לפני מספר ימים העלתי פוסט על מערת ניקנור, מערת קבורה מימי בית שני שנמצאת בגן הבוטני של קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, ושנקברו בה גם עצמותיו של פינסקר ואוסישקין, בנסיון להפוך את המקום לפנתאון לאומי (נסיון שנכשל). הפוסט הזה מוקדש לבית קברות נוסף שנמצא בהר הצופים, אחד מבתי הקברות הקטנים בארץ, בית הקברות של משפחת בנטוויץ'. בית הקברות נמצא בסמוך למגרש החניה של הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית. מתי ומדוע הם קנו את חלקת הקרקע הזאת והחליטו להפוך אותה לבית הקברות המשפחתי שלהם, אינני יודע, אך סיפורה של המשפחה הוא סיפור יוצא דופן. בטרם נצא למסע בעקבות שני הדורות של משפחת בנטוויץ, שתי הערות. הראשונה, למרות ששני הדורות הראשונים כוללים 13 איש (זוג ההורים ואחד עשר ילדיהם), רובם אינם קבורים בבית הקברות המשפחתי, אך סיפורם מופיע בפוסט הזה. ההערה השניה היא בקשר לשם. באנגלית שם המשפחה מאויית בצורה ברורה ואחידה, Bentwich, בעברית, לעומת זאת, האחים אימצו צורות כתיב שונות. גם בבית הקברות ניתן לראות כיתובים שונים, החל מבנטובאיש, דרך בנטואיץ ועד בנטביץ. לצורך אחידות ועל מנת להמנע מבלבול, בפוסט מופיע השם בצורה אחידה, בנטוויץ.
אב המשפחה, או מייסד השושלת, היה הרברט בנטוויץ'. הוא נולד בשנת 1856 בשכונת וויטצ'פל בלונדון לזוג מהגרים ממזרח אירופה, שאינגלזו את שם משפחתם מבנדוביץ', המזרח אירופאי לבנטויץ' שנשמע יותר בריטי. אב המשפחה התפרנס מרוכלות ואישתו גידלה את שלושת ילדיהם, כולל הרברט. שום דבר בילדותו, כך נראה, שדבר לא רמז על עתידו של בנטוויץ'. בנטוויץ' הצליח להתקבל ליוניברסיטי קולג', המוסד האקדמי היחיד שקיבל אז יהודים (זאת היתה האוניברסיטה הראשונה שקיבלה סטודנטים ללא קשר לדתם, ולא הפלתה בתנאי הקבלה בין נשים לגברים), למד משפטים, ובגיל 22, הוא פתח משרד עורכי דין משלו. הרברט הצליח לנהל קריירה משפטית מזהירה. במשך 25 שנים הוא ערך את אחד הבטאונים המשפטים החשובים ביותר בבריטניה אז, Law Journal, והיה לאחד מעורכי הדין הידועים ביותר בממלכה. בנטוויץ' היה ציוני והיה ממיסדי הפדרציה הציונית בבריטניה. הוא היה בקשרי ידידות עם חיים ויצמן ואירח מספר פעמים בביתו את הרצל. הוא היה עורך הדין שדאג לרישום אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו פלשתינה (מה שיהפוך לעתיד לבנק לאומי לישראל).
בשנות השמונים התחתן בנטוויץ' עם סוזאן לבית סולומון, פסנתרנית מחוננת, אשר העדיפה לוותר על קריירה מוסיקלית על מנת להתרכז במשפחתה. את הקריירה שהיא ויתרה עליה, היא רצתה להוריש ל- 11 ילדיה. עוד בטרם נולדו הילדים החליטו בני הזוג בנטוויץ' שהם יקבלו חינוך מוסיקלי, ויחולקו לשלשות קאמריות. הראשון שיוולד ילמד לנגן על פסנטר, השני על כינור, השלישי על צ'לו וחוזר חלילה. לא רק לחינוך מוסיקלי הם דאגו, למעשה הילדים למדו בביתם כאשר כל יום הוקדש לנושא אחר:
ביום שני למדו פיזיקה, פיזיולוגיה וביולוגיה.
