חידת אלתר לוין, האם הוא ריגל עבור הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה?

פרשת ניל"י היא פרשת הריגול הידועה ביותר בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.  אך במקביל לניל"י, היתה רשת ריגול אחרת, רשת ריגול שהפעיל אלתר לוין, ושלפי עדות אנשי ביטחון עות'מנים, גרמה לנזק גדול בהרבה מניל"י.  על אלתר לוין, רשת הריגול שהפעיל, דמותו המאוד ססגונית, והחידה בקשר לפעילות הריגול שלו, בפוסט זה.

שום דבר בילדותו של אלתר לוין לא רמז  על המשך דרכו.  הוא נולד בשנת 1883, במינסק, אז בתחומי האימפריה הרוסית (היום בירתה של בלרוס), למשפחה יהודית שומרת מצוות.  יש חילוקי דעות באשר למתי עלתה משפחתו לארץ ישראל.  יש האומרים בשנת 1891, ויש המקדימים זאת לשנת 1885.  כך או כך, את מרבית שנות ילדותו הוא העביר בירושלים, כתלמיד בישיבת עץ החיים.  במקביל ללימודיו בישיבה, אביו הקפיד להעניק לו גם לימוד שפות ומדעים.  לימודי החול הללו, ובמיוחד ידיעת השפות איפשרו לו לייצג את חברת  זינגר לייצור מכונות תפירה בלבנט (ארץ ישראל ירדן וסוריה.  צריך לזכור שמדובר בתקופה העות'מנית, כאשר כל השטח הזה הוא עדין במסגרת מדינית אחת).  לאחר זמן מה, הרחיב את עסקיו ליבוא מכונות כתיבה, אך את עיקר הונו עשה כאשר החל לייצג בארץ חברות ביטוח, עוד לפני שידעו בארץ שקוראים להן חברות ביטוח.  למעשה הוא היה סוכן הביטוח הראשון בארץ, או כפי שזה נקרא באותם ימים, "אחריות".  לוין מכר "אחריות חיים", ו"אחריות אש".  הוא נהג להציג את עצמו כ"מלך החיים והמוות", ועשה הון מעסקי הביטוח.  מכיון שייצג חברות אמריקאיות, קיבל גם אזרחות אמריקאית, דבר שיסייע לו בזמן מלחמת העולם הראשונה.  ביטוח נשמע כתחום אפור, אבל הדבר האחרון שאפשר היה לומר על לוין היה שהוא היה אדם אפור.  במקביל להיותו איש עסקים מוכשר, הוא היה כותב שירים בעברית.  על שיריו הוא חתם בכינוי "אסף הלוי – איש ירושלים".  למרות שניסה לקדם את שיריו, הממסד התרבותי הציוני נטה להתעלם ממנו (נטה זה די בעדינות).  במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא הוציא מכספו ספר משיריו, שקרא לו מגילת קדם.  ההשקעה היתה עצומה.  בעצם ימי המלחמה הוא ייבא נייר באיכות טובה.  על הכריכה הוא צייר גמלים, חצאי סהר המייצגים את המזרח, וסמלי השבטים המסמלים את שיבת עם ישראל לארצו.  לוין היה מבקש מעורכי העיתונים הספרותיים בארץ לפרסם את שיריו, ובכך העמיד אותם במצב מעט מביך.  מצד אחד הם לא העריכו אותו כמשורר, אך מצד שני הוא יכל לעזור כספית לאותם פרסומים. מדי פעם בפעם הם היו מבקשים ממנו שיפרסם הודעה בעיתונים השונים (הגדיל לעשות אברהם שלונסקי שביקש ממנו שיפרסם "מודעה גדולה", וכינה אותו "הידיד והסופר").  בסופו של דבר מלך הביטוח היה קונה מהם שטחי פרסום לעסקי הביטוח שלו, והם היו מפרסמים פה ושם שירים של אסף הלוי.  האם הוא הבין ששיריו מתפרסמים על מנת שיפרסם את עסקי הביטוח שלו?  אינני יודע.  אגב ברכה צפירה שרה את אחד משיריו, "שבאב", תחת שם אחר "הבא נצא במחול". 

