הצי הצהוב, סיפורן של הספינות שנתקעו במשך שנים בתעלת סואץ

מאי יוני 1967.  המצרים עושים קולות של מלחמה, ומצהירים שבכוונתם לתקן את העוול של 1948 ולסיים אחת ולתמיד את הטעות (לשיטתם, בטח שלא לשיטתי), ששמה הוא מדינת ישראל.  הם לא מסתפקים בקולות.  הם מסלקים את כוחות האו"ם מסיני, ומכניסים לחצי האי כוחות צבא  (בניגוד להסכמי שביתת נשק שנחתמו לאחר מלחמת סיני); הם חוסמים את מיצרי טיראן בפני אניות ישראליות;  חוסיין מבקר בקהיר, וחותם על הסכם הגנה משותף עם מצרים, לאחר יומיים מגיע קצין מצרי בכיר לירדן, כדי להעביר את ההסכם לפסים אופרטיבים, ולהגביר את שיתוף הפעולה בין שני הצבאות לקראת המלחמה המתקרבת ובאה;  עוברים עוד יומיים, וב- 3.6 מוטסים כוחות מצריים לירדן; למחרת, 4.6, מצטרפת עירק להסכם מצרים ירדן, וכוחות עירקים נכנסים לירדן על מנת לתגבר את צבאה.  יום למחרת ישראל משבשת את תוכניותיהם כאשר היא מוציאה לפועל את מבצע "מוקד", ומשמידה למעשה את חיל האוויר המצרי, ובגלים שלאחר מכן גם את חיל האוויר הירדני.  היתה זאת ירית הפתיחה, תרתי משמע של מלחמת ששת הימים. 

נחזור רגע לימים של טרום המלחמה.  החרפת המתיחות, הן על ידי הרטוריקה והן על ידי ההכנות המעשיות למלחמה בשני הצדדים, גרמה כבר למספר חברות ספנות להעדיף להתרחק מתעלת סואץ.  היינו קלמנס, ששירת על סיפון הנורדווינד, סיפר שספינתו עגנה בנמל ג'יבוטי לצורך תדלוק ואספקת מי שתיה, ובנמל היתה אניית נוסעים אמריקאית, שקיבלה הוראה לשנות את מסלולה, ולהמנע מלעבור דרך תעלת סואץ.  עדות אחרת שמתארת, גם היא, מודעות לסיכון הכרוך בהפלגה דרך תעלת סואץ בימי המתיחות של טרום המלחמה, היתה של ג'והן יוג'ס (John Hughes), ששירת על סיפון האניה מלמפוס (Melampus).  יוג'ס סיפר שכאשר הם עגנו בנמל עדן שבתימן, קברניט האניה כינס את הצוות ואמר להם שיש מתיחות בין ישראל לבין מצרים, וערך הצבעה האם להמשיך כמתוכנן דרך תעלת סואץ, או להקיף את כל אפריקה ובכך להאריך את הדרך ואת זמן ההפלגה.  הקפת אפריקה לא היתה החלטה של מה בכך.  אילו היו מחליטים לוותר על ההפלגה דרך תעלת סואץ, ההפלגה היתה מתארכת ובמקום להפליג כ- 8500 ק"מ, היה עליהם להפליג לא פחות מ- 18,500 ק"מ.  מכיון שהספינה הניפה את דגל בריטניה, כלומר היא היתה נייטרלית, חשבו רוב אנשי הצוות שלא נשקפת להם סכנה, והם הצביעו בעד המשך ההפלגה כמתוכנן, דרך תעלת סואץ. 

