שפך הירקון – כמה הסטוריה במקום אחד קטן?

את הרעיון לפוסט הזה קיבלתי כשקפצתי לשפך הירקון, כדי לצלם את אנדרטת צליחת הירקון על ידי הכוחות הבריטים, כאשר עבדתי על הפוסט שהוקדש לאותה צליחה.  תוך כדי צילום האנדרטה, לא יכולתי שלא להתפעל מכמות ההסטוריה במקום מצומצם.  האנדרטה, שהיא בעצמה מייצגת סיפור הסטורי מעניין, עומדת על תל ארכיאולוגי, תל כודאדי שמו, ובו שרידי מצודה מתקופת המקרא.  כעשרים מטר מהאנדרטה ניצב המגדלור של נמל תל אביב, גם זה סיפור הסטורי מעניין, ופחות ממאה מטרים מהאנדרטה ניצבת תחנת הכח רידיניג, שגם היא מקפלת לא מעט הסטוריה.  כמה הסטוריה במקום אחד! 

אתחיל בתל כודאדי, ואתקדם לפי סדר כרונולוגי.  שרידי המצודה המקראית בתל התגלו כבר בתקופת המנדט.  בשנות השלושים חפרו במקום הארכיאולוגים אליעזר ליפא סוקניק (אביו של יגאל ידין) ושמואל ייבין.  סייע להם אריכאולוג צעיר בשם נחמן אביגד.  כל השלושה נחשבים היום לחלק מהאבות המייסדים של הארכיאולוגיה הישראלית.  למרבה הצער הם מעולם לא פרסמו דו"ח חפירות סופי, אך כן פרסמו את מסקנתם שמדובר בשתי מצודות שנבנו אחת על גבי השניה, הראשונה מהמאה העשירית לפנה"ס עד למאה התשיעית, והשניה משלהי המאה התשיעית לפני הספירה עד לשנת 732 לפנה"ס, השנה בה היא נחרבה על ידי תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור.  מי שמכיר את התל, יודע שהשרידים שאנו רואים היום הם עלובים למדי, וקשה להבין איך ארכיאולוג יכול לזהות לפי מספר אבנים בשטח מצומצם שתי שכבות ולתארך אותם.  אבל אותם אריכאולוגים ראו לפניהם שטח חפירות גדול יותר ממה שאנו רואים היום.  כאשר הוקמה תחנת הכח רידינג, פלסו את השטח, ולמעשה השמידו את רוב התל.  מה שאנו רואים היום הוא ממש חלק קטן ממנו.

