לפני מספר חודשים העלתי פוסט שמתאר את הקושי בהדפסת הבולים הראשונים של מדינת ישראל.  אחת הבעיות היתה שכאשר הודפסו הבולים, לא ידעו איך תיקרא המדינה שעתידה לקום בתוך מספר ימים, ולכן אלו הם הבולים היחידים של ישראל שאינם נושאים את שם המדינה (במקום זאת הם נושאים את הכיתוב "דאר עברי).  השטרות הראשונים של מדינת ישראל "חלקו" גם הם את אותה הבעיה עם בולי דואר עברי, אבל הקשיים בהנפקת הבולים הראשונים של מדינת ישראל היו כאין וכאפס לעומת הקשיים בהנפקת המטבע של המדינה החדשה.  לקח כמעט שנה מאז החלו ההכנות ועד להנפקת השטרות החדשים.  בספטמבר 1947, עוד בטרם החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, הודיעה ממשלת בריטניה כי בכוונתה לסיים את שלטון המנדט בארץ ישראל.  כבר אז החלו בהסתדרות הציונית לנסות ולחשוב על המשמעות של הפסקת שלטון המנדט על המערכת הכספית.  אחת המסקנות הראשונות היתה שיש למצוא גוף שיחליף את מועצת המטבע המנדטורית, ושיכול להנפיק הילך חוקי, שטרות ומטבעות.  הגוף הזה, כך הוחלט יהיה בנק אנגלו פלשתינה (שלימים ישנה את שמו לבנק לאומי), שהיה הבנק הגדול ביותר בישוב היהודי, וחשוב לא פחות, הבעלות עליו היתה של ההסתדרות הציונית.  כך קרה שעוד לפני שהתקבלה הצעת החלוקה באו"ם, כבר הוקמה בבנק מחלקה שהחלה לטפל בהיבטים השונים של הנפקת כסף עבור המדינה העתידה לקום.

קבלת הצעת החלוקה באו"ם (כ"ט בנובמבר) זרזה את המהלכים לקראת הנפקת המטבע החדש, אבל עדין היו הרבה שאלות ולא מעט תשובות:  הצעת החלוקה דברה אמנם על שתי מדינות עצמאיות אך עם איחוד כלכלי ביניהן, אם כך, האם לכל מדינה יהיה מטבע משלה או שיהיה להן מטבע משותף?  ההצעה דיברה גם על ועדה של האו"ם שתפקח על העברת השלטון מידי הבריטים לידי שתי המדינות החדשות, האם הועדה הזאת היא שתנפיק בסופו של דבר מטבע או מטבעות עבור שתי המדינות? 

