צבא אָנדֵרס

מי שביקר במערות בית גוברין, אולי שם לב למערה עם שם מוזר: "המערה הפולנית".  זוהי המערה הראשונה במסלול התיירותי המתמקד במערות הסמוכות לתל מראשה.  מה הקשר בין המערה לבין פולין?  המערה לא נחצבה על ידי פולנים, ואף פולניה לא החליטה לנוח שם לבדה בחושך.  המערה עצמה היא מערת קולומבריום (מערה שנועדה לגידול יונים), שנחצבה בתקופה ההלניסטית (במאות הרביעית עד השניה לפני הספירה, הרבה לפני שמישהו הגה את השם פולין), ושכמוה יש רבות בבית גוברין.  מדוע, אם כך, דבק דווקא בה השם "המערה הפולנית"?  הסיבה לכך היא חריטה של הנשר הפולני, שמה של המדינה, פולין ותאריך החריטה, 26.11.43, על גבי סלע שנמצא במערה.  מי חרט את הכתובת הפולנית הזאת?  היו אלה חיילים פולנים שהגיעו לארץ ישראל.  איך הגיעו חיילים פולנים לארץ ישראל בשנת 1943?   בשנה הזאת פולין לא באמת היתה קיימת. 

כדאי אולי להסביר את המשפט האחרון.  בקיץ של שנת 1939 דרש היטלר לספח לגרמניה את העיר דאנציג (היום היא ידועה כגדאנסק, חלק מפולין, אבל בין שתי מלחמות העולם היא היתה עיר חופשית עם דרכון וכסף משלה)  שהיתה מאוכלסת בעיקר בגרמנים.  מכיון שלא היה רצף טריטוריאלי בין דאנציג לגרמניה, דרש היטלר שפולין לא רק תסכים לסיפוחה של העיר החופשית דאנציג לגרמניה, אלא גם תעביר לידי הגרמנים טריטוריה פולנית, על מנת רצף טריטוריאלי בין דאנציג לרייך השלישי.  פולין סרבה לדרישות גרמניה, והיטלר החל לאיים עליה, ולרכז כוחות צבאיים סמוך לגבול בין פולין לגרמניה.  צרפת ובריטניה הבהירו להיטלר שהן ערבות לשלמותה הטריטוריאלית של פולין, וגם הן מסרבות לדרישתו.  סביר להניח, שהזכרון הטרי של הסכם מינכן, והפרתו על ידי היטלר חצי שנה בלבד לאחר החתימה עליו, הוא שהביא אותם להכרה שלא ניתן להתפשר איתו שוב, הפעם על חשבון פולין, או לחתום איתו על הסכמים.  מעצמות המערב עוד ניסו למנוע מלחמה ולהרתיע את היטלר מלתקוף את פולין.  וכך, כאשר אירופה כולה עוצרת את נשימתה בתקווה למנוע מלחמה, ב- 24.8.39, יצאה הודעה דרמטית ממשרד החוץ הגרמני.  גרמניה חתמה עם ברית המועצות על הסכם אי התקפה.  היתה זאת פצצה , שאיש לא העלה על דעתו.  עד אז היטלר לא הסתיר את סלידתו מהקומוניזם ומברית המועצותוטען מעל כל במה שהקומוניזם הוא כלי בידי היהודים

