רובינו מכירים את בית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים.  מדובר בבית קברות גדול יחסית, עם מאות קברים, צמוד לבית החולים הדסה הר הצופים, וקשה להתעלם ממנו כשעוברים ליד.  אבל בהר הצופים יש עוד מספר בתי קברות קטנים, קטנים מאוד אפילו, עם סיפורים מרתקים.  אחד מהם הוא מערת ניקנור, מערת קבורה מימי בית שני, ובה שני קברים מודרנים מהמאה העשרים.  מי היה ניקנור שעל שמו נקראת המערה, ומיהם המתים מהמאה העשרים שנקברו שם? 

ניקנור קשור לבית המקדש השני.  כאשר נבנה הבית השני הוא היה עלוב ביחס לבית המקדש הראשון, והתלמוד גם מספר שזקני שבי ציון, שזכרו את בית המקדש הראשון בפארו, אף פרצו בבכי בשל העליבות של הבית השני.  עם השנים בית המקדש צבר תרומות ופואר יותר ויותר, אבל המהפך האמיתי היה בימיו של הורדוס.  הורדוס בנה סוג של בית שלישי.  לא נהוג לדבר על הבית המקדש ההרודיאני כבית השלישי, אבל לא היה מדובר על שפוץ, מדובר היה על בניית בית המקדש מחדש כולל הרחבת הר הבית.  לבית המקדש ההרודיאני היו מספר עזרות (חצרות).  היתה לו עזרת נשים, שהשם מבלבל מעט, משום שגם גברים היו נכנסים ושוהים בעזרת הנשים, אבל זאת היתה הנקודה הקרובה ביותר לקודש הקודשים שנשים יכלו להיות בה.  קודש הקודשים היה הנקודה המערבית ביותר בבית המקדש (לא במתחם אלא בבית המקדש עצמו), ולכן אגב הכותל המערבי קדוש, משום שהוא הכותל הקרוב ביותר לקודש הקודשים.  נחזור רגע לבית המקדש.  בקצה המערבי ביותר של עזרת הנשים היו 15 המעלות (מדרגות) שהובילו לשער שהפריד בין עזרת הנשים לעזרת ישראל.   על אותן המדרגות היו הלויים עומדים ושרים את שיר המעלות בזמן שמחת בית השואבה, ומכאן שם המדרגות (15 המעלות).  השער בין עזרת הנשים לעזרת ישראל (שבו ניתן לישראל, מי שאינו כהן, להשתחוות, להתפלל ולראות כיצד הכהנים מקריבים את הקורבן שהביא לבית המקדש) היה שער ניקנור.  מדוע נקרא שם השער שערי ניקנור, והאם יש קשר למערת ניקנור?  התלמוד מספר לנו על נדבן יהודי מאלכסנדריה בשם ניקנור.  ניקנור החליט לתרום שני שערי נחושת לבית המקדש.  השערים יוצרו באלכסנדריה, הועלו על אניה והחלו במסע לארץ ישראל.  במהלך ההפלגה פרצה סערה, והיה חשש שהספינה תטבע.  צוות הספינה זרק את אחת הדלתות של השער לים, אך עדין היה חשש לטביעת האניה, והוחלט לזרוק גם את השער השני.  ניקנור השתטח אל השער, תפס אותו בשתי ידיו והבהיר שיאלצו לזרוק גם אותו יחד עם השער.  באותו הרגע הסופה שכחה, ולא היה צורך להוריד את משקל האניה.  האניה הגיע לנמל עכו, ושם לתדהמת כולם צפה ועלתה לצד האניה אותה דלת שנזרקה לים בזמן הסערה.  בשל הנס הזה נקרא השער שער ניקנור.  התלמוד אף מספר שדלתות שערי המקדש צופו בזהב חוץ משערי ניקנור, שלמרות שהיו מנחושת, היו צהובים ונראו כשערי זהב.  המרכיב האגדתי בסיפור ברור ומובן, ועד ראשית המאה העשרים איש במחקר החילוני לא ייחס לאגד גרעין ריאלי מעבר לעובדה שבבית המקדש היו שערים שנקראו שערי ניקנור.