ביום שלישי למדו ספרות גרמנית וצרפתית.
ביום רביעי למדו פילוסופיה, מדעי המדינה וכלכלה.
ביום חמישי למדו הסטוריה כללית, אנגלית ויהודית.
ביום שישי למדו יהדות.
בנוסף, בכל יום הוקדשו שעה וחצי לנגינה על הכלי שאליו יועד כל ילד. לכל שלישיה הוקם חדר נגינה משלה.
הרברט בנטוויץ' עלה לארץ ישראל בשנת 1929, ונפטר לאחר שלוש שנים, ביוני 1932, כשהיה בן 76, ונקבר בבית הקברות של משפחתו. מצבתו ומצבת אישתו, סוזאן, נמצאים במרכז בית הקברות. מכאן ואילך ילדי המשפחה, לפי סדר לידתם:
ליליאן היא הבכורה לבית בנטוויץ'. המחזר הראשון שלה, נפסל על ידי הרברט, משום שהוא חשד שהוא אינו בריא, וליליאן שלו, עלולה להיהפך לאלמנה בגיל צעיר. ליליאן כעסה, אך לאחר זמן מה התחתנה עם ישראל פרידלנדר, שימש כפרופסור לספרות מקראית בבית המדרש לרבנים באמריקה. היתה זאת בחירה מעניינת מצידו, משום שזהו מוסד להכשרת רבנים קונסרבטיבים, בעוד שפרידלנדר היה אורתודוכסי, ואף היה ממייסדי רשת בתי הכנסת ישראל הצעיר, שהיא רשת אורתודוכסית. פרידלנדר גם היה ממייסדי הגו'ינט. לאחר מלחמת העולם הראשונה, והמהפיכה הקומוניסטית ברוסיה מצבם של יהודי אוקראינה היה בכי רע. הצבא האדום, הצבא הפולני וחייליו של סמיון פטליורה (שעל הרצחו כנקמה על הפוגרומים כתבתי בפוסט הזה) נלחמו אלה באלה, ולמרות שחיילי פטליורה היו הגרועים שבאנטישמים, גם הפולנים והבולשביקים לא בדיוק דאגו ליהודים, וכל זה אחרי מעל 4 שנות מלחמת העולם הראשונה. הג'וינט בארצות החליט לשלוח משלחת לבדוק כיצד ניתן לסייע ליהודי אוקראינה. פרידלנדר התנדב להשתתף במשלחת. בתחילה התנגדו לשיבוצו בגלל מעמדו הבכיר יחסית בג'וינט וחוסר נסיונו בעבודה סוציאלית או תחומים קרובים, אך הוא הצליח לשכנע את אנשי הג'וינט. ביולי 1920 הוא נרצח יחד עם חבר נוסף במשלחת, ברנרד קנטור. הרצח הכפול זיעזע את אנשי הג'וינט והקהילה היהודית בניו-יורק, ובאזכרה לשניים שנערכה בקרנגי הול, השתתפו אלפי יהודים. שני הנרצחים נקברו על ידי הקהילה היהודית בעיירה ירמולינצי שבאוקראינה, ועל קברם הוקמו מצבות גבוהות יחסית. זוכרים את המחזר הראשון של ליליאן, שנדחה על ידי הרברט בנטוייץ' בשל מצבו הבריאותי? לפעמים המציאות היא אכזרית באירוניה שלה. פאסט פורוורד לשנות האלפיים. לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי, החליטו בג'וינט לחפש את קברם של שני הנרצחים. בירמולינצי כבר לא היתה קהילה יהודית, אבל הצליחו למצוא שני יהודים קשישים שהראו להם את שטח בית העלמין היהודי. בית העלמין היה מוזנח, ועם השנים אדמת סחף כיסתה את מרבית המצבות. בשל העובדה שהמצבות של שני הנרצחים היו גבוהות ממרבית המצבות, חלקן הגבוה בצבץ מעל פני הקרקע וכך אותר קברם של השניים. צאצאיו של ישראל פרינדלנדר בקשו להעביר את גופתו לישראל. ביולי 2001, 81 שנה לאחר הרצחו, הועברו עצמותיו של פרינדלנדר לבית הקברות של משפחת בנטוויץ' בהר הזיתים.