אני עובר כרגע בפאסט פורוורד לשנת 1991, הרבה אחרי מותו של אלתר לוין.  פרופסור אליעזר טאובר, הסטוריון ומזרחן ישראלי, נובר בספריה באיסטנבול, ומוצא ספרון ישן ומצהיב.  היה זה ספרו המתורגם לערבית של עזיז בכ, מי שמונה בשנת 1914 לראש מחלקת המודיעין של הארמיה הרביעית, הארמיה העות'מנית שפעלה בלבנט, ועמד בראש המאמצים למנוע ריגול.  בסוף שנת 1917 הוא קיבל קידום ומונה לראש שירות הבטחון הכללי של האמפריה העות'מנית.  בשנות השלושים הוא פרסם ספר עם השם המגושם משהו "מודיעין וריגול בסוריה, לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם" (צריך לזכור שהספר פורסם לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, ולכן המלחמה כונתה "מלחמת העולם" או "המלחמה הגדולה", ללא הבחנה בינה לבין מלחמת העולם השניה).  אליעזר טאובר, ככל הנראה, לא הצליח למצוא את המקור התורכי, ותרגם לעברית את התרגם הערבי, עם הערות והסברים.   חלק גדול מהפוסט הזה, מבוסס על ספרו של טאובר.  חזרה למלחמת העולם הראשונה ולפעילותו של אלתר לוין.  כאשר מלחמת העולם הראשונה פורצת, אלתר לווין הוא כבר איש עסקים שהצליח לצבור הון לא קטן.  יש לו נציגויות ברוב הערים הגדולות בלבנט:  ירושלים, חיפה, יפו, באר שבע, בירות, צידון, דמשק, חלב טריפולי ועוד.  לוין העסיק בנציגויות הללו, בנוסף לעובדי ביטוח, רשת של מודיעים שמעבירים לו אינפורמציה מדוייקת של מעבר כוחות צבאיים.  פריסה טובה של מודיעים אינה מספיקה על מנת לרגל, צריך גם שהצד שכנגדו מרגלים, יבטח בך, וכאן הצליח לוין בצורה מדהימה. כאשר הכריזו מעצמות ההסכמה על מלחמה כנגד האמפריה העות'מנית, הנהיג לוין, שהיה בעל אזרחות אמריקאית, את המחאה מצד הזרים בארץ ישראל כנגד אותן מדינות.  בטורקיה משל בשלב זה סוג של טריומביראט (ברית של שלושה):  טלעת פאשא, שהיה שר הפנים (ולאחר מכן הוזיר הגדול, ראש הממשלה); אנור פאשא, שהיה שר המלחמה; ואחמד ג'מאל פאשא שהיה בתחילה המושל הצבאי של איסטנבול, ולאחר מכן שר הימיה.  בדצמבר 1914, חילקו השלושה את תחומי האחריות הצבאיים ביניהם, וג'מאל פאשא קיבל את הפיקוד על הארמיה הרביעית , שבה נכללו כל הכוחות הצבאיים בלבנט.  למעשה ג'מאל פאשא הפך לאיש החזק ביותר בלבנט, האיש שעל פיו ישק דבר.  כאשר הגיע לירושלים בפעם הראשונה, בתחילת שנת 1915, על מנת להכין את ההתקפה התורכית על תעלת סואץ, היה אלתר לוין בראש מקבלי פניו, והודיע על תרומת כמות עצומה של תרופות לצבא.  ג'מאל פאשא התרשם מאוד ממפגן הנאמנות הזה, דאג להעניק ללוין את אות המלחמה העות'מני, שלח לו מכתב תודה והפך אותו לידיד אישי.  מפקד הכוחות העות'מנים שיצאו להתקפה על סואץ היה הקצין הגרמני קרס פון קרסנשטיין.  פון קרסנשטיין הצליח במבצע כמעט חסר תקדים לחצות את סיני בראש כוח של כשמונה עשר אלף חיילים עם גשר דוברות, לכאורה מבלי להתגלות.  בשל שליטת הצי האנגלי בים התיכון, לא יכלו כוחותיו של פון קרסנשטיין  לחצות את סיני לאורך חופי הים התיכון, הם נאלצו לצאת מאזור עוג'ה אל חפיר (ניצנה של ימינו), ובמשך עשרה ימים הם חצו את המדבר עד שהגיעו לתעלת סואץ בקטע שבין האגם המר לאגם תמסח.  הם הצליחו להקים את הגשר, אך ברגע שהדוברה האחרונה חוברה לגשר, ניתכה עליהם אש תופת מצד הבריטים.  כל צוותי השיט של הדוברות נתפסו או נהרגו.  רוב הכח נאלץ לסגת חזרה לארץ ישראל.  הבריטים, שלא היו ערוכים למלחמה במדבר לא רדפו אחריהם.  עזיז בכ טוען בספרו, שמי שהעביר את תוכניות המלחמה לבריטים היה אלתר לוין, ושלמעשה הוא הכשיל את צליחת התעלה.  הדבר היה קל יחסית ללוין, משום שהוא הוזמן לעמוד ליד ידידו ג'מאל פאשא בטקס סקירת הכוחות העות'מנים שאמורים לצאת לקרב. 

לאחר כשלון קרב סואץ הראשון, שב פאשה לירושלים והחל בהכנות לקרב סואץ השני.  גם כעת הציע לו לוין את עזרתו.  התברר שפאשה רתח על העיתונות במצרים (שהיתה נתונה לשליטה בריטית), שכתבה עליו סיפורי זוועה, והוא ביקש מלוין שימתן את הביקורת עליו מצד אותם העיתונים.  לוין, שכאמור היה בעל אזרחות אמריקאית, ערך מסע למצרים, ובתיאום עם המודיעין הבריטי הצליח להפסיק את פרסום הידיעות על ג'מאל פאשה.  בנוסף, בתיאום עם הבריטים הוא העביר דיווחים מטעים לג'מאל פאשא.  על מנת לעודד העברת כוחות מארץ ישראל צפונה, הוא סיפר לו שהבריטים לא מתכננים להתקיף את קו ההגנה העות'מני שנמתח בין עזה  לבאר שבע, אלא להתקיף את צפון סוריה, ועל ידי כך לנתק את אזור הלבנט מהאמפריה העות'מנית.  כשבוע לאחר שלוין העביר את דיווחו לג'מאל פאשא, החלו אניות צי הוד מלכותו להפגיז את ערי החוף של סוריה ולבנון, ולהטיל עליהם מצור ימי.  כעת היה ג'מאל פאשא משוכנע בנאמנותו של לוין, ובאיכות הידיעות שהוא מספק לו, ולא היה מסוגל אפילו להעלות על דעתו שהאיש בעצם מרגל נגדו. 

