גבול הצפון של מדינת ישראל – חלק א'

הגבול הצפוני של מדינת ישראל עולה לכותרות בשבועות האחרונים, בגלל המו"מ בין מדינת ישראל ללבנון לגבי סימון הגבול הימי בין שתי המדינות.  זוהי הזדמנות לספר איך בעצם הוגדר הגבול, מהו מעמדו מבחינת האו"ם, ומהם חילוקי הדעות לגביו.

למרות שהמושג "ארץ הקודש", היה מושג ידוע מזה מאות שנים, והשם פלשתין אפילו הופיע במסמכים עות'מנים רשמיים, לא היו למושגים הללו, בתקופה העות'מנית, הגדרות ברורות.   לא היתה יחידה מנהלית, בוודאי שלא מדינית, שנקראה "פלשתין", או "ארץ ישראל".  בשנת 1873, נקבעו יחידות התיחום המנהלתיות בחלק הזה של האמפריה העות'מנית, יחידות תיחום שכמעט ולא שונו עד למלחמת העולם הראשונה.  ארץ ישראל שממערב לירדן חולקה אז לשלוש יחידות מנהלתיות ראשיות.  צפון הארץ, פחות או יותר מקו יריחו במזרח עד יפו במערב, היה חלק מפלך (וילאיית) בירות.  דרומית לפלך זה היה המחוז המיוחד של ירושלים, שהיה כפוף ישירות לבירת האמפריה העות'מנית, ושלמרות שמו כלל בעצם את כל האזור המיושב דרומית לפלך ביירות.  זאת הגדרה מעומעמת, שיכולה להשתנות, ואכן לאחר יסוד באר שבע (בשנת 1900) וקביעת הגבול בין ארץ ישראל לבין מצרים, הוגדר גם הגבול הדרומי של מחוז ירושלים בצורה ברורה יותר, כקו שיצא מדרום ים המלח, לכיוון כללי דרום מערב, ועבר דרך מעלה עקרבים ומכתש רמון עד לקו הגבול שנקבע בין ארץ ישראל  למצרים באמצעות מו"מ בין התורכים לבריטים בשנת 1906.  אגב קו הגבול הזה, משמש עד היום כגבול בין מדינת ישראל למצרים. בריטניה ותורכיה אמנם כבר לא נמצאות כאן, אבל הן השאירו מאחוריהן את הגדרת הגבול ביננו לבין המצרים.  כל השטח דרומית למחוז המיוחד של ירושלים, היה חלק מפלך חיג'אז, שכלל גם את השטח מזרחית לערבה והחלק המערבי של חצי האי ערב.  מבחינת השלטון העות'מני המושג "פלשתין" היה ערטילאי, ומעולם לא היתה הגדרה טריטוריאלית ברורה עבורו.  חוסר הבהירות של המושג פלשתין, סייע לאנשי העליה הראשונה והשניה.  השלטון העות'מני שלא אהד את הציונות, החל להוציא צווים שהיקשו על הגירה יהודית, קניית קרקעות והקמת מושבות בתחומי פלשתין, אך מהי אותה פלשתין?  האם היא מחוז ירושלים בלבד?  האם היא כל השטח מערבית לירדן? האם היא כל הפלכים שיש להם שטחים במה שמוכר היום כארץ ישראל, גם אלה הנמצאים מזרחית לירדן או בשטח לבנון או סוריה של ימינו? לא היתה תשובה חד משמעית לשאלה הזאת, וגם הפקידים העות'מנים שהיו אחראיים על ישום הצווים הללו, לא תמיד הגדירו את המושג "פלשתינה" באותה צורה. 