נחזור רגע לאלמנתו של פרינדלנדר, לילאן (ביתם של הרברט וסוזן בנטוויץ'). לאחר רצח בעלה, הזמינה אותה אחותה, ניטה, לגור יחד עימה ב"בית לנגה" שבזכרון יעקב (על אחותה ועל בית לנגה בהמשך). לאחר מותם הטארגי של בני הזוג, ירשה למעשה ליליאן את האחוזה. בן הזקונים שלה, דניאל, היה מוסיקאי מחונן. הוא התקבל לבית הספר ג'וליארד שבניו יורק, ונחשב לאחד התלמידים המבטיחים שלו. במהלך לימודיו הוא חווה התמוטטות נפשית ואושפז בבית חולים לחולי נפש בשיקאגו, שם הוא התאבד. גופתו הובאה לארץ וגם הוא נקבר בבית הקברות של משפחת בנטוויץ' בהר הצופים. המצבה שהוקמה על קברו עוטרה בנבל ובתווים הלקוחים מהסמפוניה הבלתי גמורה. לזכרו הקימה ליליאן את "בית דניאל", מקום לארוח אמנים ומוסיקאים. בית דניאל נחנך בינואר 1938, ולכבוד הארוע שודרה אחת היצירות של דניאל בקול ירושלים. בין המוסיקאים שהתארחו במקום היו לאונרד כהן, יהודי מנוחין, ברוניסלב הוברמן ואחרים. בשנת 2000 חכרה את המקום האוניברסיטה הפתוחה, והיא מפעילה היום את בית דניאל כמרכז תרבות וסדנאות.
ליליאן פרינדלנדר נפטרה בשנת 1954, אך היא אינה קבורה בהר הצופים, אלא בבית הקברות בזכרון יעקב. אגב, אחת מבנותיה, כרמל, התחתנה עם השופט שמעון אגרנט.
אחרי ליליאן נולד נורמן בנטוויץ'. נורמן הלך בעקבות אביו, ולמד משפטים. החינוך הציוני אותו הוא ספג בבית אביו, גרם לו לרצות להגיע לארץ ישראל, אך זאת היתה בשלטון העות'מנים. הוא התמודד על משרה משפטית בממשלת מצרים, והתקבל. לאחר מספר חודשים הוא התפטר ממשרתו והחל ללמד מבוא למשפט ולמשפט בין לאומי באוניברסיטת קהיר. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא ניסה להתגייס לגדוד נהגי הפרדות, אך מושל מצרים, הגנרל ג'ון מקסוול אסר על הצטרפותו לגדוד, בשל חוסר הנסיון הקרבי שלו. בנטוויץ' מעולם לא סלח לו על כך ובזכרונותיו כינה אותו "פרעה האזרחי". בסופו של דבר הוא ניצל הזדמנות אחרת, כאשר שר המלחמה הבריטי, פילדמארשל הורשיו קיצ'נר הקים כח הגנה על מצרים, ובמסגרת אותו הכח קיבל בנטוויץ את הפיקוד על כח במסגרת חיל הגמלים. מעניין שבעוד שבזכרונותיו הפומביים הוא מתאר את התקופה באופן נוסטלגי ונוטה לתקינות פוליטית, הרי שבמכתבים שכתב למשפחתו באותה התקופה הוא מפגין תחושות גזעניות כלפי החיילים המקומיים והקצינים האוסטרלים. כאשר כבשו הבריטים את ארץ ישראל, גם בנטויץ' התקדם איתם ביחד עם חיל הגמלים. את פסח של שנת 1918 חגג בירושלים. לאחר כיבוש ארץ ישראל הוא שולב במפקדה הבריטית כתובע הכללי ומנהל התביעה הציבורית בארץ ישראל. אחד המתנגדים הקולניים למינויו