הקרמיקה הארמנית נחשבת היום כסמל ירושלמי לכל דבר ועניין.  כמעט כל חנות מזכרות בירושלים, ואין זה משנה באיזה רובע היא נמצאת, מציעה למכירה קרמיקה ארמנית.  אמנם רוב הקרמיקה הזאת מיוצרת במפעלים בחברון, ולא באמת מיוצרת על ידי ארמנים (בטח לא בעבודת יד), ובעצם מדובר בחיקוי תעשייתי של הקרמיקה הארמנית, אבל אני לא הולך להתקטן איתם על זה, בטח לא להרוס למאות אלפי תיירים את האהבה למזכרת שרחשו בירושלים.  באופן מעט מפתיע, למרות הנוכחות הרציפה של הארמנים בירושלים במשך מאות שנים, אם היינו מגיעים לעיר העתיקה לפני כמאה שנים, לא היינו רואים קרמיקה ארמנית ברחובות.  הקרמיקה היפהפיה הזאת, אמנם נקלטה היטב בירושלים,  היא אינה אלה "עולה חדשה" בירושלים, והיא החלה את צעדיה בעיר לפני כמאה שנה, בראשית תקופת המנדט הבריטי. ממש צעירה במונחים ירושלמים.

כאשר הבריטים כבשו את ירושלים הם מינו מושל צבאי לעיר.  המושל הראשון של העיר,  הגנרל ביל בורטון, שנא כל רגע בתפקיד.  הוא טען שיש בירושלים רק שני מקומות נעימים:  האמבטיה החמה שלו והמיטה שלו.  את כל שאר המקומות בעיר הוא פשוט לא סבל.  לא יפלא שהוא ביקש להשתחרר מתפקידו לאחר שבועיים בלבד, ושמפקדיו נעתרו לו.  המחליף שלו, הקולונל רונלד סטורס, אהב את העיר וראה את עצמו בר מזל על שהגיע לתפקיד.  הוא מונה לתפקיד המושל הצבאי ב- 28.12.1917, ועם המעבר של ארץ ישראל ממשטר צבאי למשטר אזרחי, הוא המשיך בתפקידו כמושל אזור ירושלים, עד לנובמבר 1926.  השפעתו על העיר ניכרת עד לימינו, והוא בהחלט ראוי לפוסט  משל עצמו, אך הפוסט הזה הוא על הקרמיקה הארמנית בירושלים, וכאן אסתפק בתפקידו בהבאת הקרמיקה הארמנית.  סטורס לא הסתפק בשמירה על הסדר או על הקיים בירושלים, או בשיפור אספקת השירותים של השלטון לתושבי העיר.  הוא רצה לפתח את העיר, לעודד את התרבות, ולשפץ מבנים הסטורים.  אחד המבנים ההסטורים שהיו במצב רע מאוד היה כיפת הסלע.  אריחי המבנה, ששופץ בפעם האחרונה רק במאה ה- 16 על ידי סולימאן המפואר נפלו או עמדו ליפול, וסוחרי העיר העתיקה היו אוספים את האריחים (יתכן אפילו לפני שנפלו), על מנת למכרם לתיירים.  סטורס החליט להחליף את הקרמיקה לקרמיקה חדשה.  הוא כיבד את המקום ולא רצה לצפות את המבנה ההסטורי בקרמיקה מודרנית וחסרת טעם.  הוא הקדיש לכך לא מעט מחשבה ואז נזכר בידידו סר מארק סייקס.  אם השם הזה מוכר למישהו מהקוראים זה בגלל שסייקס היה הצד  הבריטי של של הסכם סייקס פיקו.  כן, מדובר במזרחן הבריטי שחילק את המזרח התיכון בין בריטניה לצרפת במהלך מלחמת העולם הראשונה.  איך סייקס קשור לעניין?  בשנת 1911 שריפה גרמה לנזקים אדירים לבית המשפחה באחוזת סלדמר שביורקשר.  סייקס היה הברון השישי לשושלת אצולה, והוא ירש את הבית החרב לאחר שאביו, הברון החמישי, נפטר.  סייקס החליט לשקם את האחוזה, ובין היתר בנה חדר מרחץ תורכי (מזרחן או לא?).  את אריחי הקרמיקה שציפו את "החדר התורכי" באחוזה הכין אמן ארמני, מגדולי אמני הקרמיקה בזמנו, דוד אוהאנסיין.  אם נראה למישהו שמדובר בלא יותר משיפוצניק ששיפץ בית של אציל בריטי עשיר ומפונק, אז כדאי להבין שאוהנסיין חי באותו הזמן בקוטהיה (Kutahya).  סייקס לא היה מרחיק בחיפושיו מיורקשר עד למערב תורכיה כדי למצוא "שיפוצניק" ותו לא.  קוטהיה היתה מרכז של ייצור קרמיקה ארמנית, ואוהנסיאן היה אחד האמנים המוכרים ביותר.  