4.6.1967, שיירה של 14 ספינות, ובינהן גם המלמפוס והנורדווינד, שהוזכרו, מתארגנים למעבר בתעלת סואץ.  למחרת, עם אור ראשון השיירה נכנסת לתעלה, ומתחילה את דרכה צפונה, לכיוון הים התיכון.  הם לא ידעו, אך באותו היום ממש, 5.6, בשעה 6:50 בבוקר, המריאו כמעט כל המפציצים של חיל האוויר הישראלי לכיוון מצרים.  בשעה 7:30, הופצצו לא פחות משמונה שדות תעופה מצריים בתזמון מושלם ובהפתעה מוחלטת.  מספר שעות לאחר הגל הראשון של ההתקפה, ניתנה פקודה לצבא היבשה, וישראל החלה בכיבוש סיני.  למעשה, המלחמה תפסה את אותה שיירה כאשר היא כבר בתוך תעלת סואץ, באיזור איסמעליה.  שון דרינג, ששירת על האניה פורט אינורקארגיל (Port Invercargill) תיאר כיצד הם שמעו רעש אדיר של מנועי סילון.  כאן המקום לציין שבמהלך הגל הראשון של התקיפה, טסו המטוסים בגובה נמוך ובדממת אלחוט, על מנת לחמוק מהרדאר המצרי, ולהפתיע אותם לחלוטין, כך שהרעש שנשמע על הקרקע, היה רעש חריג בעוצמתו.  לאחר מכן הוא מספר הם ראו מבנה של שלושה מטוסים שטס בגובה נמוך מכיוון סיני לכיוון התעלה.  לאחר חציית התעלה הם החלו לעלות, ולאחר מכן לשחרר את הפצצות.  הוא ראה כיצד המטוסים מפציצים את מסלולי ההמראה של נמל תעופה שהיה קרוב אליהם, ולאחר מכן, כאשר המטוסים המצריים היו בעצם כלואים בשדה, ללא יכולת להמריא, הם החלו להשמידם.  בכל מספר דקות הגיעו עוד ועוד מטוסים, שפשוט השמידו את בסיס חיל האוויר המצרי ואת המטוסים שחנו בו, אל מול עיניהם המשתאות של צוותי האניות.  אגב, שדה התעופה שהשיירה צפתה בהשמדתו היה שדה התעופה הצבאי פאיד, שבמחוז איסמעליה. 

המצרים, שחששו שישראל תשתלט על התעלה, דאגו להטביע אונייות בשני הכניסות שלה ולמקש אותה, מיד עם תחילת המלחמה. כך, הם חשבו, אפילו אם ישראל תצליח לכבוש את תעלת סואץ, היא לא תוכל להשתמש בתעלה. כך גם נתקעה אותה שיירה בתעלת סואץ, מבלי יכולת לא להמשיך ולהתקדם לכיוון הים התיכון, או להסתובב ולחזור לכיוון ים סוף.  לאחר שהסתיימה המלחמה הפכה התעלה לסוג של שטח הפקר בין שתי המדינות.  על הגדה המזרחית עמדו חיילי צה"ל, בעוד שעל הגדה המערבית, נצבו חיילי מצרים.  עוד במהלך המלחמה הורו לספינות להתרכז באגם המר, החלק הרחב ביותר של התעלה.  כך מצאו את עצמן 14 ספינות ממדינות שונות מרוכזות באגם המר.  ארבע אניות היו מבריטניה, שתיים ממערב גרמניה, שתיים מפולין, שתיים משודיה, אחת מבולגריה, אחת מצ'כסולובקיה, אחת מנורבגיה, ואחת מארצות הברית.  אניה נוספת מארצות הברית נלכדה באגם תמסח.  בתוך מספר ימים, כאשר הבינו צוותי האניות ששני צידי התעלה חסומים, חלחלה ההכרה בכך שאין באפשרותם להמשיך בהפלגה, והם תקועים בתעלת סואץ, מבלי יכולת להעריך לכמה זמן.  המצרים שחששו שהאניות ידווחו לישראלים או לכל גוף אחר ידיעות צבאיות, אסרו על הספינות להשתמש בקשר הרדיו שלהם ללא פיקוח.  על מנת לוודא שהם עומדים בהוראה, הוצב שוטר מצרי על כל ספינה שכזאת.  מספר ימים לאחר שהבינו אנשי הצוות, שככל הנראה מדובר בסיפור ארוך, ועד שישראל ומצרים לא יפתרו את הבעיות בינהן, הם כנראה תקועים בתעלה, החליט קברנית הפורט אינורקארגיל, ארתור כנסת (Arthur Knesett) לבקר בכל שאר הספינות, ולראות כיצד הם יכולים לסייע אחד לשני.  על מנת להגיע לספינות השונות הוא השתמש בסירת הצלה. 