מעניין להיוכח שלא רק העות'מנים התקשו להגדיר מהי ארץ ישראל, גם היהודים התקשו בכך.  הדבר היה חשוב במיוחד לאנשי העליה הראשונה, שהיו דתיים, ומהשאלה היכן הן גבולות הארץ נגזרו הלכות שונות, הקשורות למצוות התלויות בארץ.  כך למשל האם עליהם לחגוג את יום טוב שני של גלויות?  האם הם צריכים לקיים את שנת השמיטה?  ומה באשר לביכורים, תרומות ומעשרות?  למרות שאין זה הנושא של הפוסט, אציין בקצרה שיש מספר הגדרות הלכתיות לגבולות ארץ ישראל.  יש את גבולות עולי מצרים ("קדושה ראשונה"), שמרבית הפוסקים רואים אותה כקדושה שבוטלה, יש את גבולות שבי בבל ("קדושה שניה") שמרבית הפוסקים פסקו שלמרות הגלות היא מעולם לא בוטלה. גם הגבולות המדוייקים של גבולות שבי בבל אינם ידועים במלואם ויש ויכוחים מה כלול בארץ ב"קדושה שניה" ומה לא (למשל מישור החוף הדרומי, הערבה הדרומית והאיזור מצפון לעכו לא כלולים בגבולות שבי בבל).