השלטונות העות'מנים נעזרו בו על מנת לעטר בקרמיקה מבני שלטון שונים.  הוא עיטר את בית המושל בקוטהיה, קבר הסולטן ראשיד הרביעי, בית הדואר המרכזי באיסטנבול, מסגד מוחמד עלי בקהיר, ולדעתי ההישג המרשים ביותר, את המסגד הגדול במכה.  העבודה האחרונה, המסגד הגדול במכה, מראה את גדולתו כאומן, משום שהכניסה לעיר מכה אסורה למי שאינו מוסלמי.  והנה השלטונות העות'מנים (שהם כזכור מוסלמים, לא מדובר על מפקד בריטי), לא רק שמכניסים לשם נוצרי ארמני, הם אף מבקשים ממנו שיעטר את המקום הקדוש ביותר למוסלמים, המסגד הגדול במכה, המקום בו נמצאת הכעבה.  נחזור לשנת 1919.  רונלד סטורס שואל את חברו מארק סייקס האם הוא יודע כיצד ליצור קשר עם האמן שהכין עבורו את האריחים לחדר הטורקי.  למרבה המזל, אוהנסייאן שרד את השואה הארמנית.  הוא הצליח לצבור מספיק הון כדי לשחד את מי שהיה צריך, וכך הצליח לברוח ולהבריח את משפחתו מתורכיה לחלב.  בהזמנתו של סטורס הגיע דוד אוהנסיאן לירושלים, על מנת לבדוק את האפשרות לייצר את האריחים החדשים עבור כיפת הסלע.   יחד עם מומחה נוסף שהביאו הבריטים הם ניסו לייצר אריחים דומים לאריחים מהמאה ה- 16. הנסיונות הראשונים נכשלו.  האריחים לא היו דומים מספיק לאריחים מהמאה ה- 16.  אוהנסיאן לא התייאש, וביקש מהבריטים לשוב לקוטהיה, לצורך גיוס עובדים וחומרי גלם, לחזור לירושלים ולהקים סדנה על הר הבית בשותפות עם הוואקף והבריטים, שתייצר את האריחים החדשים.  הבריטים הסכימו ולאחר מספר חודשים חזר אוהנסיאן יחד עם מספר עובדים וביניהם היוצרים נישאן בליאן ומגרדיש קרקשיאן ובני משפחותיהם, והם הקימו וניהלו סדנה בשם "אריחי הר הבית".  בסופו של דבר הסדנה פעלה על הר הבית זמן קצר ולא שותפה בשיפוץ כיפת הסלע.  הסיבה לכך לא ברורה לי.  מקור אחד טען שהבעיה היתה תקציבית, מקור אחר אמר שהמנהל הטורקי של הפורייקט לא רצה לעבוד עם ארמנים לאחר השואה הארמנית, ומקור שלישי טען שהמנהל הטורקי רצה ששותפיו לפרוייקט יהיו מוסלמים.  כך או כך, סדנת הר הבית לא נסגרה, אלא קיבלה, בסיועו של סטורס, מספר חדרים בויה לורלורזה, ושמרה את שמה המקורי.  כאן לא נפסקו הצרות.  קרקשיאן ובליאן ראו את עצמם כאמנים שווי ערך לאוהנסיאן, ודרשו להיות שותפים בניהול האמנותי והעיסקי של הסדנה.  אוהנסיאן מצידו, ראה בהם לא יותר משוליות.  בשנת 1922 נפרדו הצדדים.  אוהנסיאן המשיך לנהל את "אריחי הר הבית", בעוד שקרקשיאן ובליאן הקימו את סדנת “Palestinain Pottery” בדרך שכם.

רולנד סטורס, המושל הבריטי שהביא אמנים ארמנים לירושלים, ובכך החל את היצור המקומי של קרמיקה ארמנית בעיר, שהפך ברבות הימים לאחד הסמלים שלה.
"החדר התורכי" באחוזת סלדמר של סר מארק סייקס. בגלל החדר הזה החליט רולנד סטורס להזמין את דוד אוהנסיאן לירושלים, להשתתף בפרוייקט השיקום של כיפת הסלע. מקור התמונה: הבלוג של יד בן צבי – https://www.ybzblog.org.il/single-post/sledmere_yorkshire_-jerusalem_pottery
דוד אוהנסיאן, מי שהוזמן על ידי רולנד סטורס לשקם את אריחי כיפת הסלע, ויסד את תעשיית הקרמיקה הארמנית בירושלים.
הוצאת כלים מהכבשן בסדנת "אריחי הר הבית" (הסדנה המשותפת לשלושת האמנים: אוהנסיאן, בליאן וקרקשיאן). מקור התמונה: "הקרמיקה הארמנית של ירושלים" מעת נורית כנאן קדר, הוצאת יד בן צבי, 2002