של בנטיוויץ' היה השר לענייני הודו, יהודי בשם אדווין סמואל מונטגיו, שלמרות יהדותו היה אנטי ציוני. מונטגיו היה חלק מהעילית של יהודי בריטניה שדחו בבוז את המהגרים המזרח אירופאים, והשילוב של מוצאו המזרח אירופאי של הרברט בנטוויץ' (אביו של נורמן) והתמיכה הבלתי מסוייגת שלהם בציונות גרמה למונטגיו להוסיף את שמו של נורמן בנטויץ' לרשימה של יהודים בריטים שלדעתו אסור היה לתת להם תפקיד בארץ ישראל. את הרשימה הוא שלח למשרד המושבות בממשלת בריטניה. החלפת המשטר הצבאי בארץ ישראל למשטר המנדט ומינויו של סר הרברט סמואל היהודי כנציב הבריטי הראשון, ניטרלה את ההתנגדות של מונטגיו לכהונתו של בנטויץ' כראש התביעה בארץ ישראל. יתכן שגם העובדה שהוא היה נשוי להלן, אחייניתו של הרברט סמואל סייעה לו.
לאחר פרעות תרפ"ט החלה תסיסה ערבית נגד בנטויץ' בטענה שגזרי הדין נגד פורעים ערבים היו קשים יותר ביחס לגזרי דין כנגד יהודים. בנטיוץ' הפך בשל ההסתה הזאת מפקיד אנונימי יחסית, לשם מוכר בארץ ישראל. בנובמבר 1929 ניסה מוחמד אבו טאביק, שרת במשטרת המנדט להתנקש בבנטוויץ'. בנטוויץ' נפגע בירכו אך הצליח להמלט למשרדו וניצל מנסיון ההתנקשות. קיים מיתוס שטוען שבנטוויץ' לא רק סלח למתנקש, אלא גם החליט לייצגו כסנגור, אך המיתוס הזה, שמקורו, למרבה ההפתעה במשפחת בנטוויץ' עצמה, אינו נכון. את אבו טאביק ייצג היועץ המשפטי של המועצה המוסלמית העליונה, עווני עבד אלהאדי. לא רק הערבים זעמו על בנטויץ', גם בעיתונות היהודית הועלו טענות כנגדו שהוא מחמיר בדין כנגד היהודים כדי להראות שיהדותו אינה משפיעה על תפקודו המקצועי. בסופו של דבר פוטר בנטוויץ' מתפקידו בספטמבר 1931.
לאחר פיטוריו ממשרת ראש התביעה והיועץ המשפטי של ממשלת המנדט נקלט בנטויץ' באוניברסיטה העברית. הוא מונה לעמוד בראש הקתדרה למשפט השלום בי"ל (לימים החוג ליחסים בין לאומיים). במסגרת טקס חנוכת הקתדרה החדשה, הוא היה אמור לנאום. בנטוויץ' היה אדם שנטה לחשוב שיש צורך להתפשר עם הערבים. הוא היה מקורב לנשיא האוניברסיטה הפרופסור, יהודה לייב מאגנס, שהיה ממקימי "ברית שלום" שתמכו בהקמת מדינה דו לאומית. אין כל ראיה שבנטוויץ' עצמו היה חבר בברית שלום, אבל ידידותו עם פרופסור מאגנס ורצונו להתפשר עם הקהילה הערבית בארץ ישראל למען השלום, הפכו אותו למוקצה בצד הרוויזיוניסטי של הישוב היהודי בארץ ישראל, שחשד בו שהוא אכן הסכים עם הרעיונות של ברית שלום. כאשר החל בנטוויץ' בהרצאתו בטקס חנוכת הקתדרה, התפרצו לאולם אנשי ברית הבריונים בהנהגת אבא אחימאיר ובנציון נתניהו (כן, האבא של ביבי) ופשוט פוצצו את הטקס.