החשד הראשון שהחל לעלות כנגד אלתר לוין היה כאשר הוזמן למצעד צבאי גדול שערך ג'מאל פאשא באזור בירות.  היה זה מצעד צבאי גדול שנועד גם להרתיע את האוכלוסיה המקומית מלמרוד כנגד התורכים, וגם להרתיע את מדינות ההסכמה מלפלוש לחופי לבנון או סוריה.  אלתר לוין החביא על גופו מצלמה וצילם בסתר את המצעד.  משהו בהתנהגותו של אלתר לוין גרם לקצין צעיר בדרגת מלאזם (סגן), בשם נורי צבח לחשוד בו.  הוא התקרב ללוין, וגילה מהר מאוד שהוא מצלם בסתר את הכוחות התורכים.  בעוד המצעד נמשך, הוא ניגש לפואד פאשא, ראש המטה של הארמיה הרביעית,  והודיע לו שלוין מצלם בסתר את המצעד, וטען שיש לעצור אותו.  פואד פאשא הבהיר לו שמדובר באחד מידידיו הקרובים של ג'מאל פאשא, וכי יש לפעול בזהירות בנושא.  כאשר הוא פנה לג'מאל פאשא עצמו וסיפר לו על החשד כנגד לוין, הבהיר לו הלה שמדובר באדם שהוכיח את נאמנותו כלפי האמפריה העות'מנית, ואין סיכוי שהוא מרגל.  הוא אסר על פואד פאשא לעצור או לחקור את לוין.  פואד פאשא החליט לעבור על הוראתו של ג'מאל פאשא ולעקוב אחרי לוין.  לאחר מספר ימים הוא הצליח לצלם את לוין מוסר מסמכים לידי קצין אמריקאי.  הוא שב ופנה לג'מאל פאשא, אך הלה הבהיר לו שהוא ביקש ממנו לדבר עם נציגים אמריקאים, על מנת שהם יעבירו מסר לידי האוייבים, לפיו אם לא יוסר המצור מעל חופי סוריה ולבנון, הוא ידאג לגרש את כל הנוצרים מאזורים הללו.  לטענת ג'מאל פאשא, לוין למעשה מסר את המסכמים בשליחותו שלו, ולא בשל שום משימת ריגול.  פואד פאשא, הבין שג'מאל פאשא לעולם לא יאפשר לחקור את לוין.  לוין מצידו המשיך להזין את ג'מאל פאשא במידע שהוכח כנכון.  כאשר הבריטים גילו הכנות למרד בסוריה ולבנון, הם העבירו את המידע ללוין, שמצידו העביר את המידע לג'מאל פאשא.  אחד ממנהיגי המרד, עבד אל כארים אל ח'ליל הוצא להורג, ומנהיג אחר ד"ר עבד אלרחמן שהבנדר הספיק לברוח מסוריה בטרם נתפס.  מדוע הבריטים סיכלו מרד כנגד אויביהם?  הבריטים לא רצו רק לסלק את התורכים, הם רצו לתפוס את השטחים הללו, והמרד סתר את תוכניותיהם להמליך על האזור את בני משפחתו של השריף חוסיין.  מבחינתם היה כאן מצב של win win.  הם גם הצליחו לסכל מרד שלא עלה בקנה אחד עם תוכניותיהם לאזור, וגם הגבירו את אמינותו של המרגל שלהם. 