למרות תחושות הכעס של קרקשיאן ובליאן, כנראה שאוהנסיאן היה אמן מוצלח יותר, או לפחות מקושר יותר. רונלד סטורס נהנה להביא אורחים לראות את העבודה בסדנה של אוהנסיאן. הוא גם הזמין ממנו שלטים עם שמות הרחובות. חלק מהשלטים הללו שרד עד היום. בנוסף, הוא קיבל הזמנות עבודה לקשט את גן המצודה במגדל דוד (קרמיקה שלא שרדה עד ימינו), את מלון אמריקן קולוני, את מוזיאון רוקפלר, את בית החולים סנט ג'והן ומקומות נוספים.  נחזור לקרקשיאן ובליאן.  הם הקימו את סדנת “Palestinian Potery”, והחלו לעבוד ביחד.  הסגנון שלהם היה פחות שמרני מהסגנון של אוהנסיאן, והם חשו פחות מחוייבים לזרם האמנותי של קוטהיה (אך הוא בהחלט היה אחד המקורות החשובים ביותר של עבודתם).  העבודה המונומנטלית הראשונה שלהם היתה עיטור קירות בית העלמין הארמני, היכן שנקברו הפאטריארכים הארמנים לדרותיהם.  זה מעט מבלבל, משום שחלק מהעיטורים יוצרו על ידי אוהניסיאן.  בשנת 1963 עיטרו מגרדיש קרקשיאן ונישאן בליאן הסבא (גם לאחד מנכדיו קוראים נישאן בליאן) את חזית כנסיית סנט ג'יימס.  היתה זאת עבודתם המשותפת האחרונה.  בשנת 1964 נפרדו בני הדור השני, סטפן וברג' קרקשיאן ממרי וסטארק בליאן.  הם חילקו ביניהם את המודלים השונים.  משפחת בליאן המשיכה להחזיק את הסדנה ברחוב שכם והתאפשר לה לשמור גם על שם הסדנה ("Palestinian Potery"). משפחת קרקשיאן פתחה סדנה חדשה ליד התחנה השישית בויה דולורוזה בשם “Jerusalem Potery”.  אחד הלקוחות הראשונים שלה היה ראש העיר הירדני של מזרח ירושלים, אשר שוב הזמין מהם שלטי רחוב, ממש כשם שסטורס הזמין מאוהניסיאן.  לאחר מלחמת ששת הימים פנה אליהם טדי קולק, וביקש להוסיף לשלטי שמות העיר גם שלט בעברית. 

כתובת הקדשה של דוד אוהנסיאן על מזבח בבית הקברות הארמני בהר ציון:"דוד אהנסיאן איש קוטחיה, אשר ייסד בשנת 1919 את אמנות הקרמיקה בירושלים, יצר כאן בסדנתו את האריחים האלה לצפוי המזבח לזכר הוריו ולזכר כל אלה מבני משפחתו אשר הלכו לעולמם. שנת 1928, בימי כהונתו של הפטריארך אלישע טוריאן". צילום שלי משנת 2019.
קרמיקה ארמנית במוזיאון רוקפלר, עבודה של דוד אוהניסיאן. זוהי העבודה היחידה שלו שבנויה מדמויות של כוכבים.
בצד שמאל יצירה של דוד אוהנסיאן בבית הקברות הארמני בהר ציון. בחזית,מאחורי שתי המצבות יצירה של הסדנה המשותפת של בליאן וקרקשיאן. היצירה היתה פעם במצב גרוע מאוד, חלק מהאריחים נפל. להערכתי היא שופצה ושוחזרה על ידי אחד הצאצאים של נישאן בליאן הסבא ו/או מגרדיש קרקשיאן. מקור הצילום: צילום שלי משנת 2018.
שני הלוחות עם קרמיקה ארמנית שציירו מגדיש רקשיאן ונישאן בליאן הסבא בכניסה לקתדרלה הארמנית סנט ג'יימס, בשנת 1963. היתה זאת עבודתם המשותפת האחרונה. מקור הצילום: אתר טיולי, צלם: יוחאי כורם
שלטי הרחוב שיצרו בסדנה של קרקשיאן לבקשת ראש העיר הירדני בשנות השישים. לאחר מלחמת ששת הימים הוסיפו גם את שם הרחוב בעברית. מקור הצילום: האתר של Jerusalem Potery: https://www.jerusalempottery.biz/keramika-armenit/
טקס חנוכת שלטי הרחוב בשנת 1966 על ידי ראש העיר הירדני של ירושלים. מקור התמונה: האתר של Jerusalem Potery: https://www.jerusalempottery.biz/keramika-armenit/