בסוף פברואר 1948 הודיעו הבריטים על הוצאת המנדט מגוש השטרלינג, והפסקת אספקת שטרות כסף החל מהראשון למאי 1948.  אליעזר הופיין, שהיה יו"ר בנק אנגלו פלשתינה, שהה בניו-יורק ללא קשר לנושא השטרות, אבל החל לנצל את שהותו על מנת לטפל בהנפקת השטרות.  הופיין הבין שאין ביכולתה של המדינה שבדרך להדפיס את השטרות באיכות סבירה, ופנה לחברת אמריקן בנקנוט שעיסוקה היה הדפסת שטרות למדינות שונות בעולם.  הפגישה עם נשיא חברת אמריקן בנקנוט לא היתה קלה.  האיש התקשה להבין מה פתאום בנק מסחרי מנפיק מטבע.  מוריס בוקשטיין, היועץ המשפטי של הסוכנות היהודית בניו-יורק, שהתלווה לפגישה בין הופיין לנציגי אמריקן בנקנוט סיפר בזכרונותיו:  "בקשתנו הביכה את האיש.  מסמכותו של מי, ועל פי איזה חוק, ינפיק הבנק את הכסף?  לא היה לו אלא מושג קלוש מהעובדה שהאו"ם הצביע בעד הקמת מדינה יהודית.  התפיסה הציונית של המדינה שבדרך ושל ראיית הסוכנות כממשלה זמנית בדרך, נראתה לו תחילה כגרוטסקית".  בעיה נוספת היתה שהדפסת מטבע עבור מדינה צד ג' היתה חייבת להיות מאושרת על ידי מחלקת המדינה, שבאותו הזמן התנגדה להקמת מדינת ישראל.  בסופו של דבר הוחלט לא לציין על השטרות שהם הילך חוקי, ובכך לעקוף את התקנה הזאת.  לאחר שהגיעו השטרות לארץ, הודפסה עליהם הכתובת "מטבע חוקית לתשלום כל סכום שהוא".  היו לא מעט החלטות שהיה צריך לקבל.  מכיון שלא ידעו איך תיקרא המדינה, התנוסס על השטרות שמו של בנק אנגלו פלשתינה ולא שם מדינה.  איש לא ידע איך יקרא המטבע העתידי, ולכן הוחלט להקפיא את המצב הקיים, ולקרוא לו לירה ארץ ישראלית, ממש כמו שם המטבע המנדטורי.  בעיה נוספת היתה עיצוב השטר.  לא היה זמן לעצב את השטר, וברוב המדינות העיצוב קשור למורשת של המדינה.  ברור שלא ניתן להשתמש בעיצוב הקשור למורשת של מדינה אחרת.  הפתרון נמצא בשטרות סינים שהודפס עליהן רוזטות בלבד, שנתפסו כעיצוב נייטראלי.  על השטרות החדשים התנוססו חתימותיהם של אליעזר הופיין, יו"ר הבנק ואהרן ברט מנכ"ל הבנק.  וכך, כבר באמצע אפריל החלו להדפיס את השטרות של המדינה שעדין לא קמה.  הדפסת השטרות נוהלה בסודיות רבה, ורק מעטים ידעו על כך:  בן גוריון, אליעזר קפלן (שר האוצר הראשון של מדינת ישראל) ועוזריהם הבכירים.  לאחר שהודפסו השטרות נתקלו בבעיה נוספת, כיצד להעביר אותם מארצות הברית למדינת ישראל?  הפתרון היה לחכור מטוס מיוחד מחברת KLM שיטיס את השטרות החדשים.  המטוס, אגב, עמד בפני בעיה משלו:  היכן לנחות.  שדה התעופה לוד עדין היה בידי הערבים (הוא שוחרר כשבוע לאחר נחיתת המטוס, במסגרת מבצע דני), והמסלול בשדה דב לא התאים למטוס בגודל הזה.  לבסוף הונחת המטוס בסוף חודש יוני ליד קיבוץ עין שמר.  במשך מספר שבועות נשמר דבר השטרות החדשים בסוד, עד לישיבת מועצת העם הזמנית ב- 17.8.48, שבה הודיעה בן גוריון בגאווה על ניתוק הקשר עם שיטת הכספים של שלטון זר.  אגב, ההודעה הזאת לא היתה לגמרי מדויקת.  אמנם הודפסו שטרות חדשים, אך המעות (המטבעות הקטנים) עדין לא הוחלפו בשלב זה.  רק באוקטובר 1948 יצא מטבע ראשון של 25 מיל (הלירה היתה מחולקת ל- 1000 מיל) ושטרות נוספים שהחלו להחליף את המטבעות הקטנים מתקופת המנדט.

אליעזר הופיין שהיה יו"ר בנק אנגלו פלשתיה, וטיפל ביסוד המטבע החדש

השטרות הראשונים של מדינת ישראל. הלירה הארץ ישראלית היתה מחולקת ל1000 מיל, כך שהשטר הקטן ביותר, זה של 500 מיל, היה למעשה שווה ערך לחצי לירה.

בשנת 1952 שינה בנק אנגלו פלשתינה את שמו לבנק לאומי לישראל, והחליף את השטרות כך שישאו את שמו החדש.  חידוש נוסף היה שינוי שם המטבע מ"לירה ארץ ישראלית" ל"לירה ישראלית".

רק בסוף שנת 1954 הוקם בנק ישראל, ואחת מפעולותיו הראשונות היה להעביר לתחומו את הנפקת המטבע.  השטרות הוחלפו בהדרגה מאוגוסט עד אוקטובר 1955, ובכך הגענו למצב שאנו מכירים היום, שבו ההילך החוקי של מדינת ישראל מונפק על ידי בנק ישראל.  אבל רגע, אם מי מהקוראים יפתח את הארנק, הוא "יגלה" שהמטבע שלנו הוא השקל החדש.  מה קרה ללירה?  האינפלציה הגבוהה, במיוחד זאת בשנות השמונים, רצחה את הלירה, וגרמה לישראל להחליף את המטבע לשקל.  מכיון שהאינפלציה המשיכה, גם השקל נאסף אל הלירה והמטבע שוב הוחלף הפעם לשקל החדש, זה שאנחנו משתמשים בו עד היום.  יתכן שבאחד הפוסטים העתידיים אקדיש פוסט לאינפלציה, להחלפת המטבע, ולתוכנית הייצוב של המשק, ששינתה את המשק הישראלי מקצה לקצה.