עזיז בכ מאשים את לוין גם במסירת תוכניות הקרב של התורכים של קרב נוסף.  לדבריו הבריטים ידעו בדיוק על איזה נקודות יש לתגבר את כוחות ההגנה, וחשוב מכך, הם ידעו לשלוח את חיל האוויר על מנת להפציץ ולהשמיד את כוח העתודה של התורכים.  לדבריו הקרבות עלו לתורכים ב- 1,250 הרוגים ופצועים. לפי תאור הקרב על ידי עזיז בי, ככל הנראה מדובר בקרב רפיח שהתרחש בדצמבר 1916.  כעת פואד פאשא, שהיה משוכנע שלא במקרה הבריטים ידעו היכן לתקוף את הכוחות העות'מנים, החליט לנסות ולעשות תרגיל עוקץ על מנת לחשוף את מקור המידע.  החשד נפל בתחילה על שלושה קצינים במטה הארמיה, שנהגו לבקר בביתה של יהודיה ירושלמית.  מה היה להם לחפש שם?  התברר שהיא הפעילה בביתה בית בושת וקזינו.  שנים מהקצינים נהגו להגיע לשם על מנת להמר בסכומים קטנים, אך קצין שלישי בשם ג'ואד אדהם היה נפגש באופן תדיר עם בחורה יפהפיה בשם לידיה מרדוך סימונוביץ'.  פואד פאשא ניהל ישיבה שבה השתתף גם אותו קצין, ובה החליט על פעולה מסויימת כנגד הבריטים.  לאחר שהישיבה פוזרה, הוא שב וכינס את הקצינים פרט לג'ואד אדהם, ושינה לחלוטין את פרטי הפעולה.  הבריטים שהתכוננו לפעולה תורכית אחת, נתקלו בפעולה אחרת והדבר עלה להם באבדות רבות.  פואד החליט להמתין לפגישה הבאה של ג'ואד עם סימונוביץ', ואז עצר את שניהם.  ג'ואד התאבד עוד בטרם נשפט, ואילו סימונוביץ' הודתה שהיתה מושכת את ג'ואד בלשון ומעבירה ללוין את הידיעות שחילצה ממנו.  היא הועברה לדמשק על מנת להישפט.  עזיז בכ אינו מוסר מה עלה בגורלה, אך סביר להניח שהיא הוצאה להורג.  כעת היה לו ברור למעלה מכל ספק שלוין הוא אכן מרגל.  מכיון שהוא ידע שבשל יחסו של ג'מאל פאשא ללוין, אין סיכוי שהלה יסכים לעצור אותו או אפילו לחקור אותו, הוא החליט לשתף בממצאים שלו את המושל האזרחי של אזור ירושלים.  שניהם הסכימו להורות למפקד המשטרה באזור ירושלים, עראף בך אברהים, לעצור את לוין.  הבעיה היתה שלוין עצמו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.  בסוף מרץ 1917 נעצר לוין באופן מקרי לחלוטין.  עראף בן אברהים רכב על סוסו בדרכו מהמשרד לביתו.  כאשר עבר ברחוב יפו, שם לב לאדם שהסתיר את פניו כאשר הוא זיהה את מפקד המשטרה, הסתובב והחל לברוח.  הדבר העלה את חשדו של עראף והוא החליט לרדוף אחר האיש, למרות שלא ידע מיהו ומהי הסיבה שבעטיה ברח.  האיש נכנס לסמטה ללא מוצא, וניסה להסתתר בתוך בור מים.  עראף הצליח לגלות את המסתור.  האיש דיבר ערבית ירושלמית, טען שהוא ברח מהצבא על מנת לראות את משפחתו והתחנן לפני עראף שישחררו.  עראף ערך חיפוש על גופו, אך לא מצא שום מסמך מזהה.  הוא לקח אותו לתחנת המשטרה, ושם זיהה אותו אחד השוטרים.  עראף השאיר אותו בתחנת המשטרה, כאשר שני שוטרים שומרים עליו.  בשלב זה שיחד לוין את אחד השוטרים ושלח אותו לקנות עבורו מזון כשר.  מיד לאחר מכן שיחד את השוטר השני ששחרר אותו.  היתה זאת מהלומה לא פשוטה עבור עראף, שהוציא את השוטר ששחרר את לוין להורג.  לוין עצמו שוב נעלם.

בתחילת אפריל 1917 הצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם לצד מדינות ההסכמה.  העות'מנים הורו לאזרחים האמריקאים לעזוב את תחומי האמפריה, פרט ליוצאי דופן שקיבלו אישור מיוחד (למשל אנשי המושבה האמריקאית בירושלים).  הדבר לא שינה את מצבו של לוין, שהיה ממילא מבוקש בשל ריגול, אך היה לכך קשר עקיף למקום המסתור האחרון שלו.  אנו עוברים כעת לסוף נובמבר 1917.  הבריטים כבר פרצו את קו ההגנה העות'מני שנמתח בין עזה לבאר שבע, והחלו עושים את דרכם צפונה.  הם כבר היו במרחק קילומטרים אחדים מירושלים.  אנשי ירושלים כבר שמעו את הדי הקרבות בין הכוחות העות'מנים לכוחות הבריטים, ומטוסים בריטים כבר חגו מעל העיר והפציצו מפקדות וכוחות אויב מסביב לעיר.    בין תושבי העיר נמצא גם ח'ליל אל סכאכיני, מורה, סופר ומשורר, מהבולטים שבין אנשי הרוח הפלשתינאים.  סכאכיני התנגד לציונות בתקיפות, אך היה רחוק מלהיות אנטישמי, ולמעשה בין חבריו היו לא מעט יהודים, גם יהודים שבהחלט הזדהו עם הציונות.  סכאכיני ניהל יומן, שהוצא לאור לאחר מותו על ידי ביתו, ותורגם לעברית.  רשות הדיבור כעת היא לסכאכיני, או ליתר דיוק לקטע שהוא כותב ביומנו ביום שלישי 27.11.1917:  לאחר שהוא מתאר את הקושי לישון בלילה, וכיצד הוא כותב מכתב הוא חוזר למיטה ומנסה לישון.  "…השעה היתה שלוש, ואני נכנסתי למיטתי.  אך עצמתי את עיני, שמעתי קול מרגמות קרוב מאוד, עד כי נדמה היה לי שהוא ברחוב שלנו.  נעורתי משנתי, וסולטאנה נעורה, ועלינו אל הקומה העליונה והקשבנו קשב רב.  קול הירי נשמע מכיון מערב, מאחורי בית הספר שנלר, אך לא ראינו דבר.  השעה היתה ארבע וחצי בערך.  חזרנו אל המיטה, אולי נישן, והנה נשמעו קולות תותחים.  הם היו קרובים יותר מאי פעם וחזקים מאוד, עד כי חשנו שהבית כולו מתמוטט עלינו.  קמתי להכין את האמבט שלי, והנה דפיקות חלשות בדלת.  פתחתי, והנה ידידי חוואג'ה אלתר לוין.  הוא נכנס ולאחר שיחה ארוכה ביני לבינו, הכנו לו חדר כדי שיתארח אצלינו כמה ימים…".