לפני כ- 15 שנים, הוחלט לערוך דו"ח סופי על החפירה בתל כודאדי.  נבדקו כל הממצאים, כולל הממצא הזעיר (ממצא קרמי), הוצלבו עדויות הסטוריות שונות, והוסקו מסקנות אחרות לחלוטין.  המצודה היא עדין מצודה מתקופת המקרא, אך היא אוחרה מעט.  הקמת המצודה הראשונה תוארכה לסוף המאה השמינית לפנה"ס וחורבן המצודה תוארך לתחילת המאה השביעית לפנה"ס.  המצודה היתה מצודה אשורית, חלק משרשרת של מצודות אשוריות על קו החוף של ארץ ישראל.  רגע, מצודה אשורית בלב תל אביב?  זה הזמן לחזור מעט לשיעורי התנ"ך.  באמצע שנות השלושים של המאה השמינית לפני הספירה עלה לשלטון ביהודה אחז.  בתקופתו ארע מאורע מדיני דרמטי.  ממלכת ישראל כרתה ברית עם ארם, שתי מדינות שלאורך כל השנים היו עוינות אחת את השניה, כרתו לפתע ברית.  הברית הזאת כוונה כנגד יהודה, ושתי המדינות תקפו ביחד את ממלכת יהודה.  המלחמה החלישה מאוד את הממלכה, ובמהרה נצלו העמונים, ששועבדו מספר שנים לפני כן על ידי יהודה, את ההזדמנות ומרדו בה.  גם הפלישתים החליטו לנצל את ההזדמנות, והחלו לפלוש לאזורי הגבול של יהודה עימם.  במציאות הזאת החליט אחז לכרות ברית עם תגלת פילאסר השלישי, מלך אשור.  לא מדובר בברית של שווים, התנ"ך מתאר את פנייתו של אחז לאשור: "וישלח אחז מלאכים אל תגלת פלסר מלך אשור לאמור עבדך ובנך אני, עלה והושעני…" (מלכים ב' ט"ז 7).  כבר מאופי הפניה ברור שאחז למעשה משתעבד לתגלת פלאסר, או יותר נכון שיהודה משתעבדת לאשור.  ידוע לנו גם ממקורות אשוריים על מסעות שערך תגלת פלאסר לסוריה ולארץ ישראל.  תגלת פלאסר פלש לארם והוציא להורג את רצין מלכה, וכן פלש לממלכת ישראל והיגלה אוכלוסיה ישראלית מהגליל ומעבר הירדן המזרחי.  בנוסף הוא ערך מסע נגד הפלישתים.  זהו, הרקע להקמת מצודות אשוריות במישור החוף של ארץ ישראל אי שם לקראת סוף המאה השמינית לפני הספירה.  לוודא שהמדינות השונות לא ימרדו וימשיכו לשלם מס.  לאחר עליית בבל וירידת אשור, נחרבה המצודה האשורית.

הארוע הבא מבחינה כרונולוגית הוא אנדרטת צליחת הירקון על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה.  מכיון שהקדשתי למבצע הזה פוסט שלם, לא ארחיב על כך יותר מדי, רק אציין שבנובמבר 1917 כבשו הבריטים את יפו, ולמשך שבועות ספורים קו החזית בחלקה המערבי של ארץ ישראל השתרע לאורך הירקון.  מכיון שמי המעינות המזינים את הירקון לא נתפסו אז לא על ידי התורכים, לא על ידי הבריטים (ובטח שלא על ידי מקורות שכלל לא היתה קיימת אז), שפיעת הירקון היתה גדולה בהרבה מהיום, והוא בהחלט היה מכשול טבעי משמעותי.  הבריטים בצעו נסיון צליחה אחד שהצליח, אך לאחר מספר שעות הם נהדפו חזרה לגדה הדרומית של הירקון.  נסיון נוסף נערך בלילה בין ה- 20.12.17 ל- 21.12, ובמהלכו הם הצליחו לבצע צליחה שקטה, ללא שום יריה, להשתלט באמצעות כידונים על המוצבים התורכים ששלטו על הירקון,  להעביר שלוש חטיבות לגדה הצפונית, ולהרחיק את קו החזית צפונה.  במסגרת אותו מבצע, צלחו הבריטים את הירקון בשלוש נקודות, אחת מהן היא שפך הירקון, בכל אחת מהנקודות הוקמה אנדרטה לזכר המבצע.  המבצע המוצלח גם הרחיק את קו החזית צפונה, וגם שחרר את יפו מאיום הארטילריה התורכית.  את שאר הפרטים ניתן לקרוא בפוסט שפרסמתי.