להחריב את אירופה.  היטלר לא הסתפק בגינוי מילולי, הוא אסר את פעילי המפלגה הקומוניסטית, ולמעשה, פעיליה היו מהראשונים לסבול מיחס המשטר כלפי מי שהוגדר כאוייב. והנה, לפתע היטלר מבצע תפנית של מאה ושמונים מעלות במדיניותו, וחותם על הסכם אי לוחמה עם לא פחות ולא יותר מאשר מי שהיתה אז המדינה הקומוניסטית היחידה בעולם, מדינה שרואה ביצוא המהפיכה הקומוניסטית את אחד ממטרותיה הראשיות.  כל מי שעיניו בראשו הבין שההסכם הזה, למעשה סולל את הדרך לתקיפת פולין על ידי הגרמנים משום שהוא מונע תגובה סובייטית לנעשה צמוד לגבולותיה.  איש לא ידע שההסכם, הידוע בשם הסכם ריבנטרופ מולוטוב (על שם שרי החוץ הגרמני והרוסי בהתאמה, שחתמו על ההסכם), הכיל בנוסף לסעיפים הגלויים (אי התקפה למשך עשר שנים ושיתוף פעולה כלכלי) גם סעיף סודי: כיבושה של פולין וחלוקתה בין שתי המדינות. על הסעיף הזה נודע רק לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, כאשר עובד במשרד החוץ הגרמני העביר, תמורת חנינה, מיקרופילם שהכיל מסמכים שונים ממשרד החוץ, ובין היתר את הנוסח המלא של ההסכם. עד לסוף שנות השמונים הכחישה ברית המועצות את קיומו של הסעיף. רק בתקופת שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב הודתה בריה"מ בקיומו של הסעיף הסודי בהסכם, וכמחווה סמלית כלפי פולין, הכריזו גרמניה וברית המועצות על ביטולו הרטרואקטיבי של הסעיף הזה. אבל נחזור לשנת 1939.  לאחר שהיטלר הצליח להבטיח את עצמו מפני תגובה צבאית סובייטית לכיבוש פולין, הוא פלש לפולין.  מדינות המערב, ממש כפי שהוא ציפה, אמנם הכריזו עליו מלחמה, אך לא באמת תקפו אותו, והתנגדות פוטנציאלית סובייטית כבר נמנעה מראש באמצעות ההסכם.   הצבא הגרמני התקדם במהירות לתוך פולין, תוך שהוא מציג לעולם את מה שמוכר היום כ- בליץ קריג, מלחמת בזק.  כשבועיים וחצי לאחר תחילת הפלישה הגרמנית לפולין, חצה גם הצבא האדום את גבולה המזרחי של פולין, ופלש גם הוא למדינה האומללה.  בשלב זה שני הצדדים מלאו את חלקם בהסכם הידוע לשמצה, וכך חלקה המזרחי של פולין סופח לברית המועצות, בעוד שחלקה המערבי נכבש על ידי גרמניה.  חלק מאזור הכיבוש הגרמני סופח לרייך הגרמני (כולל לודז', העיר השניה בגודלה בפולין), והחלק הנותר הושם תחת שלטון כיבוש.  הנאצים לא הסתפקו בביתורה של פולין, אפילו את שמה של פולין הם ביטלו, ושטח הכיבוש לא נקרא "פולין", אלא "הגנרל גוברנמן", אזור השלטון הכללי.  בראש הגנרל גוברנמן עמד משפטן נאצי בשם הנס פראנק, שביצע פשעים איומים כנגד האנושות, והוצא להורג לאחר המלחמה.  כשלושה שבועות לאחר תחילת המלחמה, המדינה הפולנית הפסיקה להתקיים. 