לפני מספר שנים הופתעתי לראות שהסדנה שלהם נסגרה.  לשמחתי, הם לא הפסיקו את פעילותם, הם פשוט עברו למקום חדש.   יחד עם זאת בעוד שהסדנה המקורית היתה שייכת לאחים קרקשיאן, על הסדנה החדשה, ברחוב הפאטריארכיה היוונית כתוב שהיא שייכת להאגופ קרשיאן.  באתר האינטרנט שלו הוא מספר שלאחר מות אביו הוא החליט לפרוש מהשותפות עם דודו ופתח סדנה משלו.  אינני יודע אם דודו או בני דודו ממשיכים ליצור גם הם. 

בקרב הדור השני אין ספק שמי שהיתה האמנית החשובה ביותר היתה מארי בליאן (מזכיר לכם משפחת בליאן המשיכה להחזיק את הסדנה שהחלה כסדנה משותפת בדרך שכם).   מארי בליאן לא היתה ביתו של נישאן הסבא.  היא היתה קרובה רחוקה שלהם, שציירה החל מילדותה, ונסעה ללמוד אמנות באירופה.  שם היא פגשה את סטראק, בנו של נישאן בליאן הסבא, והתחתנה איתו.  לאחר מות נישאן הסבא, התפצלה כאמור הסדנה המשותפת למשפחות בליאן וקרקשיאן, ומארי בליאן החלה לעבוד בסדנה של משפחתה, משפחת בליאן.  עד לאמצע שנות השבעים היא המשיכה את הקו של הסדנה המשותפת.  הציור היה מיניאטורי על כלים קטנים (צלחת או ואזה) או אריחים בודדים.  בשנות השמונים היא החלה לצייר ציורים על כלים גדולים יותר ומספר אריחים.  בשנות התשעים היא כבר הגדילה את יצירותיה ובמקביל פתחה קומפוזיציה חדשה.  בתקופה זאת היא כבר קיבלה הכרה כאמנית חשובה, ואף הציגה 22 יצירות בסמית'וניאן בוושינגטון.  בשלב זה היא ציירה על כלים גדולים או הרכיבה יצירות מעשרות, לפעמים גם ממאות אריחים.  לאחר מותו של בעלה, סטראק, בשנת 1997, היא ציירה את אריחי הקרמיקה שהוצבו על קברו.  אחת היצירות המוכרות ביותר שלה היא "רזי גן העדן", המורכבת מ- 960 אריחים, ושהוצבה ברחוב כורש, לא רחוק ממרכז ממילא.  בסרטון שהופק על הכנת היצירה, היא סיפרה שהיא הניחה את האריחים על הריצפה (לא היה לה שולחן בגודל מתאים, מדובר על יצירה שממדיה הן 3.6 מטר על 6 מטרים), ציירה על כל אריח ואריח בנפרד, ולאחר מכן שרפה אותם.  רק לאחר מכן האריחים הונחו על הקיר ברחוב כורש.  היא עבדה על היצירה במשך חצי שנה.  לצערי, למרות שאני זוכר שצילמתי את תמונת האריחים הזאת, אינני מוצא את התמונה, והתמונות ברשת שמצאתי עשו עוול ליצירה. מארי בליאן נפטרה בשנת 2017, בגיל 92.  הסדנה שיסדה יחד עם בעלה ממשיכה לפעול על ידי בניה (נכדיו של נישאן הסבא). נכון להיום, 100 שנה לאחר שהגיעו הסביים, פועלים בירושלים הנכדים של מגרדיש קרקשיאן ונישאן בליאן הסבא, וממשיכים ליצור קרמיקה ארמנית בירושלים. אמני קרמיקה נוספים שפועלים בירושלים, גם אם לא שייכים למשפחות המייסדות הם גרו וסוניה סנדרוני. יחד עם זאת לא ידוע לי על יצירות שלהם שהם חלק מהנוף העירוני, אלא רק קרמיקה שמקומה בתוך הבית (צלחות, קערות, מגשים וגם אריחים בודדים). בנוסף, כפי שכתבתי בתחילה, בעלי מפעלים בחברון שאחראים למעשה על הרוב המוחלט של הסחורה בחנויות המזכרות.

לוח שהקימה מארי בליאן לזכר בעלה סטארק בליאן בשנת 1997. צילום שלי משנת 2017
תמונת אריחים, פיתויי התמרים שציירה מארי בליאן. צילום שלי משנת 2019.