דגם בית המקדש מתוך דגם ירושלים של ימי בית שני במוזיאון ישראל. שער ניקנור הוא שער שעומד בראש 15 מהעלות ממש מול הכניסה לבניין בית המקדש, ומצד שני מול הכניסה לעזרת הנשים, העזרה המזרחית ביותר של בית המקדש. מקור התמונה: ויקיפדיה

אני עובר לראשית המאה העשרים.  מה שהיום הוא הגן הבוטני של קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, היה שייך אז לבני הזוג קרוליין אמילי וגו'הן אדוארד גריי היל.  היא צלמת וציירת והוא עורך דין מומחה בחוקים ימיים.  השניים נהגו לבקר בארץ ישראל פעם בשנה, והיא נהגה לצייר ולצלם את נופי ארץ ישראל.  בשנת 1902 הם רצו להרחיב מעט את ביתם, ובמהלך חפירת היסודות התגלתה מערת קבורה עתיקה.  במערה נתגלו 7 גלוסקמאות שהועברו, תאמינו או לא, לקישוט גינת בני הזוג.  מה זה גלוסקמאות?  אני אנצל את ההזדמנות להרחיב טיפה מעבר לכך, ולספר על התפתחות מנהגי הקבורה של העם היהודי בימי בית ראשון ובית שני.  בימי בית ראשון מערות קבורה נראו כמערה עם אולם אחד ולאורך שלוש קירות, נחצבו שלושה משכבים עבור גופות, בצורה של האות ח'.  ליד אחד המשכבים היה בור שנקרא מאספה.  הקבורה היתה קבורה ראשונית ומשנית.  בקבורה הראשונית היו מניחים את הגופה על אחד המשכבים.  לאחר שנה, כאשר הבשר היה מתכלה, היו אוספים את העצמות מהמשכב ומניחים בבור המאספה.  חוקרים מניחים שהמנהג הזה הוא המקור לבטוי המקראי "נאסף אל אבותיו" שמשמעותו נפטר.  הארכיאולוגים מכירים לא מעט מערות קבורה ששימשו כך דורות רבים של אותה המשפחה.  אחת הבעיות בסוג זה של קבורה היא מה קורה אם ניפטר אדם נוסף במשפחה מספר שבועות או חודשים לאחר פטירה של אדם אחר.  הריח במערה הוא בלתי נסבל.  בימי בית שני המערות כבר נראו באופן שונה לחלוטין.  במקום שלושה משכבים בצורת ח' כעת היו מספר כוכים שניתן היה לסגור אותם, וכך למנוע את התפשטות הריח במערה.  לאחר שנה היו מלקטים את העצמות, אבל במקום להניח אותם במאספה, כמו בימי בית ראשון, הפעם הטיפול היה יחידני, היו שמים את העצמות בתיבות קטנות יחסית שנקראו גלוסקמאות כל עצמות נפטר בגלוסקמא אחת משלו, ולא במאספה המשותפת למשפחה לדורותיה.  כאמור במערת הקבורה שנמצאה בחצר הבית של הזוג גרי היל, נמצאו 7 גלוסקמאות, כאשר על אחת מהן הופיעה הכתובת המפתיעה הבאה:

"העצמות אלה של נק־

נר (או 'אנשי נקנר') איש אלכסנדריה

שעשה את הדלתות.

נקנר אלכסא

אחת ממערות הקבורה הסמוכות למערת ניקנור. ניתן לראות גם את כוכי הקבורה וגם גלוסקמאות המונחות בתוכה. צילום שלי מאוגוסט 2021.

הארכיאולוג שארל קלרמון גנו היה מי שפיענח את הכתובת, והוא גם היה זה ששם לב לקשר המפתיע בין האגדה התלמודית על שערי ניקנור לבין הכתובת.  סביר להניח, אם כן שאכן היה נדבן יהודי בשם ניקנור שתרם את הדלתות הללו לבית המקדש השני, אך אני לא מסוגל להתחייב שהנס המתואר באגדה אכן התרחש.  אגב, מי שירצה לראות את הגלוסקמא המדוברת, יאלץ לכתת את רגליו עד ללונדון המרוחקת, ולסור אל המוזיאון הבריטי,  הגלוסקמא הזאת, כמו הרבה עתיקות "שוות", אומר בעדינות, עשתה את דרכה לבריטניה.

בשנת 1914 רכש המשרד הארץ ישראלי (הזרוע הבצועית של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל) את המגרש מבני הזוג גריי היל, מתוך כוונה להקים במקום את "בית מדרש התורה והעבודה".  בית המדרש הזה לא הוקם, אבל במקומו הוקמה בשנת 1925 האוניברסיטה העברית.  למרות הבינוי הרב שבוצע במקום לצורך הקמת האוניברסיטה, המערה שומרה, והיא אף שולבה בגן הבוטני שניטע באוניברסיטה בשנת 1931. 