למרות הקרבות באזור ירושלים, עראף טרם שכח את לוין והוא המשיך לחפש אותו.  אישתו של לוין, גיזלה גיטל, ושלושת בנותיו נתפסו על ידי העות'מנים.  הם חקרו את האישה תחת עינויים מול עיני הבנות, על מנת להוציא ממנה את מקום מחבואו של אלתר לוין, אך גם היא לא ידעה היכן מסתתר בעלה.  בסופו של דבר הוא נתפס בשל חוסר זהירות מצידו.  אני שב ליומנו של סכאכיני.  סכאכיני כותב את הקטע לאחר שהוא ולוין נתפסו, נעצרו, וביום הנסיגה של התורכים מירושלים, הקפיד עראף לקחת אותם עם החיילים הנסוגים לעמאן, ומשם ברכבת לדמשק.  הקטע האמור נכתב בדצמבר, ארבעה ימים לאחר שסכאכיני שוחרר מהכלא בדמשק, אך הוא מתאר שוב את הגעתו של לוין לביתו, ולאחר מכן את תפיסתו ומחשבותיו של סכאכיני:  "לילה קר מאוד, קול התותחים בסביבות ירושלים הלם כרעם, והנה דפיקה חלושה על הדלת.  פתחתי ומולי עומד איש יהודי אמריקני נפחד, ומבקש מחסה.  הממשלה הודיעה שכל אמריקני מבן שש עשרה עד חמישים חייב להסגיר את עצמו לידיה בתוך עשרים וארבע שעות, ומי שלא יסגיר את עצמו ייחשב למרגל, ומי שיסתיר אמריקני, בכוונה או שלא בכוונה, ייחשב אף הוא למרגל.  ידידנו לא הסגיר את עצמו אלא נמלט מפני הממשלה, ואפשר כי לפני שהגיע אלי דפק על הרבה דלתות ולא הכניסוהו.  התחבטתי: אם אכניסו – אפר את פקודות ממשלתי ואחשוף עצמי לרוגזה ולנקמתה, ולא כל שכן כעת, באחרית ימיה, שנסתתרה בינתה ופקעה סובלנותה.  ואם אשלחנו כלעומת שבא – בכך אפר את תרבות עמי, אשר בה דבקתי מאז קטונתי, ואשר למען החייאתה ואישושה הקדשתי עצמי.  זו התרבות אשר כה ממריצה לתת מחסה למבקש מחסה, לעזור למבקש עזרה, להרגיע את הפוחד, להיענות למשווע.  אם אכניסנו – אבגוד במדינה שלי, ואם אשלחנו כלעומת שבא – אבגוד בתרבותי.  במי אפוא אבגוד?

"המחשבות האלה עברו במוחי במהירות הברק, ולבסוף לא היססתי להכניסו.  ישמרני האל מלהכניס מרגל, אבל האיש נמלט מפני שלא קל לו להסגיר את עצמו לידי הממשלה ולהפקיע את בני ביתו ביד הגורל, ולצאת בזמנים שכאלה, כאשר התוקפים ממטירים פצצות על כל דרך, ואי אפשר לעבור בלילה או ביום מרוב סכנה.  ובמצבו של ידידינו, מי לא תישאנו נפשו לברוח מפני הממשלה ולהמרות את פקודותיה ההפכפכות והבלתי צודקות?  אם אכן יש כאן פשע, זהו פשע של בריחה ולא פשע של ריגול.  ואם בעיני אין הוא מרגל, האם אני מרגל אם אכניסנו לביתי? אלא שזה אינו מרחיק ממני את הסכנה: אם הממשלה תדע שהוא מסתתר אצלי, לא תתחשב בדעתי ולא תקבל את תירוצי.  אבל האיש ביקש מקלט אצלי, ואין לי אלא להכניסו.

"…אבל ביום שלישי, 4.12.1917, בשעה שלוש אחר חצות, בעודי ישן בטח, נשמעו נקישות חזקות על השער החיצוני.  מי זה מקיש? עוד מבקש מקלט? אין אלה נקישות של מבקש מקלט.  חבר? אין זו שעה לביקורים.  הנקישות נמשכות.  אקום ואפתח, או אניח להם להקיש עד שיתייגעו ויסתלקו? הנקישות נמשכות.  מי זה מקיש? ועכשיו כמה מהם עלו בחומה.  קול צעדים בחצר הבית.  הקיפו את הבניין.  דריכת נשק.  לא היה לי ספק שזה כוח צבאי היודע שהאיש מסתתר אצלי והם באו לקחת אותנו.  קפצתי ממיטתי, וניגשתי למיטתו של ידידנו.  הקשתי על הדלת, אולי אצליח למלטו.  אך הוא לא התעורר.  ועכשיו החיילים לפני הדלת הפנימית של הבניין, ואין לי אלא להכנע.  ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה, והנה עראף בכ, אחד מקציני המשטרה, ועמו זקנה יהודיה שבאה עימם להובילם אל הבית.  הוא אמר: "איפא אלתר לוין?".  הובילתם אל חדרו, והם העירוהו ולקחו אותו ולקחו אותי עמו.  לא היה לי ספק שאנו אבודים; נפרדתי מאהובי לעולמים, ויצאתי עם אנשי המשטרה והחיילים.  אבל אל תשאלו איזו יציאה זו היתה!

"ומי היא הזקנה שהובילה?