המבנה ההסטורי השלישי במקום הוא המגדלור של נמל תל אביב.  למרות שהנמל עצמו ממוקם דרומית לשפך, המגדלור שלו מוקם צפונית אליו.  הרעיון להקים נמל בתל אביב עלה לראשונה כבר בשנת 1920.  מאז הוא שב ועלה ברמה כזאת או אחרת של דיונים והכנות מספר פעמים, אך בפועל לא בוצע.  צריך לזכור שבאותה תקופה נמל יפו היה לא רק שהיה נמל פעיל, הוא גם תפקד כשער הכניסה העיקרי של ארץ ישראל, והוא ממוקם קילומטרים ספורים מתל אביב.  בשנת 1927, החליטה ממשלת המנדט להקים את נמל חיפה, ונראה היה שתל אביב תאלץ להסתדר ללא נמל.  באפריל 1936, השביתו הערבים את נמל יפו במסגרת המרד הערבי הגדול.  הישובים היהודים שגידלו תפוזים ליצוא עמדו בפני בעיה לא פשוטה.  הנמל, שדרכו הם נהגו לייצא את תוצרתם, שבת כעת.  הפתרון היה קל לכאורה, לייצא דרך נמל חיפה שכבר היה נמל פעיל, אולם על מנת להגיע מתל אביב לחיפה, היה צריך לנסוע דרך ג'נין וטול כרם, היות שלא היה כביש שחיבר את חדרה ישירות עם חיפה.  הימים, אני שב ומזכיר, הם ימי המרד הערבי הגדול, והנסיעה לא רק שלקחה זמן רב, היא גם היתה מסוכנת.  הוטל על מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק (מי שלימים יעברת את שמו למשה שרת, וישמש כראש הממשלה השני של מדינת ישראל), להשיג רשיון להעמיס ספינות בשפך הירקון.  בשלב זה עוד לא היה מדובר על בניית נמל קבע, אלא רק פתרון זמני עבור החקלאים.  האישור התקבל באמצע מאי 1936, למרות התנגדות מנהל המכס של ממשלת המנדט.  הנהגת הישוב, שהיתה מודעת להתנגדות גורמים שונים בממשל לבניית המנדט, הזדרזה לקבוע עובדות בשטח, ובנתה בתוך שלושה ימים מזח עץ ליד יריד המזרח.  הסיבה למיקום היו מחסני יריד המזרח, ולא נבדקה התאמה של החוף לנמל. 

19.5.1936, האניה צ'טוורטי, שהניפה את דגל יוגוסלביה, נראית באופק.  זוהי האניה הראשונה שאמורה לעגון בנמל, אם כך אפשר לקרוא למזח העץ הקטן.  אלפים מתושבי תל אביב באים לראות את המחזה ההסטורי.  במקביל להמונים החוגגים בתל אביב, ימאים ערבים מארגנים הפגנת מחאה בנמל יפו.  נחזור לתל אביב.  ראש העיר המיתולוגי, מאיר דיזינגוף היה חולה באותו יום, אך החליט לקום ממיטת חוליו על מנת להשתתף בחגיגה.  הוא נאם בפני ההמונים החוגגים וסיים את נאומו במשפט "כיום אנו רוצים לכבוש את הים. אנו רוצים מים שלנו, מימי ארץ ישראל, מימי תל אביב. לא נזוז מחוף תל אביב. אנו מתחילים לאט, עושים מזח. תבואנה ספינות. פה יהיה נמל גדול, שממנו תצאנה ספינות לעולם… כאן בנמל תהיה תנועה וחיים. יבואו עולים, תבואנה סחורות, תישלח תוצרת הארץ… הכל יתקיים, אם יהיו רצון ואמונה!"  במקביל, האניה החלה לפרוק את מטענה, שכלל שקי מלט.  שק המלט הראשון שנפרק ממנה, הונח על משאית נושאת שלטים "יחי נמל תל אביב", והוסע בשיירה לשכון למזכרת עולם במוזיאון תל אביב.  בדואר היום נכתב למחרת היום: "צעיר נמלי העולם, נמל תל אביב, נולד למזל טוב!"