אני עובר בפאסט פורוורד ליוני 1941.  ב- 22 ביוני, תוקפים לא פחות מארבעה מליון חיילים את ברית המועצות, ומתקדמים במהירות מזרחה.  יש משהו אירוני, בכך שסטאלין שהיה חשדן, הייתי אומר על סף (או אולי הרבה מעבר לסף) הפרנויה, לא הצליח לזהות דווקא את ההונאה הגדולה ביותר: הפרת הסכם ריבנטרופ מולוטוב, ותקיפתה של ברית המועצות על ידי בעלי בריתו לכאורה.  בתוך ימים ספורים, כל מזרח פולין שנתפסה על ידי הרוסים ב- 1939, נכבשה כעת על ידי גרמניה.  גרמניה התקדמה עמוק לתוך ברית המועצות, ולמעשה בתוך פחות מחצי שנה, עמדה במרחק של עשרות ק"מ בלבד ממוסקבה.  כבר בשבועות הראשונים לפלישה הגרמנית, הבינו הרוסים שהם בבעיה רצינית, ושעליהם לגייס כל אדם כשיר למלחמה.  ברחבי ברית המועצות היו עשרות אלפי פולנים שתיעבו את הגרמנים בכל ליבם, והיו חדורים ברצון לנקום בגרמניה על שעוללו לארצם.  המדובר הוא בפולנים רבים שהוגלו מפולין על ידי סטאלין, משום שהוא חשש שהם יעודדו התנגדות פולנית לכיבוש הסובייטי.  היו אלה חיילים בצבא פולין, אינטלגנציה פולנית, עובדי מדינה פולנים ועוד.  רובם הוגלו לסיביר או למחנות עבודה והיו בעצם אסירים בברית המועצות. ביולי 1941, כארבעים יום לאחר פרוץ מבצע ברברוסה, חתמה הממשלה הפולנית הגולה הסכם עם ברית המועצות, ובו הוחלט להקים צבא פולני, על בסיס אותם הפולנים שנמצאו בשטח ברית המועצות, צבא שיהיה כפוף לפיקוד העליון הסובייטי, אותו פיקוד שהורה על כיבוש חלקה המזרחי של פולין.  בראש אותו צבא עמד הגנרל הפולני ולדיסלב אָנדֵרס.  אנדרס עצמו שוחרר מכלא לוביאנקה במוסקבה, על מנת להקים את הצבא ולעמוד בראשו.  מכאן אפשר להבין מדוע קיבל הצבא את השם העממי "צבא אנדרס".  שמו הרשמי, והידוע פחות (והמגושם משהו) היה בתחילה "הכח הפולני המזויין בברית המועצות".  כבר בסוף אוגוסט יצאה היחידה

הראשונה של הצבא לאימון הקמה.  רוב החיילים היו בשלב הזה מזי רעב, לבושים סחבות ונראו כמו אסירים משוחררים, ולא כמו חיילים.  לצבא המתהווה נלוו גם פליטים פולנים שמעולם לא היו חיילים.  חלקם היו בני המשפחות של החיילים, אחרים היו פליטים שקיוו לקבל אוכל מצבא אנדרס.  בנובמבר 1941 כבר

מנה הצבא 60,000 חיילים, ועוד כ- 100,000 חיכו לנשק.  הם חיכו לאספקת נשק מארצות הברית ובריטניה.  כחודש לאחר מכן, בדצמבר 41, קרו שני דברים.  החלה מתקפת הנגד הסובייטית שהצליחה לבלום את הצבא הנאצי כמה עשרות ק"מ ממוסקבה.  הדבר השני שקרה היה ההתקפה היפנית בפרל הרבר, וכניסת ארצות הברית למלחמה.  בשלב הזה הוחלט שצבא אנדרס לא יכנס למלחמה יחד עם כוחות סובייטים, אלא יעבור לפיקוד הבריטי במזרח התיכון.  להערכתי, ולא מצאתי על כך אסמכתא בכתובים, סטאלין חשש שהתיעוב של הפולנים כלפי הרוסים יגרום להם להפעיל את נשקם כנגד חיילים סובייטים, ולא רק כנגד חיילים נאצים, ושתי ההתפתחויות הללו נתנו לו את הבסיס להאמין שכעת הסיכון הכרוך בנוכחות יחידות פולניות באותה חזית עם הצבא האדום, כבר גדול יותר מהצורך בהם לבלימת הנאצים והגנת ברית המועצות.   בסך הכל פונו מברית המועצות 140,000 פולנים (חיילים ואזרחים שנלוו לצבא אנדרס) בשני שלבים.  הפינוי הראשון היה במרץ אפריל 1942, והפינוי השני היה באוגוסט ספטמבר אותה שנה.  בין המפונים היו כ- 6,000 יהודים, שמתוכם היו 3,500 חיילים וכ- 2,500 בני משפחות של החיילים.  בתחילה הם פונו לאזור עירק ואירן, שם הם אומנו בידי הבריטים.  לאחר מכן החלו יחידות של צבא אנדרס להגיע למצרים ומשם, בפברואר 1943 לארץ ישראל.  