בשנות השלושים של המאה העשרים חי בירושלים מנחם אוסישקין, שהיה יו"ר הקרן הקיימת לישראל.  אוסישקין, אדם רב זכויות, אהב כבוד.  לכבוד יום הולדתו השבעים, הוא אילץ את ועד השכונה רחביה לקרוא לרחוב המוביל מביתו לבניין המוסדות הלאומיים על שמו.  מורי הדרך נהנים עד היום לספר כיצד מדי פעם בפעם בהולכו לעבודה, היה נושא עימו שרפרף וסמרטוט, והיה מנקה את שלטי הרחוב המנציחים את שמו.  אין לי מושג אם הסיפור הזה נכון או לא (ליתר דיוק אני מאמין שמדובר באגדה ותו לא), אבל הוא בהחלט מעלה חיוך על פני.  אוסישקין החליט להקים פנתאון לאומי לתנועה הציונית, ואיזה מקום יכול להתאים יותר אם לא מערת ניקנור.  כך יקברו גדולי התנועה הציונית, ובעזרת השם גם בכירי המדינה היהודית העתידית, בסמוך לקברים מתקופת בית שני, ובאופן ספציפי יותר, בסמוך לאדם שתרם לבניית בית המקדש.  בשנת 1934 הוא דאג להעלות את עצמות פינסקר לירושלים ולקבור אותו במערת ניקנור.  אם תרצו, היה זה הלקוח הראשון של הפנתאון הלאומי.  פינסקר, היה ממבשרי הציונות.  בשנת 1882 הוא חיבר ספר בשם אוטואמנציפציה, שבו שטח משנה מדינית שמבהירה שהסיבות לשנאת היהודים היא היותם עם חריג ללא מדינה משלו, ושעל מנת לתקן את מצב העם היהודי, צריכים היהודים להקים בעצמם מדינה יהודית.  היה זה 15 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון ו- 14 שנה לפני פרסום "מדינת היהודים" של הרצל.  לאחר מכן הוא היה מעורב בהקמת תנועת חיבת ציון וניהל בפועל את ועידת קטוביץ, שבה אוחדו תנועות חיבת ציון המקומיות ברוסיה, וכל זה כאמור שנים לפני פעילותו של הרצל.  בשנת 1891 נפטר פינסקר ונקבר באודסה.  43 שנים לאחר מכן, דאג אוסישקין להעלות את עצמותיו לארץ ישראל ולקברו במערת ניקנור.  בהחלט אדם ראוי להיקבר בפנתאון של התנועה הציונית.  במקביל, הורה אוסישקין שלאחר מותו שלו, לקבור אותו לצידו של פינסקר.  אוסישקין אכן הלך בדרך כל בשר ונפטר בשנת 1941.  הוא נקבר בהלוויה גדולה לצידו של פינסקר, כאשר נציגי הישובים השונים שהוקמו על אדמות הקרן הקיימת לישראל, הגיעו להלוויה עם שקית של עפר מישוביהם השונים, ששימש לכיסוי קברו של אוסישקין.  לאחר קבורתו של אוסישקין, החליטה האוניברסיטה העברית למנוע קבורת אנשים נוספים בתחומי הקמפוס, ובכך באה לקיצה התוכנית להקים במקום פנתאון של התנועה הציונית.  היום, כפי שידוע לכם, הפנתאון של מדינת ישראל נמצא בהר הרצל, ולא במערת ניקנור או בהר הצופים.

קבריהם של פינסקר ואוסישקין במערת ניקנור שבהר הצופים. צילום שלי מאוגוסט 2021.
מצבתו של פינסקר במערת ניקנור. צילום שלי מאוגוסט 2021.
מצבתו של אוסישקין במערת ניקנור. צילום שלי מאוגוסט 2021
הודעת אבל על מותו של אוסישקין. הציטוט "שר וגדול נפל היום בישראל" לקוח משמואל ב' ג 38, מהספדו של דוד המלך על אבנר בן נר. עד היום נוהגים החרדים לצוטט את הבטוי הזה כאשר נפטר אחד הגְדוֺיְלִים. מקור התמונה: אתר הספריה הלאומית.