מזח העץ שנבנה התמוטט כמעט באותה מהירות שבה הוא נבנה, ובמקומו נבנה מזח מברזל, שפורק בזמן מלחמת העולם השניה, על מנת להשתמש בו כחומר גלם.  במקביל לבניית מזח הברזל, נבנתה גם בריכת המעגן. מהנדס העיר, יעקב בן סירה ניהל את הבניה וכתב בזכרונותיו: "מאותו יום (16.5.36) נתפניתי מעבודתי כמהנדס העיר, ועסקתי במשך שישה חודשים בבניית מזח והתקנת מעגן הסירות…נסיון רב בבניית נמלים לא היה לי וגם לא לחברים אחרים…נעזרתי באותם הימים בעובדי מחלקת הביוב של עיריית תל אביב".  בחודש דצמבר באותה שנה, יוצאו תיבות פרי הדר לראשונה מנמל תל אביב (למרות שהבניה שלו עדין לא הסתיימה).  התיבות הראשונות נשלחו כמתנה להוד מעלתו המלך ג'ורג' השישי, לראש ממשלת בריטניה סטנלי בולדווין, לשר המושבות הבריטי ויליאם אורמסבי-גור ולרב הראשי של בריטניה יוסף הרמן הרץ.

למרות התקוות שתלה הישוב היהודי בנמל, בפועל הוא היה סוג של אפיזודה.  היו לכך מספר סיבות, העיקריות שבהן היו מדיניות ממשלת המנדט, שהגבילה מאוד את התפתחותו, והקמת נמל חיפה והפיכתו לנמל הראשי בארץ ישראל.  בשנות מלחמת העולם השניה הנמל הושבת, ושימש את הצבא הבריטי.  במהלך מלחמת העצמאות הגיע הנמל לשיא פעילותו.  נמל חיפה נתפס על ידי הבריטים (שהחזיקו בו למשך כשלושה חודשים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה), נמל יפו שימש את הערבים, עד לתפיסתו על ידי הישראלים, וליהודים נשאר נמל תל אביב.  הנמל שימש כר פורה להברחת אמצעי לחימה בדמדומי השלטון הבריטי, ולאחר הנסיגה נאלצו להמשיך ולהבריח בשל פקחי האו"ם.  אחד הסיפורים המדהימים היה הברחה של טנקים מתחת לאפם של אנשי האו"ם בעת ההפוגה הראשונה (לפי תנאי ההפוגה, אסור היה לייבא כלי נשק לארץ).  על מנת למנוע בדיקה של הספינה בה הגיעו הטנקים, היא התחזתה לספינה אחרת שכבר נבדקה.  לצורך זה היא נצבעה ובלילה החליפה מקום עם הספינה שכבר נבדקה.  את האלחוטן הבריטי של האניה לקחו לבילוי בתל אביב, ובתוך שעה פורקו הטנקים מהאניה והוסעו משם.  היו אלה הטנקים הראשונים של צה"ל, והם הועברו מיד עם פריקתם לסייע במבצע דני (המבצע שנקרא על שם מפקד שיירת הל"ה, דני מס, ובמסגרתו נתפסו רמלה ולוד).  במהלך המלחמה ספג הנמל הפצצות מצד המטוסים המצרים יחד עם תחנת הכח ושדה דב הצמודים אליו.  לאחר המלחמה שב הנמל לפעילות מינורית יחסית. 

באוקטובר 1965 עגנה הספינה האחרונה בנמל תל אביב (ובנמל יפו), ומספר ימים לאחר מכן נפתח נמל אשדוד, שמשמש היום כנמל העיקרי של מדינת ישראל.  במשך שנים רבות היה נמל תל אביב מוזנח, והפך למוקד של פשע וזנות.  בשנות התשעים הוחלט לשמר את מתחם הנמל ולהפוך אותו למוקד בילוי ופנאי.  המהלך נחל הצלחה גדולה, והיום הנמל נחשב לאחד מאזורי הבילוי האטרקטיבים של תל אביב.  בניין המגדלור עצמו נמצא מחוץ למתחם הנמל, צפונית לנחל הירקון. עם סגירת הנמל, בשנת 1965, הוא ננטש, ועמד נטוש ועזוב במשך עשרות שנים. בראשית שנות העשרה של המאה הנוכחית הוא עבר שימור, ונכון לזמן כתיבת שורות אלה, הוא משמש כבית קפה.