אני עובר כעת בפאסט פורוורד למלחמת העולם הראשונה.  בריטניה, צרפת ורוסיה נמנות על מעצמות ההסכמה.  מולן נלחמות מעצמות המרכז:  גרמניה, אוסטרו-הונגריה ומה שיותר חשוב לענייננו, תורכיה.  למרות שהחזית הראשית נמצאת באירופה, גם במזרח התיכון יש חזית, אם כי חזית משנית.  ארץ ישראל וירדן של ימינו הן חלק מהאמפריה העות'מנית.  לעומת זאת במצרים שולטים הבריטים.  כבר בתחילת המלחמה, מבהירים הצרפתים שלאחר הנצחון במלחמה, הם מצפים לקבל שליטה על כל ארץ ישראל, סוריה ולבנון וחלקים מעירק (לצורך הפשטות אני משתמש בשמות המדינות כפי שאנו מכירים היום, למרות שבשלהי התקופה העות'מנית הן לא היו קיימות).  הרוסים לא התנגדו לכך בתחילה, אך לאחר זמן מה הביעו את התנגדותם לכך שהמקומות הקדושים בארץ ישראל ישלטו על ידי הקתולים.  הבריטים התנגדו לשליטה צרפתית בארץ ישראל, משום שהם רצו נוכחות צבאית שלהם על מנת להגן על תעלת סואץ.  בנוסף, בחלופת מכתבים בין מושל מצרים מטעם הבריטים, הנרי מקמהון, לבין השריף חוסיין, הובטח לאחרון שהוא ימונה לשליט מדינה ערבית על מרבית שטחי המזרח התיכון, שנשלטו באותו הזמן, על ידי העות'מנים.  הסיבה לנדיבות הבריטית היתה כפולה:  הסולטן התורכי, מהמט החמישי, הכריז על ג'יהאד כנגד מעצמות ההסכמה, והבריטים חששו שערביי המזרח התיכון יתגייסו למלחמה לצד התורכים.  במקביל הם פעלו על מנת לעורר מרד ערבי נגד התורכים, והיה חשוב להם שדמות ערבית מרכזית תתמוך במרד.  כאן בא מקומו של השריף חוסיין שהיה אחראי על המקומות הקדושים במכה, בהחלט דמות ערבית ודתית מרכזית, שהנהיג את המרד.  כך בסבך סותר של אינטרסים והבטחות (שרק יסתבך יותר בנובמבר 1917, עם פרסום הצהרת בלפור), החל בשנת 1915 מו"מ בין צרפת לבריטניה על חלוקת המזרח התיכון.  כל זה, עוד בטרם הצליחו הבריטים או הצרפתים לכבוש ולו מטר רבוע אחד בשטח עליו הם דנו.  למעשה, הן נהגו כמו הצייד במשל המחלק את עור הדב עוד בטרם הוא צד אותו. טרם המשא ומתן, הצרפתים לא היו מודעים למכתבי מקמהון.  הנציג הצרפתי למו"מ היה ז'ורז' פיקו, שדרש בתחילה את כל ארץ ישראל, סוריה, לבנון וחלקים מעירק.  בראש הצוות הבריטי עמד בתחילה דיפלומט בריטי בשם סר ארתור ניקולוסון.  בפגישה הראשונה של צוותי המו"מ, הוא חשף בפני פיקו את ההבטחות הבריטיות לשריף חוסיין, מה שגרם לפיקו הנדהם לרתוח מכעס, להבהיר שאין היתכנות להקמת מדינה ערבית גדולה במזרח התיכון.  בנוסף, הוא הבהיר שסוריה קרובה מאוד לליבם של הצרפתים, והם לא יסכימו לוותר עליה.  הקלף האחרון שהוא שלף, היה מספרם הגבוה של החללים הצרפתים.  הוא טען שלאור המחיר הקשה שצרפת שילמה וממשיכה לשלם במלחמה, הציבור הצרפתי לא יקבל את הרעיון של עצמאות ערבית במזרח התיכון.  בתחילה היה הצד הבריטי במו"מ המום מגישתו של פיקו, ואחד מהם תיאר את עמדתו במילים הבאות: "כאילו סוריה ואפילו פלשתינה היו בבעלותם לגמרי, ממש כמו נורמנדי", אך לאחר זמן מה החל גם סר ניקולסון להעריך שמדינה ערבית גדולה במזרח התיכון היא "אבסורד" כדבריו, משום שהערבים הם "ערב רב של שבטים פזורים בלי לכידות ובלי ארגון".  למרות השינוי בעמדתו, בפגישה נוספת עם פיקו, הם לא הצליחו להגיע להסכמות.  אך פיקו הבין שהבריטים מתחילים להתקפל.  כאשר דיווח על כך לראש ממשלת צרפת, אריסטיס בראין, נדהם כאשר הלה פחות התלהב מלקבל את כל המזרח התיכון, בשל המעמסה הכלכלית הכרוכה בכך.  בפגישה הבאה בין פיקו לניקולסון, הציג פיקו את הפיחות בעמדה הצרפתית כויתור שהוא הצליח להשיג לאחר שהתאמץ ולחץ על ממשלת צרפת ללכת מעט לקראת הבריטים.  אגב, למרות שבראין הורה לו לוותר במו"מ על ארץ ישראל, פיקו לא היה מסוגל למלא את ההוראה הזאת, והמשיך לדרוש את העברתה לאחר המלחמה, לשליטה צרפתית.  למרות השינויים הן בעמדת הצרפתים והן בעמדתו של ניקולסון עצמו (שינוי שגרם לפיקו להבין שהמחוייבות של בריטניה להבטחותיה לשריף חוסיין אינה חזקה), לא הצליחו השניים להגיע להסכמה.  בשלב הזה ביקש ניקולסון ממארק סייקס, שימשיך הוא במו"מ עם הנציג הצרפתי העקשן.  סייקס הגדיר לעצמו מטרות אחרות במו"מ.  הוא רצה לשלוט בחלק הדרומי של המזרח התיכון (כולל ארץ ישראל) כדי להגן על תעלת סואץ, או לפחות למנוע נוכחות של צבא זר העויין את בריטניה.  הוא לא חש צורך עז לשמור את לבנון וסוריה בשליטה בריטית, וגם על מוסול שבעירק הוא ויתר בקלות רבה, בין היתר משום שבעברו הוא ביקר בעיר הזאת, ולא אהב אותה.  את המטרה הזאת הוא הסביר בדצמבר 1915 למועצת המלחמה הבריטית:  " creating "a belt of English-controlled country" south of "a line from the 'e' in Acre to the last 'k' in Kirkuk"." (אפשר לתרגם באופן צולע לעברית כך:  "יצירת רצועה בצורה של מדינה בשליטה (או חסות) בריטית מהאות ו' של עכו (על המפה), ועד לכ' הסופית של כירכוך).  בסופו של דבר, המזרח התיכון חולק לשניים בקו העובר מעכו לכיוון כללי צפון מזרח עד למעט מזרחית לכרכוך שבעירק.  מצפון לקו הזה הוחלט שישלטו הצרפתים, ומדרום אליו ישלטו הבריטים.  שני השטחים, גם השטח הצרפתי וגם השטח הבריטי חולקו לאזור בשליטה ישירה של המעצמות, ואזור שישלט באמצעות מדינת חסות.  המשמעות היתה שלא תקום מדינה ערבית אחת, כפי שהבטיחו הבריטים לשריף חוסין, אלא שיקומו שתי מדינות ערביות על חלק מהמזרח התיכון, אחת בחסות בריטית, ואחת בחסות צרפתית, וחלקים אחרים יהיו תחת שליטתם הישירה.  וארץ ישראל, מה איתה?  היא חולקה למספר חלקים.  קו החלוקה הראשי, בין הצרפתים לבריטים, עבר בארץ ישראל מאזור עכו לאזור צפון הכינרת.  מה שהיה צפונה מהקו היה אמור להיות חלק מאזור ההשפעה הצרפתי.  אזור מרכז הארץ היה אמור להיות בשליטה בין לאומית.  הגבול הדרומי של האזור הבי"ל היה קו שעבר דרומית לעזה והגיע עד לצפון ים המלח.  הנגב והערבה, שהיו דרומית לחלק הבי"ל, היו אמורים להיות חלק ממדינה ערבית בחסות בריטניה.  חלק נוסף, קטן יחסית, היה מפרץ חיפה שהיה אמור להיות מובלעת בשליטה בריטית, בתוך האיזור הבי"ל.  שני הנציגים שערכו את ההסכם, לא אהבו את הפתרון בארץ ישראל.  סייקס משום שהוא רצה שליטה צבאית בריטית על ארץ ישראל, על מנת להגן על התעלה, ופיקו משום שהוא טען ששליטה בין לאומית על שטח, היא מתכון בטוח לקונפליקטים בהמשך הדרך, אבל שניהם הבינו שהצד השני לא יסכים לוותר מעבר לכך. ההסכם, שידוע היום בשם הסכם סייקס פיקו, נחתם בינואר 1916, כמעט שנתיים לפני שהבריטים הצליחו לפרוץ את קו ההגנה התורכי על ארץ ישראל.  ראוי לציין שהקווים שתחמו את האזורים השונים, היו ישרים יחסית, והם לא היו קשורים למחסומים טבעיים (רכסי הרים, נחלים וכד'), וגם לא לאוכלוסיה המקומית.  כך לדוגמא ההסכם התעלם לחלוטין מהריכוז הכורדי בעירק ובסוריה.  בעיה נוספת בהסכם היתה העובדה שהמפה שעליה שורטטו גבולות החלוקה, היתה מפה בקנה מידה של 1:2,000,000, ורוחב הקווים ששורטטו במפה, יצגו רצועות רחבות בעובי של קילומטרים.