לאחר מלחמת השחרור נכללו קמפוס האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה הר הצופים במובלעת ישראלית שהוקפה בטריטוריה ירדנית.  הסכמי שביתת הנשק בין ישראל וירדן איפשרו לישראל להמשיך ולהחזיק במובלעת, ולהעביר אחת לשבועיים שיירה של אספקה והחלפת אנשים במקום.  אסור היה לישראל להעביר חיילים, רק שוטרים שישמרו על המקום (בפועל ישראל העבירה חיילים במדי שוטרים, והירדנים שהיו מודעים לכך היו נוהגים לשאול את השוטרים בלגלוג אם הם שוטרים מגולני או שוטרים מצנחנים).  בזמן שגרה היחידה האחראית על המובלעת (יחידת מצוף 247, בהחלט שווה לגגל את השם הזה ולקרוא על מלך ההר, נערי המלך ומעללי היחידה בהר) נהגה להחביא במערה מרגמות 81 מ"מ ופצצות, שהוחזקו בהר בניגוד להסכמי שביתת הנשק.  חיילי היחידה נהגו לכנות את המערה "מערת השניים", ככל הנראה בשל שני הקברים המודרנים שנמצאו במערה.  אחד הסעיפים בהסכם שביתת הנשק התיר לעובדים של האוניברסיטה ובית החולים להגיע למקום באותן שיירות.  ברור שלא הקמפוס ולא בית החולים  פעלו באותה תקופה, ורק לעיתים נדירות הופעל הסעיף הזה, אבל היו מספר פעמים שהשיירות הללו נוצלו להביא את אנשים לטקסי אזכרה לאוסישקין.  בשנת 1951, במלאת עשור למותו של אוסישקין הובאו באמצעות השיירות הללו בנו של אוסישקין, שמואל אוסישקין, וראשי הקק"ל על מנת לערוך טקס אזכרה.  מספר חודשים לאחר מכן, במרץ 1952, נפטרה אלמנתו של אוסישקין, אסתר.  היא הובאה לקבורות בבית העלמין בסנהדריה, הרחק מקבר בעלה.  בשנת 1961 נערך במקום טקס נוסף במלאת 100 שנים להולדתו של אוסישקין.  אל ההר הגיעו שוב שמואל אוסישקין ובכירי קק"ל.  הפעם גם הצטרפו אליהם הרב הצבאי של אזור ירושלים והחזן הצבאי הראשי.  במקום נערך טקס, ויו"ר קק"ל באותה תקופה, יעקב צור, רצה לדווח על כך לציבור.  הממונה על הטקס במשרד החוץ, מרדכי קדרון, דרש להסיר מהדיווח כל רמז לחריגות ישראליות מהסכם הפסקת האש.  נאסר על הקק"ל לדווח על עליית בכירי קק"ל, חבר הכנסת אברהם הרצלפד, סגן ראש עיריית ירושלים ואנשים נוספים, שבניגוד להסכמים, לא היתה להם זיקה ישירה לאוניברסיטה או לבית החולים.  בסופו של דבר הדיווח סיפר על עליית "מוקירי זכרו של אוסישקין", מבלי לנקוב בשמם ובתפקידיהם.  אגב, גם בשנת 1965 היה רצון לערוך ארוע בהר הצופים במלאת 40 שנה ליסוד האוניברסיטה העברית, אך לבסוף הרעיון נדחה בשל סיבות בטחוניות, ושני בכירים מהאוניברסיטה עלו למקום ונועדו עם "מלך ההר" (מפקד יחידת מצוף 247).  לאחר מלחמת ששת הימים המקום כבר לא היה מובלעת ישראלית, ועם הזמן גם בית החולים הדסה וגם קמפוס הר הצופים שבו לתפקידם המקורי.  כארבעה חודשים לאחר המלחמה, באוקטובר 1967, נערך טקס אזכרה לאוסישקין, והפעם השתתפו בו בגלוי ראש העיר, טדי קולק, נשיא ההסתדרות הציונית ד"ר נחום גולדמן, ובכירים נוספים.  יו"ר הקק"ל, עדין היה זה יעקב צור, פתח את הטקס ואמר כי "זוהי הפעם הראשונה מאז קום המדינה, שבה נערך מעמד התייחדות ליד קברו של אוסישקין, אשר במשך כ־20 שנה היה מנותק מיתר חלקי המדינה".  בהמשך דבריו הוא סיפר על ההתכנסות שנערכה שש שנים לפני כן, במלאת מאה שנים להולדתו של אוסישקין, אם כי הפעם כבר הרשה לעצמו לגלות על נוכחותו ונוכחות בכירים אחרים בטקס, מה שנחשב עד אז לסוד מדינה.  לא ידוע לי על טקסים ממלכתיים או חצי ממלכתיים שנערכו במקום לאחר מכן.  למעשה הוא די נשכח והוזנח, וידועים מכתבים שנשלחו מצד אזרחים שבקרו באופן עצמאי במערת ניקנור, המוחים על העזובה במקום.  בשנות השמונים הוחלט לשקם את הגן הבוטני, והוא נחנך בשנת 1988.  מאז מתוחזקים המערה והקבר, וניתן להגיע אליהם בשעות הפתיחה של הגן הבוטני.