המבנה ההסטוריה הרביעי בשפך הירקון הוא תחנת הכח רידינג אשר החלה את דרכה בשנות השלושים.  בשנת 1935 נוסדה תחנת הכח בחיפה.  הספק התחנה עמד על 30 מגהוואט, ויחד עם התחנה בנהרים, עמד ההספק הכולל של חברת החשמל על 48 מגהוואט (לשם השוואה לפי אתר חברת החשמל, היום עומד כושר הייצור של חברת החשמת על מעל 12,000 מגהוואט).  מאז פתיחת התחנה בחיפה, תל אביב גדלה, ונפתח בה הנמל שהוזכר כבר.  אל מול הגידול המרשים בכושר הייצור של חברת החשמל, צמחה גם האוכלוסיה בארץ.  במסגרת העליה החמישית (1932-1939) עלו לארץ לא פחות מ- 250,000 עולים, כאשר הציבור בארץ מנה בסוף 1939 קרוב למליון ומאתיים אלף איש (יהודים וערבים).  מייסד חברת החשמל, פנחס רוטנברג, החליט להקים תחנת כוח נוספת, הפעם בתל אביב. הסיבות למיקום התחנה בתל אביב  היתה ניתוקים חוזרים ונשנים של כבלי החשמל מחיפה לתל אביב, על ידי הערבים, במסגרת המרד הערבי הגדול, וכן הגידול בעיר תל אביב שהפכה לצרכן חשמל משמעותי.  את התחנה הוא מיקם על שטח ריק מצפון לנמל החדש.  העבודות להקמת התחנה החדשה החלו בסוף שנת 1936, ומאות פועלים עבדו יום ולילה.  התחנה הוקמה בתוך תשעה חודשים (!) והיתה בעלת כושר ייצור של 24 מגהוואט, שליש מכושר ייצור החשמל בארץ ישראל.  עם השנים נבנו בסמוך לתחנה המקורית מתקני ייצור נוספים שנקראו רידינג ב', רידינג ג', ורידינג ד'.  הארובה המוכרת היא בעצם חלק מרידינג ד' שהוקמה בשנות השבעים.  רונטברג היה איש אשכולות.  הוא היה פעיל בהגנה, ואיפשר להגנה להקים מפעל נשק ותחמושת מחתרתי במתחם התחנה.  בנוסף היו בה שני סליקים של ההגנה.  רונטברג גם יזם הקמת חברת תעופה קטנה בשם נתיבי אוויר לארץ ישראל, שהפעילה קווים לקהיר וביירות.  הוא בנה נמל תעופה קטן צמוד לרידינג שיהיה, לפי תכנונו, נמל הבית של החברה.  לאחר מותו הטראגי של דב הוז יחד עם משפחתו בתאונת דרכים, הוחלט לקרוא לנמל התעופה הזה על שמו "שדה דב".  השדה היה פעיל עד תחילת יולי 2019.

אסיים באנקדוטה קטנה מילדותי, הקשורה לתחנת הכח רידינג (אם כי לתוספת המאוחרת ביותר שלה – רידינג ד').  כילד, גדלתי בשכונת תל ברוך.  אי שם לקראת סוף בית הספר היסודי, רציתי לנסוע לעיר עצמה (נדמה לי שזה היה לצופי ים).  אימי חששה לתת לפספוס קטן לנסוע עצמאית לעיר ושאלה אותי מה יקרה אם אלך לאיבוד.  "אמא" אמרתי לה בשיא הרצינות, "אי אפשר ללכת לאיבוד בתל אביב, פשוט אי אפשר".  היא הסתכלה עלי ספק מופתעת ספק משועשעת ושאלה אותי איך הגעתי למסקנה הזאת.  "פשוט", עניתי לה, "מכל מקום בתל אביב רואים את רידינג, ומרידינג אני יודע להגיע הביתה".  תאמינו או לא, זה עבד, וכך בזכות תחנת הכח רידינג ניתן לי לנסוע לתל אביב (באוטובוס או באופניים) ללא השגחת מבוגר.  רוטנברג, כך מסתבר, עשה גם משהו טוב עבורי באופן אישי, כשהייתי ילד קטן.