לאחר כחודשיים, הצליח הצלב האדום הבי"ל לשכנע את המצרים והישראלים לאפשר לצוותים להתפנות.  כעת הספינות פינו את מרבית הצוותים, אך החזיקו צוותים מצומצמים, שנועדו לתחזק את הספינות, עד שיהיה אפשר להוציאן מהתעלה.  גם חברות הספנות השונות, הבינו שפינוי הספינות עומד להתעכב, והחלו להחליף את הצוותים השלדיים שנותרו בספינות כל ארבעה חודשים.  מה יעשה צוות בספינה מקורקעת?  על הפלגה לא היה מה לדבר, אבל התפקיד שלהם היה להחזיק את הספינות במצב שמיש.  הם נהגו לצבוע אותן כדי למנוע חלודה, לנקות את האבק לאחר סופות החול, אותו אבק צהוב, שנתן לקבוצת הספינות את שמה:  הצי הצהוב.  אולם התפקיד החשוב ביותר של הצוותים היה, להניע מדי פעם בפעם את המנוע, ואחת לחודש להפליג מעט, לעיתים עשרות מטרים בלבד, ולוודא שהמנוע עדין עובד.  כל זה בתקווה שהן ישוחררו מהתעלה, ויוכלו לסיים את מסעם.

היחסים בין הספינות היו ידידותיים.  בשלב מסויים הבינו חברות הספנות שהמשלוחים בבטן האניה אבודים מבחינתם, ואישרו לצוותים להשתמש בהם לצרכיהם.  כאן החלו החלפות של סחורות בין הספינות.  כך אם  ספינה אחת הובילה בשר, היא חילקה אותו לשאר הספינות.  ספינה אחרת הובילה פירות שחולקו בין שאר הספינות.  אפילו בגדים חולקו בין הספינות.  אבל יש גבול ליכולת הצריכה של 14 צוותים מצומצמים, ובשלב מסויים נאלצו הצוותים לזרוק לתעלה את משלוחי המזון שהחלו להתקלקל.  יתכן שלא מעט דגים חטפו קלקול קיבה בימים שלאחר מכן.

 באוקטובר 1967, ארבעה חודשים לאחר שהם נתקעו, נפגשו הקברניטים של האניות על סיפון הממלפוס, והחליטו להקים אגודה של רצון טוב שנקראה "אגודת האגם המר הגדול" ( Great Bitter Lake Association).  בעוד שמחוץ לתעלה, המלחמה הקרה יצרה חיץ בין מדינות הגוש הקומוניסטי לבין מדינות המערב, באגודת האגם המר הגדול, לא נתנו להבדלים הפוליטים להפריד בין חבריה.  האגודה החלה לארגן פעילויות משותפות של הצוותים.  הם החלו לערוך תחרויות סירות הצלה; משחקי כדורגל על סיפון הפורט אינורקארגיל, שהיתה הספינה הגדולה ביותר; בימי ראשון היו מתקבצים הדתיים שבחבורה על הנורדווינד לתפילה משותפת; סרטים הוקרנו על סיפונה של הספינה הבולגרית וסיל לבסקי; על הספינה השוודית "קילרה" היתה בריכה לשימושם.   הם גם נהגו לחגוג ביחד את החגים הדתיים ואת החגים הלאומיים של הספינות השונות.  בשנת 1968, במקביל לאולימפיאדת מקסיקו, ארגנו צוותי הספינות גם "אולימפיאדה" משלהם.   היוזמה לכך היתה של הצוות הפולני.  הם אפילו דאגו למדליות, אך כל המדליות שחולקו יוצרו מנחושת, וחלקן נצבעו בצבע זהב או כסף, על מנת לדמות מדליות שכאלה.  באחד הראיונות שצפיתי בהם, סיפר אחד הזוכים במדליה, שהמדליה הזאת היא אחד החפצים החשובים לליבו, משום שהיא מזכירה לו את החברות שנרקמה בין כל הצוותים הללו.  הצוותים החלו גם לצייר בולים עם הכיתוב  GBLA ושם הספינה.  מכיון שהם חששו שהבולים לא יכובדו, הם דאגו לבייל את המעטפות גם בבולים מצריים.  דרך אחרת היתה לתת לאיש צוות שהוחלף מעטפות מבויילות בבולי האגודה, ולבקש ממנו שישלח אותם בדואר כאשר יגיע לביתו.  גם אז, הוספו למעטפות בולים של אותה מדינה.  זאת הסיבה שניתן למצוא מעטפות עם בולי מדינות שונות יחד עם בולי אגודת האגם המר מתוק, ולא רק עם בולי מצרים.  בנוסף לבולים, בכל ספינה היתה חותמת בעלת עיצוב אחיד של שני עיגולים אחד בתוך השני, במרכז עוגן ומשני צדדיו הספרות 1 ו- 4 לכבוד 14 האניות החברות באגודה.  בנוסף חצו את העיגול הפנימי שני פסים מקבילים שסימלו את תעלת סואץ.  מתחת לעוגן נכתבו ראשי התיבות של שם האגודה: GBLA.  בין שני העיגולים בחלק העליון נכתב "MAILED ON BOARD", בחלק התחתון נכתב שם הספינה ממנה נשלחה המעטפה.