"כאשר ביקש אצלי מקלט, הבטיחני אלתר לוין שאיש אינו יודע כי בא אלי.  בשעת הארוחות הזמנו אותו לחלוק עמנו את מזוננו, אך הוא אכל רק מעט לחם וזיתים וכוס תה.  לאחר כמה ימים, כאשר הוסחה דעתנו ולא שמנו לב, הציץ מהחלון וראה יהודי.  קרא לו וביקש לשלוח אותה זקנה, כדי שתכין לו ארוחות במועדן.  היא באה והלכה מידי יום, והמשטרה אשר רדפה אחריו מצאה אותה ושאלה אותה על מקום מחבואו.  היא הכחישה כל קשר, אך הם היכו אותה מכות נמרצות, והיא הודתה ובאה להובילם אליו.  בני עמו התכחשו לו, ובני עמו הובילו אליו.  יסלח לך האלוהים, בן אדם, למה לא תאכל ממזוננו?  אם מזוננו טמא בעיניך, הרי גם אנחנו טמאים, מפני שאכלנו בטומאה.  מדוע, אם כן, ביקשת מקלט אצלנו?  איזה דתות! איזה שכל לקוי!  כמה פשעתם בנו ומה רבים קורבנותיכם.

בספרו של עזיז בכ יש גירסה שונה של הסיפור.  הפרטים הגדולים, שאישה זקנה שהעבירה לו אוכל כשר, היא שהובילה אותם לאלתר לוין, נכונים, אך שאר הפרטים שונים.  לפי גירסתו של עזיז בכ, האישה הזקנה היתה חמתו של אריה לוין.  כאשר עראף הבין שהיא, ככל הנראה, יודעת את מקום מחבואו של לוין, הוא יצר עימה קשר, והעמיד פנים שהוא רוצה לסייע ללוין לברוח.  על מנת להמחיש את רצינות כוונותיו הוא שחרר מספר חשודים יהודים.  לאחר שהיא השתכנעה, היא שכנעה את לוין להסכים להיפגש עם עראף.  לאחר שהובילה את עראף למקום המסתור, הוא התגלה בבית ריק השייך לסכאכיני.  יחד עימו נתפס גם מכשיר קשר ומסמכים צבאיים שונים של העות'מנים.  לוין ניסה לשחד את עראף וניסה לשכנע אותו שממילא המשטר העות'מני נידון לכליה, אך עראף סירב לקבל את השוחד ועצר אותו.  (על הבעיות בגרסה של עראף בהמשך).

סכאכיני ולוין נעצרו ארבעה ימים בלבד לפני הנסיגה התורכית מירושלים.  ביום הנסיגה, החליט עראף לקחת אותם עם הצבא שנסוג ליריחו  על מנת שישפטו.  מיריחו הם המשיכו לעמאן, ומעמאן הובאו לדמשק.  סכאכיני שוחרר מהכלא לאחר זמן קצר, והמשיך לנסות ולסייע לידידו.  לוין עצמו הועמד לדין, יצא זכאי ושוחרר מהכלא, אך עדין נאסר עליו לחזור לירושלים.  עזיז בכ מספר כיצד פגש לוין באקראי את עראף, שברח מירושלים והגיע גם הוא לדמשק.  לוין לגלג על עראף ואמר לו שהוא לרגע לא חשש שיתלה, ושעראף עשה טעות כאשר סירב לקבל ממנו את הכסף ולשחרר אותו.  רק לאחר סיום המלחמה הצליח אלתר לוין לחזור לירושלים.  לאחר חזרתו ניסה לוין לשקם את עסקיו ואת משפחתו.  מבחינה עסקית, ככל הנראה הוא הצליח לשחזר את ימיו הטובים טרם המלחמה.  הוא קנה מכונית קדילאק ושכר לעצמו נהג.  הוא בנה לעצמו בית חדש בשכונת רוממה, שנחשבה אז כשכונת פאר יהודית.  העיתונאי אורי קיסרי סיפר כיצד פגש את לוין בפאריז בשנות העשרים.  קיסרי לא סיפר באיזה מלון הוא שהה, אך כן סיפר שהתרשם ממלון הפאר.  הוא הופתע לראות את מספר המזוודות של לוין, וכאשר שאל אותו במה הוא ממלא את כל המזוודות הללו, לוין פתח אותן ו"ראיתי חליפות גזורות בהידור וכותנות משי יקרות, אבל גם מאות ספרים שהיו במזוודות.  ספרים חדשים, שרק אתמול הופיעו, וספרים עתיקים מכל התקופות הנידחות שסוכן הביטוח מירושלים "הריח" אצל הבוקיניסטים שעל גדות הסיינה".  בנוסף הוא קנה ציורים של מי שקיסרי הגדיר "אמנים ידועים".  קיסרי שפגש את לוין גם במשרדו בירושלים, סיפר שכאשר לוין היה יושב מאחורי שולחן הכתיבה שלו במשרד, הוא היה נראה כנסיך מהאגדות.

למרות הסבל שנאלץ סכאכיני לעבור בשל המקלט שנתן לאלתר לוין, ובשל חוסר הזהירות של אלתר לוין, הוא לא נטר לו טינה, והשניים נותרו חברים קרובים.  שניהם היו חברים בקבוצה של אנשי רוח יהודים וערבים שנהגו להיפגש ולשמר מידה מסויימת של הידברות בין שתי הקהילות.  היהודים לימדו את הערבים עברית, והערבים לימדו את היהודים ערבית, ובנוסף דאגו לשיעורי אנגלית לאלה ולאלה.  הם דברו על עזרה הדדית, ידיעת הארץ ועוד.  בסופו של דבר סכאכני סיכם את פעילות החבורה הזאת באופן הריאלי ביותר: "כל אלה היו פעולות סרק, שלא הביאו פירות של ממש". 