למרות היותה אחיניתו של סר הרברט סמואל ואישתו של בנטויץ' הלן היתה אנטי ציונית. לאחר פיטוריו ממשרת היועץ המשפטי לממשלת המנדט, הם נהגו כפשרה לגור חצי שנה בירושלים וחצי שנה באנגליה עד לפרישתו מהאוניברסיטה העברית בשנת 1951, אז שב לאנגליה שבה חי עד למותו, עשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1971. אלמנתו, הלן החליטה לקבור אותו בהר הזיתים בבית הקברות של משפחת בנטויץ'. לבני הזוג לא נולדו ילדים, ונורמן בנטוויץ' הוריש את רכושו לאוניברסיטה העברית בירושלים.
ניטה בנטויץ' היתה השלישית שנולדה במשפחה (בשנת 1884). בדומה לאחותה הגדולה ממנה, ליליאן, גם היא התאהבה בבחור שאביה סירב לאשר עבורה, בשל מה שהוא חשד בעיות הבריאות שלו. בסופו של דבר היא התחתנה עם צעיר יהודי ממוצא גרמני בשם מיכאל לנגה. את ירח הדבש שלהם הם עשו במסע לארץ ישראל, והתאהבו בכרמל. גם אב המשפחה, הרברט בנטוויץ' שסייר בארץ ישראל אהב את הכרמל, ואף קרא לאחוזת הקיץ המשפחתית "בית כרמל". ניטה ומיכאל לנגה החליטו לעלות לארץ ישראל ולבנות את ביתם במושבה זכרון יעקב. הם חזרו למושבה בשנת 1912, רכשו מגרש של 70 דונם וקראו לאחוזה שהחלו להקים "בית כרמל", ממש כמו השם של אחוזת הקיץ של הרברט בנטוויץ'. הם איפשרו לבני המושבה לטייל בגן הפורח שהקימו. פרט טריוויה נחמד: בני הזוג הקימו בביתם את מגרש הטניס הראשון בארץ ישראל. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הם נאלצו לעזוב את הארץ בשל היותם נתיני אויב. הם חזרו לאחר סיום המלחמה, וגילו שהבית שהיה בימי המלחמה מרכז לקצינים תורכים וגרמנים, הוזנח מאוד. הם החלו בעבודות השיקום ומהר מאוד החזירו את הבית לימי הזוהר שלו. הבית הפך למעין מרכז תרבות. נערכו בו מסיבות, כינוסים, קונצרטים והופעות. בין המתארחים בבית היו ראשי הישוב והמנדט: הרברט סמואל, מנחם אוסישקין, חיים ויצמן, הנרייטה סאלד ואחרים.
בפברואר 1922, השתתפה ניטה בנטיעות ט"ו בשבט בזכרון יעקב. היא חשה ברע, ולמחרת בבוקר נפטרה במפתיע. יש טענות שמותה היה התאבדות, טענות אחרות אומרות שהיא מתה מאפנדציט. סרט שהפיק אחד מבני המשפחה מוסיף תעלומה נוספת על סיבת מותה. לפי הסרט, הניתוח לאחר מותה גילה שהיא מתה בבתוליה. בת שלושים ושמונה, ולאחר עשר שנות נישואין. בעלה מיכאל, ששהה בחיפה מיהר לחזור לביתו. הוא מעולם לא התאושש ממותה של רעייתו, ולאחר כשלוש שנים הוא התאבד בחורשה הסמוכה לביתו. במקום ההתאבדות הוקם ספסל אבן עם הכיתוב "לזכר הנאהבים והנעימים מיכאל לנגה ורעייתו ניטה לבית בנטוויץ' שנטעו את הגן ואת היער הזה" שני בני הזוג נקברו בבית העלמין של זכרון יעקב. לאחר מותם עברה האחוזה לידי ליליאן בנטוויץ' (האחות הבכורה, שעליה כבר כתבתי).