בשנת 1969 הוחלט לקבץ את הספינות לארבע קבוצות, כאשר כל קבוצה תתוחזק על ידי צוות אחד, על מנת לחסוך בעלויות הצוותים.  ביוני 1969 מספר האנשים בספינות עמד על כמאתיים, בחג המולד של אותה שנה הוא צומצם לכחמישים.  למרות זאת האגודה המשיכה לארגן פעילויות משותפות.  למעשה, הצמצום בכח האדם לא רק שלא הקטין את חשיבות האגודה בעיני חבריה, ההפך, הוא הגדיל אותה, משום שמיעוט האנשים הפך את האינטרקציות החברתיות למשמעותית יותר.  זוכרים את חותמות הדואר שהיו יחודיים לכל ספינה?  כעת שונו החותמות כך שיציינו את שם הקבוצה אליה השתייכה הספינה.  הקבוצות והחותמות קובצו באופן הבא:

 Müwinikies:  "Münsterland", "Nordwind", "Nippon", "Killara","Essayons".

Ledmelaga :  "Lednice", "Melampus", "Agapenor"

Portstar:   "Port Invercargill" and "Scottish Star"

 Djakbier’ : "Djakarta" and "Boleslaw Bierut"

מי שבדק יכול לראות ש- 12 ספינות קובצו בארבעת הקבוצות, לא 14, וזה משום שהספינה הבולגרית "וסיל לבסקי" והספינה האמריקאית "אפריקן גלן" לא קובצו, ונותרו "עצמאיות".