כך הגיעו חיילים פולנים לארץ ישראל בשנת 1943, כאשר פולין, כישות מדינית, בעצם לא היתה קיימת.  אנדרס טען בזכרונותיו שהרוב המוחלט של היהודים שהגיעו לארץ ישראל כחיילים, ערקו מהצבא ונטמעו בישוב היהודי בארץ ישראל.  לשיעור העריקה הגבוה היו מספר סיבות.  ראשית, הם סבלו מאנטישמיות בצבא אנדרס.  למעשה עוד בשלב הקמת הצבא, נדחו לא מעט יהודים שרצו להתגייס מתוך חשש שהם ישפיעו על תדמית הצבא.  הסיבה השניה היתה הרצון להצטרף למאבק על הקמת מדינה יהודית, רצון שגבר עם הגעת הידיעות על גורלם המר של היהודים תחת השלטון הנאצי.   אנדרס כתב בזכרונותיו שהוא הבין לרוחם של היהודים שערקו, ולכן לא ניסה ללכוד אותם, למרות הלחץ הבריטי לעשות כך.  הוא הוסיף שאלף החיילים היהודים שנותרו בצבא, מתוך אלה שהגיעו לארץ, נלחמו באומץ, ולא נפלו מחבריהם.  מהמזרח התיכון הועברו חיילי אנדרס לאיטליה ובמיוחד זכור הקרב שניהולו בשחרור מנזר מונטה  קאסינו, אך הם השתתפו גם בשחרור הערים בולוניה ואנקונה.  למרות חלומם לשחרר את פולין, הם מעולם לא שולבו בחזית המזרחית, וחלקם לא חזר מעולם למולדתם, עקב השתלטות הקומוניסטים עליה.  גם אנדרס עצמו מעולם לא חזר למולדתו.  כמו מרבית חבריו, שאיזור המגורים שלהם היה מזרח פולין, אזור שסופח לברית המועצות, הוא העדיף להישאר בבריטניה.  בשנת 1946 שללה ממשלתה הקומוניסטית של פולין את אזרחותו של אנדרס.  הוא נפטר בבריטניה בשנת 1970, בגיל 78, ונקבר, בהתאם לבקשתו, בבית הקברות הצבאי בקאסינו, יחד עם חייליו.  לאחר נפילת הקומוניזם במזרח אירופה, הפך אנדרס לגיבור לאומי בפולין.

נחזור להקשר הארץ ישראלי של צבא אנדרס.  כפי שציינתי, לא רק את הכתובת במערה הפולנית השאירו אחריהם חיילי צבא אנדרס אלא גם אלפים בודדים של חיילים יהודים שהעדיפו להישאר בארץ, ולא להמשיך עם צבא אנדרס לקרבות באיטליה.  בין אותם חיילים היה פעיל רויזיוניסט, שהיה בעברו נציב ביתר בפולין.  שמו היה מנחם בגין.  למרות שבגין נולד בבריסק שבבלורוסיה, (אגב, הוא נולד "בשבת נחמו", ולכן החליטו הוריו לקרוא לו מנחם), הוא למד משפטים באוניברסיטת ורשה בשנות השלושים.  באותה תקופה הוא כבר כיהן כנציב בית"ר בפולין, ושם הוא גם פגש את עליזה, מי שתהיה אישתו ואם ילדיו.  למרות תמיכתו הבלתי מסוייגת בזאב ז'בוטינסקי, הוא הרשה לעצמו לחלוק עליו, אך בין השניים שררה הערכה הדדית, וז'בטינסיקי גם היה השושבין בחתונתו של בגין עם עליזה, שנערכה לקראת סוף מאי 1939, כארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה.  לאחר שהחלה הפלישה הגרמנית לפולין, הצליח בגין במסע לא פשוט לעזוב את ורשה ולהגיע לוילנא, שאמנם נכבשה על ידי הגרמנים, אך בהתאם להסכם ריבנטרופ מולוטוב, הועברה לידי הסובייטים (בין שתי מלחמות העולם וילנא היתה בשטח פולין.  ליטא מעולם לא הכירה בשלטון פולין בוילנא, והיא היתה הבירה המוכרזת שלה, למרות שמושב הממשלה ומה שכונה כבירה זמנית היתה העיר קובנה).  בוילנא המשיך בגין לנסות ולהפעיל את תנועת בית"ר.  בספטמבר 1940, הוא נתפס על ידי הנ.ק.וו.ד (המשטרה החשאית בברית המועצות, שקדמה לק.ג.ב), ונעצר.  הוא נשפט והוטלו עלייו שמונה שנים במחנה עבודה בפצ'וריה, שבצפון רוסיה.  ביוני 1941, בעודו שוהה במחנה העבודה פלשה גרמניה הנאצית לברית המועוצות.  משפחתו של בגין, שחיה בבלארוס, נרצחה על ידי הנאצים (רק אחותו, רחל שרדה).  למעשה, סביר להניח שמאסרו הציל את חייו.  כמו אסירים פולנים רבים, שוחרר בגין מכלאו על מנת להצטרף לצבא אנדרס, וכך הוא הגיע לארץ ישראל כחייל באותו צבא.  אנשי האצ"ל בקשו ממנו שיערוק ויפקד על האצ"ל, אך בגין, בניגוד למרבית החיילים היהודים בצבא אנדרס, סירב לערוק.   הוא החל להיות פעיל בתנועה הרויזיוניסטית בארץ, ארגן כינוסים ונאם נאומים  בעודו חייל בצבא אנדרס.  רק לאחר שהסדיר את שחרורו כחוק, הוא החל לפקד על האצ"ל.  מי שהכיר או זוכר את בגין, יודע שזה היה מאוד אופייני לו.  לימים, חולל בגין את המהפך הפוליטי הראשון, בשנת 1977 והיה לראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, והראשון שהגיע למשרד ראש הממשלה מהצד הימני של המפה הפוליטית.