על הצלחתו הכלכלית של לוין האפילו הטרגדיות שפקדו את משפחתו.  אישתו, גיזלה גיטל מעולם לא התאוששה מהסבל שהיה מנת חלקה בכלא העות'מני, ואיבדה את שפיות דעתה.  היא הסתובבה בברלין והחלה לדבר דברי אלוהים, עד שלוין החזירה הביתה.  ביתו הבכורה ריבקה התאבדה באירופה.  השמועות אומרות שהיא התאהבה בבחור בשם לניאדו, אבל אביה, אלתר לוין, סירב לאשר לה להתחתן איתו, משום שהוא היה, רחמנא לצלן ספרדי, בעוד שלוין היה אשכנזי.  על מנת להרחיק אותה מאהובה הוא שלח אותה לאירופה ושם היא התאבדה.  לוין דאג להחזיר את הגופה לארץ וקבר אותה בירושלים, בהר הזיתים (בחלקת קברות הנביאים).  בסופו של דבר התחתנה עם אותו לניאדו ביתו השניה, והזוג עזב את ירושלים.  באוקטובר 1933, קרוב ליום השנה העשירי למותה של רבקה ביתו, התאבד לוין בתליה.  סכאכיני חש צער על כך, למרות הסבל שנגרם לו עקב נתינת המקלט ללוין.  "אם העיתון פלסטין הגיע לידיך, נתקלת בו בוודאי בידיעה על יהודי עשיר שהתאבד.  אתה יודע מיהו היהודי העשיר הזה?  זהו עמיתי לכלא, מיסטר אלתר לוין, אשר ביקש אצלי מחסה בשלהי ימי התורכים בירושלים.  הכנסתי אותו לביתי, אך הם עקבו אחריו ומצאוהו, ולקחו אותו ואותי עימו אל הכלא, וכך העבירו אותנו לדמשק באזיקים.  מסכן.  הצטערתי עליו הרבה.  הוא היה משורר בשפה העברית ופרסם קובץ או שניים.  היה משכיל ושלט היטב בצרפתית, אנגלית, גרמנית ועברית.  הספריה שלו היתה מן הגדולות שבפלסטין, והוא הרבה לקרוא.  כל אימת שהיה פוגש בי היה מרכין ראשו מתוך כבוד, מפני שאני סיכנתי את עצמי והכנסתי אותו לביתי, לאחר שהתדפק על שער רבים מבני עמו, והם לא הכניסוהו.  אומרים כי התאבד מסיבות משפחתיות.  אילו איחרו האנגלים מעט להיכנס לירושלים, היה גורלי וגורלו להיתלות.  האיש הזה, אשר ניצל מעמוד התליה של התורכים, תלה את עצמו במו ידיו.  אין כוח ואין חיל אלא באלוהים.  הוא ברח מן המוות אך נפל מת.  ירחם עליו האל".

לוין נקבר בהר הזיתים, ליד קבר ביתו שהתאבדה.  בשיר האחרון של הספר שהוציא "מגילת קדם" הוא ביקש שלאחר מותו יטעו על קברו דקל:

אַל תִּשְׂרְפוּנִי וְאַל תְּפַזְּרוּ אֶת אֲפָרִי

עַל שִׁבְעָה יַמִּים;

וּטְבֹעַ אַל תִּטְבְּעוּנִי בְנִבְכֵי הַמְּצֻלָּה

אַחֲרֵי מוֹתִי:

קֶבֶר כְּרוּ לִי כְּקֶבֶר אֲבוֹתַי מֵעוֹלָם,

קֶבֶר אַרְבַּע אַמּוֹת,

וְגָוַעְתִּי בְלַחַשׁ כִּגְוֹעַ כָּל אָדָם

הָעוֹבֶר מֵעוֹלָם לְעוֹלָם

וְיָרַדְתִּי דּוּמָם אֶל בֵּיתִי, בֵּית אֱלֹהִים,

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתָי…

וַחֲפַרְתֶּם אֶת קִבְרִי עַל הַר גָּבוֹהַּ וְתָלוּל,

נִשְׁקַף מְרוֹמֵי אֶרֶץ,

עַל הַר מְרוֹם הָרִים, מוּל הַר הַבַּיִת קֵדְמָה,

יַחַד אֶת אַחַי הַמֵּתִים;

וּמַצֶּבֶת אֶבֶן, מֵאַבְנֵי אַרְצִי וְסַלְעָהּ,

לֹא שַׁיִשׁ וְלֹא מַרְמָר,

מַצֶּבֶת זִכָּרוֹן לְבֵן וְנֶכֶד וְעָמִית,

עַל קִבְרִי תַּצִּיבוּ;

וְאִלָּן תִּטְּעוּ לִי, לֹא שִׁטָּה וְאֶרֶז וְזַיִת –

וּנְטַעְתֶּם לִי דֶקֶל;

וּפָרַשׂ הַדֶּקֶל עָלַי סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ

וּשְׁמָרַנִּי בַיּוֹם וּבַלָּיְלָה

וְנָפְלוּ מִתְּמָרָיו טִפּוֹת הַדְּבַשׁ עֲלֵי קִבְרִי,

נְטָפִים מִצְלוֹחִית אֲפַרְסְמוֹן,

וְנָשְׁרוּ זְמָרְגַּדִים, אוֹרוֹת כּוֹכָבִי וְיַרְחִי וְשִׁמְשִׁי,

וְנָשְׁרוּ מִכֵּיפוֹ עַל קִבְרִי!