אני עובר בפאסט פורוורד לשנת 1973.  ביום כיפור של אותה שנה, צולח צבא מצרים את התעלה, ובמקביל פותחים הסורים בהתקפה נרחבת ברמת הגולן.  הפעם היתה זאת ישראל שנתפסה מופתעת.  מלחמת יום כיפור גבתה מאיתנו מחיר דמים עצום, של מעל 2600 הרוגים ו-7000 פצועים.  מבחינת תעלת סואץ, לטווח הקצר המצב רק הסתבך.  עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, ב- 24.10.73, שלט הצבא המצרי על שתי גדות התעלה בחלק הצפוני שלה, מאיזור איסמעליה ועד לים התיכון.  בחלק הדרומי שלה שלטה ישראל על שתי הגדות (כולל האגם המר, בו שהו הספינות), אך הארמיה השלישית המצרית היתה מכותרת בגדה המזרחית ("הישראלית") בקטע הדרומי ביותר של התעלה, מחוף ים סוף ועד החלק הדרומי של האגם המר.   צה"ל החזיק בשטח של 1600 קמ"ר מערבית לתעלה, בעוד שהמצרים החזיקו בשטח של 1200 קמ"ר מזרחית אליה, חלקו כאמור היה מכותר על ידי צה"ל.  ארבעה ימים לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, החלו שיחות להשגת שביתת נשק והפרדת כוחות, מה שמוכר היום כשיחות בק"מ ה- 101 (משום שהן נערכו 101 ק"מ מקהיר, על כביש סואץ קהיר).  לאחר כחודשיים וחצי של מו"מ, נחתמו ב- 18.1.74 הסכמי הפרדת הכוחות, לפיהן ישראל נסוגה לחלוטין מאזור התעלה, למעשה למרחק של 10 ק"מ מהגדה המזרחית של התעלה, וכך חזרה מצרים לשלוט על שתי גדות התעלה, אולם בכך לא היה מספיק.  כזכור, בתחילת מלחמת ששת הימים, מצרים דאגה לחסום את שני קצות התעלה הן על ידי הטבעת ספינות ומכשולים נוספים (באחד המקורות שקראתי נכתב שהוטבעו גם משאיות סמיטריילר) והן על ידי מיקוש.  כעת היה צורך לנקות את התעלה מהמכשולים הללו.  מבצע טיהור התעלה כלל גם את טיהור התעלה עצמה, וגם את טיהור רצועה יבשתית ברוחב של 250 מטר בשני צידיה.  עד סוף 1974 הסתיים טיהור התעלה באמצעות מסוקים שסרקו באמצעות כלים מיוחדים את מימי התעלה.  כעת החל השלב האחרון בטיהור, סריקה של התעלה על ידי צוללנים מצריים, בפיקוח והדרכה של אנשי מקצוע אמריקאים,  השלב הזה הסתיים לקראת אמצע 1975.  למרות שהפתיחה הרשמית של התעלה, הוכרזה על ידי נשיא מצרים, מוחמד אנואר א-סאדת ב- 5.6.75, בדיוק שמונה שנים לאחר שהתעלה נחסמה, הספינות פונו מהתעלה עוד לפני כן, במאי באותה שנה.  שתי הספינות היחידות שיכלו להפליג בכוחות עצמן, היו הספינות המערב גרמניות, ה"נורדווינד" וה"מונסטרלאנד".  ב- 7.5, בסביבות שש בערב החלה ה"מוסטרלאנד" את מסעה צפונה, לכיוון הים התיכון.  חצי שעה לאחר מכן הפליגה בעקבותיה ה"נורודווינד".  בעקבות הנורדווינד הפליגה גוררת, ליתר ביטחון.  אחרי הכל, שאר 12 הספינות היו זקוקים לגרירה, והחשש היה שגם שתי הספינות הללו, יזדקקו לגרירה לאחר הפלגה קצרה.  החששות, למרבה השמחה התבדו, והן הצליחו להפליג את כל הדרך מהאגם המר אל נמל המבורג, אליו הגיעו לאחר כשבועיים וחצי, ב- 24.5.1975.   היתה זאת כנראה ההפלגה הארוכה ביותר בהסטוריה, הפלגה של שמונה שנים.  לתדהמת אנשי הצוות, הגיעו לנמל עשרות אלפי אנשים לקבל את פניהם.  כל מי ששירת במהלך השנים על האניה, בני משפחותיהם, והנהלת חברות הספנות.  ספינות כיבוי האש כיוונו זרנוקים לשמים והתיזו סילוני מים כמעין מזרקות מאולתרות. שאר הספינות נגררו מהתעלה ופינויין הושלם עד ל- 25.5.

הקשרים בין אנשי האגודה המשיכו כל השנים.  מדי פעם בפעם הם היו נפגשים, לפעמים אנשי ספינה אחת, לפעמים יותר.  השהות ביחד גם אם עבור חלקם היה מדובר היה על חודשים אחדים, התנאים המיוחדים של האגודה, הפכה אותם לחברים לכל חייהם.

אסיים בקוריוז נחמד הקשור גם הוא לדואר.  האניה נורדווינד החלה את מסעה בקראצ'י, שם הוטענו עליה מספר שקי דואר עם מכתבים לאירופה.  בניגוד למלאי המזון שנזרק, את שקי הדואר, שלא נזקקו לקירור, לא היתה בעיה לשמור, והם אכן נשמרו במשך שמונה שנים בבטן האניה.  לאחר הגעתה לנמל המבורג, הועברו השקים לדואר הגרמני, והוא טיפל בהם כמו כל דבר דואר שעבר דרכו.  כך, למעלה משמונה שנים לאחר שנשלחו לדרכם, הועברו המכתבים ושאר דברי הדואר לנמענים.  יש לדואר ישראל לאן לשאוף!