אסיים את הפוסט באנקדוטה על דב ששירת בצבא אנדרס.  אחת מיחידות התותחנים של צבא אנדרס התאמנה באירן.  נער מקומי מכר לאנשי היחידה גור דובים שהוא מצא ליד גופת אימו שנורתה.  החיילים קנו את הדוב כדי לשמח נערה פולניה, שהיתה אחת הפליטות (והפליטים) שהיו נספחים לחיילים.  הילדה נתנה לדב את שמו- ווֺיטֵק.  בשנה הראשונה שתה ווֺיטֵק חלב מבקבוקי וודקה.  לאחר שנה נתנו לו לאכול פירות שונים.  מהר מאוד הוא החל לחקות את החיילים, וכשאני אומר לחקות את החיילים, אני מתכוון בהרבה מובנים.  הוא למד להצדיע במסדרים, לשתות בירה ולעשן סיגריות.  יתרה מזאת, הוא למד לשאת פגזים ולהניחם ליד התותחים.  ברור שהוא היה חזק יותר מהחיילים, ולכן ההספק שלו היה גדול יותר המחיילים.  וויטק היה כה מוצלח, עד שהיחידה הפכה ציור של דב הנושא פגז לסמלה.  כאשר החיילים הפולנים הפליגו מאירן, סירבו בתחילה הבריטים להעלות את ויטק לספינה.  החיילים לא היססו ו"חיילו" את ויטק.  הם העניקו לו דרגת טוראי ומספר אישי.  וויטק הצטרף למסעם למצרים ומשם לארץ ישראל.  מכיון שוויטק לא היה יהודי, הוא לא שקל לערוק בארץ, והמשיך איתם לקרבות באיטליה, שם סייע להם לשאת פגזים ולהטעינם בקרבות השונים.  לאחר סיום המלחמה הועברו חיילי היחידה לאנגליה (כזכור רובם לא רצו לחזור לפולין הקומוניסטית), ושם שוחררו.  יחד איתם שוחרר  גם וויטק, והועבר ולגן החיות באדינבורו, שם מת בשנת 1963, בגיל 21.  ותיקי צבא אנדרס נהגו לבקר אותו עד למותו, ולהעביר לו בסתר בקבוקי בירה וסיגריות.  תאמינו או לא, מספר פסלים ואנדרטאות הוקמו לכבודו.