דורותי: ככל הנראה אחת הכבשות השחורות של המשפחה. דורותי לא נסתה להצטיין במוסיקה, משפטים או תחום אחר. היא התנצרה, ועברה לגור עם אישה. תגובתו של הרברט לא איחרה להגיע. הוא נישל אותה מהירושה.
מרג'רי: למרות שהיתה יפהפיה, והיו לה הרבה מחזרים, היא דחתה את כולם. לפי גירסת המשפחה, היא התאהבה במיכאל לנגה בדיעבד, אחרי שהוא התאבד. בסופו של דבר היא מעולם לא התחתנה והקימה משפחה. היא טיפלה באביה הרברט, ולאחר שהוא נפטר גם היא התנצרה. את שנותיה האחרונות היא העבירה ערירית וחסרת כל בצריף קטן ליד בית לנגה, שאותה היא חלקה עם אחות נוספת, מיוריאל.
מיוריאל: היתה ציירת ומורה לציור. למרות שהיא התחתנה, לא היו לה ילדים. לאחר שהתאלמנה עברה לגור עם אחותה מרג'רי בצריף ליד בית לנגה. הציירת בת המשפחה, רחל שביט (ביתו של יוסף בנטוויץ', צעיר הילדים, עליו בהמשך), סיפרה שהאמנים בארץ ישראל לא העריכו את מיוריאל. היא מספרת שבערוב ימיו ביקר אותה (את רחל שביט) אביגדור סטימצקי. הוא ראה ציור של מיוריאל וקרא בהתפעלות: "תראי איזה אקוורל, ואנחנו חשבנו שהיא אקסצנטרית אנגליה"!
נעמי: החלה ללמוד בקיימברידג', שם נתקלה בכתביו של הכלכלן הנודע ג'ון מיינרד קיינס. היא התנדבה להיות המזכיר שלו. במשך כחצי שנה היא שמשה כמזכירה ולמעשה התאהבה בו. לאחר חצי שנה קיינס כבר לא יכל לסבול את הרמיזות הרומנטיות שלה, ופיטר אותה. הפרשה הזאת מונצחת בשיר מיס בנטוויץ' של להקת פרינסטון. לאחר הפיטורים, החלה נעמי לשגות באשליות שקיינס מתקשר איתה באמצעות מאמרים ושלחה אליו את תגובותיה. קיינס מצידו שלח לה מכתב שבה הוא מבהיר באופן ברור וחד משמעי שצר לו על הכאב שהוא גורם לה, אך הוא אינו מאוהב בה, ואינו מנסה לתקשר איתה במאמריו. לאחר חמש שנים של מכתבים שהיא כתבה לקיינס (לא כולם נשלחו), שלח אותה הרברט, אבי המשפחה, לבית הבראה בשוייץ, שם היא שהתה חצי שנה. נראה היה שהפרשה מאחוריה, היא התחנתה והולידה ילדים. אבל לאחר כעשרים שנה, בעקבות ביוגרפיה שיצאה לאחר מותו של קיינס, שוב התעוררו בה רגשות, והיא החלה לכתוב מסמך אב כרס על יחסיה עם קיינס, מסמך שכולו מבוסס על אשליותיה שהקשר הוא הדדי. כך גילה בעלה ההמום את יחסיה כלפי הכלכלן המת.
היבי: נשאה למישפטן גרמני, וחיה בגרמניה. עם עליית הנאצים עלתה יחד עם בעלה ושני בנותיהם לירושלים.