ההסכם היה סודי, והתפרסם בנסיבות מקריות לחלוטין בשנת 1917.  לאחר המהפיכה הקומוניסטית ברוסיה, מונה טרוצקי לקומיסר החוץ של ברית המועצות.  ביומו הראשון במשרד, הוא מצא את עובדי משרד החוץ מבוהלים ומפוחדים.  הוא שאל מיהו העובד הבכיר ביותר, ומנהל משרד החוץ הזדהה.  טרוצקי שאל אותו היכן נמצאים ההסכמים הבי"ל שרוסיה חתומה עליהם, והמנהל המבוהל אמר לו שבכספת.  טרוצקי הורה לו להביא אותו לכספת, ולהראות לו את ההסכמים.  המנהל, שכנראה לא קלט שטרוצקי הוא לא סתם אדם עם כוח שהשתלט על משרד החוץ, ניסה להסביר לו שמדובר בחומר סודי ביותר שרק לבודדים מותר לראות אותם.  טרוצקי הבהיר לו שהוא כעת שר החוץ, והמנהל המבוהל הוביל אותו לכספת ופתח אותה עבורו.  רצה הגורל, ובין ההסכמים שטרוצקי עיין בהם באותו הרגע, היה הסכם סייקס פיקו.  טרוצקי שהבין את הערך התעמולתי שלהם כנגד המערב, דאג לפרסם אותם מייד.

