הודיע ריינהולד. לוחמי האצ"ל ההמומים התאוששו מהתדהמה, והחלו לסרוק את המעבר התת קרקעי, עד שמצאו את הנפצים מושלכים מאחורי אחת הדלתות. בשלב הזה פרץ לפתע רינהולד בצעקות שגילו אותם, ושהבריטים בדרך אליהם. מפקד הפעולה, עדין לא חשד בדבר, וחשב שמדובר בפחד אמיתי, הוא הרגיע את רינהולד והורה לו לחמש את המטענים. לאחר שרינהולד חימש אותם, נסוגו לוחמי האצ"ל מהמלון. מיד לאחר הנסיגה התקשרו שתי לוחמות אצ"ל לעיתון פלסטיין פוסט, לשגרירות הצרפתית שהיתה סמוכה למלון ולמרכזיית המלון והודיעו שבמקום הוטמנה פצצה. אחת מאותן לוחמות אצ"ל שהתקשרה למלון זכרה את התגובה הלא תיאמן שקיבלה: "היהודים הארורים לא יגידו לנו מה לעשות!". עברה עוד קצת פחות מחצי שעה, ובשעה 12:37 פיצוץ עז זעזע את ירושלים. האגף הדרומי של מלון המלך דוד קרס. בפיצוץ נהרגו 92 אנשים ומאות נפצעו. בין ההרוגים והפצועים היו בריטים, יהודים וערבים. תוצאות הפיצוץ זעזעו את ארץ ישראל. ההגנה התנערה מהפעולה, ותנועת המרי פורקה. האצ"ל ניסה להתגונן והבהיר שהם הזהירו את הבריטים, והניחו שהמלון יפונה.
מדוע לא פונה המלון? בדיעבד התברר שריינהולד היה סוכן בריטי. הוא לא הסגיר את הדרג הזוטר באצ"ל, משום שהוא קיווה להגיע לדרגים הבכירים יותר. באותה עצירה, בדרך לתלמוד תורה "בית אהרון" הוא התקשר למודיעין הבריטי, הזהיר אותם שכנראה הולכים לפוצץ את מלון המלך דוד, והבטיח להודיע להם פרטים נוספים ברגע שיהיו לו. האזהרה שלו דווקא נקלטה, משום שיש עדויות שאחד הקצינים הבריטים התלוצץ על כך שהיום עומדים לפוצץ את מלון המלך דוד. כאשר הוא ראה את תגובת הקצין עימו הוא התלוצץ הוא חייך ואמר, יש לנו זמן, אפשר לחזור לעבודה עד שיודיעו לנו שהעסק רציני. ככל הנראה, ברגע שקבלו את האזהרה של האצ"ל, אך לא קבלו שום הודעה של ריינהולד, הם הניחו שהפעולה נכשלה או נדחתה והתעלמו מהאיום. ההחלטה הזאת עלתה בחייהם של 92 איש, ובפירוק תנועת המרי העברית. הבריטים זעמו על הפעולה ומפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל הגנרל אוולין יו בארקר פרסם פקודה שאוסרת על כל קשר בלתי נחוץ בין חיילי צבא הוד מלכותו לבין יהודים בארץ ישראל. הצו, שהיה בעל נימה אנטישמית מובהקת הסתיים במילים הבאות: "אני איתן בדעתי שהם ייענשו וירגישו ברגשות הבוז והגועל שלנו להתנהגותם. בהתאם לכך החלטתי, כי מיום קבלת מכתבי זה תקבעו את כל מקומות השעשועים, בתי הקפה, המסעדות, החנויות והבתים הפרטיים של היהודים כמקומות שהם "מחוץ לתחום", האסורים בכניסה לכל חייל בריטי. לא יהיו קשרים עם יהודי. אני מבין כי אמצעים אלה יגרמו לקשיים לחיילים, אבל בטוחני, שאם יוסברו להם נימוקינו יבינו חובתם ויענישו את היהודים בצורה שהיא השנואה על הגזע הזה יותר מאשר על כל גזע אחר, פגיעה בכיסיהם והפגנת רגשות התיעוב שלנו כלפיהם." הצו, שצוטט בעיתונות הבין לאומית גרם למבוכה לבריטים, והועלו לגביו שאילתות בפרלמנט הבריטי. בלחץ הדרג המדיני נאלץ בארקר לבטל את הצו לאחר כשבועיים.
וריינהולד, מה עלה בגורלו? על כך בפוסט נפרד, בעוד מספר ימים.
הבלוג של שמוליק 
מרתק. תודה על הפוסט.
אהבתיאהבתי