וְהִתְבַּקְּעוּ גִזְרֵי הַתֹּמֶר וְשָׁקְעוּ בַדָּיו

וְחָנוּ כַדּוּר לְמַצַּבְתִּי;

וְעִם שִׂיחַת דְּקָלִים, נְאֻם חַרְיוֹת צַמַּרְתָּם

אִישָׁן לִי שְׁנָתִי וְאֶחֱלוֹם

חֲלוֹם עוֹלָם לְנֶפֶשׁ, תַּחַת שְׁמֵי אַרְצִי,

וְטָעַמְתִּי טַעַם הַנֵּצַח!..

לא ניתן היה לנטוע דקל בבית העלמין בהר הזיתים, אבל על מצבתו חקוק עץ דקל.

אני הולך לירות לעצמי כעת ברגל.  לפני שהתחלתי ללמוד על אלתר לוין על מנת לכתוב את הפוסט, ידעתי עליו מעט יחסית.  ידעתי שהוא היה חבר קרוב של סכאכיני, שסכאכיני נתן לו מקלט, והוגלה בשל כך לדמשק.  ידעתי שהוא הפעיל פרוצה כמרגלת בבית בושת, וזהו.  תוך כדי לימוד החומר, גיליתי שהריגול בבית הבושת היה חלק קטן מפעילותו, אבל גם גיליתי שיש חוקרים המפקפקים בקיומה של רשת הריגול שלו.  למען האמת, הטענות שלהם בהחלט כבדות משקל.  אין שום מסמך ששוחרר על ידי הבריטים שמאשר את קיומה של רשת הריגול של אלתר לוין.  אנו נמצאים היום מעל מאה שנה מאז סיום המלחמה, וטענות של סודות בטחוניים או רצון לשמור על חסיון של אנשים שעדין חיים כבר לא ממש רלוונטים.  בספרו של עזיז בכ יש לא מעט גרסאות בעייתיות.  ציינתי כבר שגירסתו לתפיסת לוין בבית ריק השייך לסכאכיני היא לא נכונה.  גם הטענה שנמצא ברשותו משדר רדיו אינה מציאותית.  ראשית, לא ידוע על סוכנים בריטים במזרח התיכון שהיו מצויידים במשדרים, אבל יותר מכך, סכאכיני עצמו סיפר שהוא היה משוכנע שסיבת בריחתו של לוין מהשלטונות היא אזרחותו האמריקאית, ולא פעילות ריגול.  הסבירות שלוין הופיע בביתו של סכאכיני עם משדר רדיו ושהוא אף המשיך לשדר לבריטים מבלי שסכאכיני ישים לב לכך, היא לא סבירה.  למעשה יש לא מעט אי דיוקים בספרו של בק, אחת מהן – כמה מביך? – היא שמו של אלתר לוין, שמופיע בספר כאלתר לוי.  בהחלט יש רושם שלמרות היותו בראש שרותי הבטחון של העות'מנים, הוא לא לחלוטין בקי בפרשה. מצד שני, מה הסיבה שיש לעזיז בכ להמציא את פרשיית הריגול הזאת?  אילו היה מדובר בקצין לוחם שמחפש להטיל את אשמת ההפסד במלחמה על צד ג', על מנת לטהר את שמו שלו, אפשר היה להבין זאת (אגב, בספרו של פון קרסנשטיין, המתאר את המלחמה בארץ ישראל, שמו של לוין כלל לא מופיע), אך איזה אינטרס יש למי שאמור למנוע ריגול, לתאר פרשת ריגול פנטסטית שכזאת, שפגעה באופן אנוש בלחימה בחזית הלבנט, ובאותה נשימה מתעדת את כישלונו שלו למנוע את אותה פרשת הריגול?  יתרה מזאת, ספרו של עזיז בכ הוא המקור היחיד שמתאר את פרשת הריגול של לוין.  לא ניתן אפילו להסביר את הפרסום בכך שהוא מנסה לספר את גרסתו שלו לפרשה שמן הסתם אמורה להביך אותו.  בניגוד לפרשת הריגול,    המעצר של לוין מתועד גם ביומנו של סאככיני.  אין ספק שלוין קיבל מקלט בבית סכאכיני, מקום המחבוא שלו התגלה, הוא נעצר יחד עם סכאכיני ארבעה ימים לפני שהבריטים כבשו את ירושלים, והיה מספיק חשוב לעות'מנים על מנת שיקחו אותו ואת סכאכיני עימם כאשר נסוגו מהעיר לאחר ארבעה ימים, אך יש להודות ביושר שהמקור היחיד שמתאר את פעולת הריגול עצמה, הוא מקור בעייתי, שקל לגלות בו טעויות.  אז האם ניהל אלתר לוין רשת ריגול, ובמידה וכן, מה היתה מידת הצלחתו?  אינני חושב שנצליח למצוא תשובות ברורות לשאלות הללו.