חזרה לארץ ישראל.  בסוף אוקטובר 1917 מצליחים הבריטים להבקיע את קו הבצורים העות'מני בדרום ארץ ישראל, וכובשים את באר שבע.  בתוך שבועות ספורים הם משתלטים על דרום ארץ ישראל וב- 9.12.1917 ירושלים נופלת לידי הבריטים ללא קרב.  כעת, לראשונה, נכבש על ידי הבריטים חלק המשטח שבו דן הסכם סייקס פיקו.  האם הם יממשו את ההסכם ככתבו וכלשונו?  רמז לכיוון המסתמן ניתן ב- 11.12.1917, יומיים לאחר נפילת ירושלים לידי הבריטים.  באותו היום הגיע לעיר הגנרל אלנבי, המפקד העליון של הכוחות הבריטים במזרח התיכון, על מנת לקבל את כניעתה באופן רשמי.  למרות שהצבא שכבש את דרום הארץ היה צבא בריטי, בטקס השתתפו גם נציגי מעצמות ההסכמה, וביניהם גם מיודעינו ז'ורז' פיקו.  לאחר הטקס נערכה ארוחה חגיגית בהשתתפות צמרת הפיקוד של חיל המשלוח המצרי (השם של הכח הבריטי בפיקוד אלנבי, שכבש את דרום הארץ) ונציגי מעצמות ההסכמה.  ז'ורז' פיקו הרשה לעצמו להודיע לאלנבי שלמחרת הוא מתכוון להתחיל לנקוט בצעדים להקמת ממשל אזרחי בעיר.  מכאן רשות הדיבור ללורנס איש ערב, שהשתתף באותה ארוחה, ותאר את המעמד באופן הבא:  "סלט ועוף במיונז וכריכי ממרח כבד נתקעו בפינו בלי שיכולנו ללעוס, וכולנו הפנינו עיניים קרועות לרווחה אל אלנבי וחיכינו.  אלנבי האדים.  'הסמכות היחידה בשטח הצבאי היא של המפקד, שלי'.

'אבל סר גריי, סר אודוארד גריי…, (סר אדוארד גריי היה שר החוץ הבריטי- ש.כ)

'סיר אדורארד גריי דן בממשל האזרחי שיוקם כשאני אחליט שהמצב הצבאי מאפשר זאת', התיז אלנבי והשתיק את ז'ורז' פיקו".

מה שז'ורז' פיקו לא ידע, היה שאותו סר אדוארד גריי הבהיר לאלנבי שהוא מעריך שפיקו ינסה ללחוץ על הקמת ממשל אזרחי בעיר, והורה לו להכשיל את מאמציו, אך מבלי ליצור את הרושם שהבריטים הולכים לספח את ירושלים או ארץ ישראל.