תלמה: אחת המפורסמות בבני המשפחה. עם לידתה נקבע שהיא תנגן בצ'לו. היא התאהבה בכלי, והפכה לנגנת מוכשרת. בגיל 16 נשלחה לצרפת כדי להשתלם אצל נגן הצ'לו פאבלו קזאלס. במהלך ביקור בארץ ישראל היא פגשה את אליעזר ילין, בנו של איש החינוך דוד ילין ונכדו של יהשוע ילין. כן, תלמה לבית בנטוויץ' היא תלמה ילין שעל שמה נקרא התיכון המפורסם לאמנויות. בני הזוג בנו את ביתם ברחביה. היה זה הבית הראשון בשכונה, ואליעזר,שהיה אדריכל, הוא שתכנן את הבית. הבית הפך מהר מאוד למוקד לחיי חברה ותרבות. תלמה הצליחה לנהל קריירה בין לאומית. בשנת 1936 היא נגנה יצירה ששודרה בפתיחת שידורי "קול ירושלים". בשנותיה האחרונות היא החלה לעסוק יותר ויותר בלימוד מוסיקה ופחות בהופעות. היא יזמה הקמת בית ספר למוסיקה עבור בני נוער. במרץ 1959 נפטרה תלמה ילין עקב שטף דם במוח. כחצי שנה לאחר מכן החל לפעול בית הספר שהיא דחפה להקמתו, והוחלט לקרוא לו על שמה. היא אינה קבורה בבית הקברות המשפחתי, אלא בהר המנוחות.
כרמל: האהבה של הרברט לכרמל לא הסתכמה בקריאת אחוזת הקיץ שלו על שם ההר, הוא גם קרא לביתו העשירית על שם כרמל. היא היגרה לברוקלין ושם התחתנה עם לואי פינקלשטיין, שהיה רב קונסרבטיבי. ערב בר המצווה של בנה הבכור (לפי גרסאות אחרות יום לאחר בר המצווה), היא נטשה את משפחתה והתנצרה. הדבר הסב מבוכה רבה לבעלה, שבינתיים הפך לאחד מראשי הקהילה הקונסרבטיבית. היא נדדה בארצות הברית והתפרנסה מנגינה על פסנתר. אגב, פרט טריוויה אירוני במיוחד: ביתם של לואי וכרמל נקראה אמונה.
יוסף: הצעיר ביותר במשפחה. גם הוא למד בטריניטי קולג' וסיים בהצטיינות לימודי מתמטיקה. בהתחלה הוא חשב להמשיך לקריירה אקדמית בבריטניה, אבל אז הוא פגש בשרה, בחורה שהגיעה דווקא מארץ ישראל על מנת ללמוד חקלאות. יוסף התאהב בשרה, וכאשר היא חזרה לארץ ישראל, הוא הצטרף אליה. גם לשרה היה יחוס משפחתי, היא היתה ביתו של הילל יפה, רופא המושבות של העליה הראשונה. יוסף עבד כמפקח במערכת החינוך של המנדט הבריטי. לאחר הקמת מדינת ישראל הוא ניהל במשך מספר שנים את בית הספר הריאלי בחיפה. לאחר שנקלע לעימות עם נשיא מועצת המנהלים של בית הספר, ארתור בירם, התפטר והחל להרצות בפקולטה לחינוך של האוניברסיטה העברית. במקביל הוא שימש כמפקח על לימודי האנגלית במשרד החינוך. בשנת 1964 הוא זכה בפרס ישראל על פועלו. יוסף הוא אביה של הציירת רחל שביט (שהוזכרה בהקשר של מרג'ורי) וסבו של העיתונאי ארי שביט.
אסיים באנקדוטה על בנו הבכור של יוסף, מיכה. מיכה היה למעשה הנכד הראשון שנשא את שם המשפחה בנטוויץ'. עבור הרברט היה זה חלום שהתגשם. אמנם כבר היו לו נכדים ונכדות, אך הם היו מבנותיו, ולכן נשאו שמות משפחה אחרים. הפעם, סוף סוף, היה לו נכד שנשא את שם המשפחה בנטוויץ'. בבר המצווה של מיכה התכנסו על בני המשפחה. הרברט, הסב הגאה, אמר לו לפני כל בני המשפחה שכעת הוא ילד גדול, והוא יכול לבקש כל בקשה שירצה. מיכה לא היסס, והבהיר שהוא להפסיק לנגן בכיור. הס הושלך בחדר, והחיוך הגאה של הסב, הרברט, גווע. אבל מאז מיכה באמת לא נגע בכינור. האגדה מספרת שליבו של הרברט נשבר.
הבלוג של שמוליק 