בין דצמבר 1917 לספטמבר 1918 היה יחסית קיפאון בארץ ישראל.  אמנם יריחו נכבשה וחלקים מהבקעה, ובנוסף גם חלקים מעבר הירדן, אבל בגדול היה קיפאון עד לאופנסיבה הגדולה של ספטמבר 1918, שבמהלכה, בתוך שבועות ספורים כבשו הבריטים את צפון ארץ ישראל, סוריה ולבנון.  אבל רגע, השטח הזה היה מיועד לתחום השליטה הצרפתי.  בפועל מי שכבש את השטח היו הבריטים.  לאחר כיבוש השטח הקים הגנרל אלנבי את מנהלת שטחי האויב הכבושים (OETA – Occupied Enemy Territory Administration) מרבית השטח של ארץ ישראל (לצורך הפשטות כשאני כותב "ארץ ישראל" אני מתכוון לשטח הכולל את מדינת ישראל (פרט לגולן), רצועת עזה ויהודה ושומרון, ומתעלם מעבר הירדן) נכלל ביחידה שנקראה OETA – South.  החלוקה שהוסכם עליה בהסכם סייקס פיקו, לשטח בשלטון בי"ל, שטח שמיועד למדינה ערבית ומובלעת חיפה, לא באו לידי ביטוי ביחידת המנהל הזאת.  גם הגבול הצפוני הוזז מעט צפונה ביחס לגבול שנוסח בהסכם סייקס פיקו, על חשבון השטח ששהיה אמור להיות בחסות צרפתית, אך עדין לא חפף את הגבול המוכר לנו היום.  הגבול פגע כעת בביצת החולה, במקום בצפון הכינרת, פחות או יותר באזור יסוד המעלה של ימינו.  העיר צפת, שלפי הסכם סייקס פיקו, היתה אמורה להיות בשטח הצרפתי, נכנסה כעת ל OETA – South, אך ישובים יהודים אחרים בגליל העליון, עמק החולה ואצבע הגליל (מונחים של היום כמובן) נותרו בשטח החסות הצרפתי.   OETA – South יצר לראשונה מזה מאות שנים הגדרה ברורה, אם כי מנהלית בלבד, ולא סופית, למושג "פלשתין" או "ארץ ישראל".  המפקד של OETA – South היה קצין בריטי.  במקביל יצר אלנבי את OETA – West (בתחילה הוגדרה כמנהל שטח אוייב כבוש- צפון, אך שונה לאחר חודשיים למערב),  שכלל את רצועת החוף של לבנון וסוריה של ימינו, ובראשו הועמד קצין צרפתי, מעין סוג של הפגנת רצון טוב וכוונה ליישם בעתיד את הסכם סייקס פיקו, אך הקצין הזה היה כפוף לאלנבי, ולא לצבא צרפת.  אזור הכיבוש השלישי היה OETA – East, שכלל את עבר הירדן ורוב סוריה של ימינו, שבראשו עמד קצין ערבי.  הבריטים אמנם הדגישו שמדובר בממשל צבאי זמני, לניהול האזורים שנכבשו, ולמעשה הם השתמשו בחלוקות המנהלתיות העות'מניות (פלכים ונפות) על מנת להגדיר את אזורי הכיבוש הללו. 

למרות שלכאורה היה מדובר בחלוקה מנהלתית של אזור הכיבוש, חלוקה שתוקפה יפוג כאשר האזור יעבור לשלטון אזרחי, אפשר היה לראות את המאמץ הבריטי לנווט בסבך של הסכמים, הבטחות והצהרות סותרות.  שטח הכיבוש דרום כלל פחות או יותר את ארץ ישראל, השטח שעליו יתקיים המנדט הבריטי (אם כי הגבול הצפוני של השטח הזה ישתנה בהמשך), שטוח הכיבוש מערב חפף, פחות או יותר את השטח שאמור היה להיות בניהול צרפתי ישיר, ושטח הכיבוש מזרח חפף את המדינה הערבית שהיתה אמורה לקום, אם כי בניגוד להסכם סייקס פיקו, לא היה מדובר בשני שטחים ובשתי מדינות שיקומו, בשלב זה השטח נוהל כיחידה אחת.

התנועה הציונית הבינה שאמנם אלנבי מתווה מציאות מסויימת, אולם העתיד הפוליטי של השטחים השונים עדין אינו ברור, וניתן להשפיע עליו.  לאחר דיונים שונים והצעות שונות בתוך התנועה הציונית, היא הגישה לועידת השלום בפריז, שנערכה בשנת 1919, את הדרישה שלה לגבולות הבית הלאומי, שהובטח לה בהצהרת בלפור.  הגבול הצפוני המבוקש עבר בקו שהחל מהים התיכון, סמוך לצידון שנמתח מזרחה, הכיל את רוב רכס החרמון, וירד דרומה כך שהכיל חלקים ניכרים מרמת הגולן.  לשם השוואה, היום רק 7% מרכס החרמון כלול בשטח מדינת ישראל, וגם זה למרות שהחרמון לא נכלל בשטח המנדט, אלא בשל חוק סיפוח הגולן משנת 1981 (ישראל בצעה שני שינויים חד צדדיים בגבולותיה, סיפוח מזרח ירושלים מיד לאחר מלחמת ששת הימים, וסיפוח הגולן בשנת 1981.  פרט לישראל אף מדינה לא מכירה בסיפוח מזרח ירושלים, ובסיפוח הגולן מכירה רק ארצות הברית).  גם הגבול הדרומי והגבול המזרחי היו מעבר לגבולות שהוקצו בסופו של דבר למנדט בפועל, אך גבולות אלו נכללו בתוך השטח שנותר בשלטון הבריטי, בעוד שגבול הצפון (והחלק הצפוני של הגבול המזרחי) היה למעשה הגבול בין אזור השליטה הבריטי לאזור השליטה הצרפתי, ולכן נדון בין ממשלות המדינות הללו. 

בספטמבר 1919 נחתם הסכם בין הבריטים לצרפתים בעיירה הצרפתית דוביל, ולפי ההסכם נסוגו הבריטים ממרבית השטח שהוקצה לצרפתים.   קו הגבול לא חפף לא את הקו של סייקס פיקו, וגם לא את הגבול של ימינו.   הוא החל בראש הנקרה, אך הגיע לדרום ימת החולה, מעט צפונה מאיילת השחר של ימינו.  באזור הצרפתי נותרו כעת ארבעה ישובים יהודים:  מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמארה (חמארה היה מושב שהוקם בספטמבר 1919 כשלושה ק"מ מזרחית לכפר גלעדי, וננטש לאחר מספר חודשים עקב התנכלות השכנים הערבים).  הצרפתים סבלו ממחסור בחיילים והתקשו לממש את שלטונם על כל השטח, לכן הם העדיפו להתרכז ברצועת החוף הלבנונית.  איזור אצבע הגליל של היום (שכאמור נכלל בתחום שלטונם) והגליל הלבנוני הפך למעין שטח הפקר.  במקביל לכל ההתפתחויות בקשר לגבול בין אזור הממשל הבריטי לאזור הממשל הצרפתי, פייסל, בנו של השריף חוסיין, הקים ממשלה סורית כבר בסוף שנת 1918.  הוא הקים צבא ואדימינסטירציה, וכאשר הבריטים נסוגו מסוריה לאחר חתימת הסכם דוביל, הוא החל ליישם את סמכותו בסוריה.  במרץ 1920 הכריז הקונגרס הלאומי הסורי על סוריה כממלכה, והכתיר את פייסל כמלך.  העימות בין הלאומנים הסורים לבין הצרפתים היה כבר בלתי נמנע.  על רקע העימות הזה, אירע קרב תל חי.  חמושים ערבים הגיעו לתל חי ב- 1.3.1920, ודרשו לבדוק האם מסתתרים במקום חיילים צרפתים.  יוסף טרומפלדור החליט  החליט לאפשר להם לבדוק ולראות במו עיניהם שאין במקום אף חייל צרפתי, אך לאחר שהם נכנסו הם החלו לתקוף את המתיישבים היהודים.  את התוצאות הטראגיות כולנו מכירים.  בקרב שהתפתח בתוך חצר תל חי נהרגו שישה מגינים, כולל יוסף טרומפלדור, והישוב פונה ולא חודש.  אבל זה הרקע לתקיפתו, המאבק של הלאומנים הסורים גם כנגד השאיפות הצרפתיות, וגם כנגד השאיפות הציוניות, כאשר בשל מצוקת כ"א צרפתית, כל האזור הזה הפך בעצם לשטח הפקר.  יש טענה שבגלל פרשת תל חי, נכללה לבסוף אצבע הגליל בשטח המנדט, ולאחר מכן בשטח מדינת ישראל.  באופן אישי אני נוטה להעריך שאין קשר בין תל חי לבין תוואי הגבול הסופי.   לצרפתים נהרגו מאות אנשים בלבנון ובסוריה, וגם הבריטים סבלו מאלפי הרוגים במהלך כיבוש ארץ ישראל ולבנון.  מבלי לפגוע בזכר החללים של תל חי, אין סיבה להעריך שמותם של שישה אנשים, שאינם קשורים לא לצרפתים ולא לבריטים, השפיע על רגשותיהם וקבלת ההחלטות שלהם.  ומה קרה לממלכה הסורית?  הצרפתים פלשו לסוריה, פירקו את הממלכה הסורית והחילו עליה את משטר המנדט שלהם.  פייסל, המלך המודח של סוריה, נאלץ לברוח, וקיבל מהבריטים את עירק כפיצוי.

על המשך תהליך עיצוב של גבול הצפון, בחלק הבא של הפוסט.