עלייתה ונפילתה של יהדות ספרד: יהודי ספרד לפני הכיבוש המוסלמי ולאחריו

לפני מספר שבועות דיברתי עם חבר, והוא סיפר לי על כתבה שקרא, שתיארה את חייהם של סוג של אנוסים מודרנים, אנשים מתוך החברה החרדית, שאינם מאמינים עוד בבורא עולם, אך ממשיכים את ההצגה משיקולים שונים.  חלקם לא רוצים לקרוע את המשפחה, אחרים יודעים שאין להם שום יכולת למצוא עבודה בתנאים סבירים, ומפחדים לאבד את תמיכת הקהילה.  איש איש וסיבתו הוא.  אבל האיזכור המקרי הזה, של המושג אנוסים גרם לי לחשוב מעט על המושג המקורי, אותם יהודים בסוף המאה ה- 15 בספרד, שנאלצו לבחור בין המרת הדת לבין עזיבת מולדתם, ובחרו להתנצר כלפי חוץ.  מצאתי את עצמי חושב שבעצם הידע שלי על כל התופעה הוא מאוד חלקי.  ז"א למדתי בבית הספר על תור הזהב של יהדות ספרד, ולמדתי על גירוש ספרד, אבל היום, כאדם בוגר, הנחתי שאני מפספס לא מעט מאורעות שארעו בין שתי נקודות הזמן הללו, ואת התהליך שלמעשה גרם להופעת האנוסים.  מה שיפה בתקופה בה אנו חיים, זה שתמיד ניתן למצוא חומר באינטרנט, וגם הפניה לספרים בכל נושא שהוא, והאנוסים הם לא יוצאי דופן בכך.  כך קרה שלא הסתפקתי בקריאת ערכים בויקיפדיה, אלא  קניתי שני ספרים בנושא, חיפשתי מדי פעם בפעם עוד חומר על שמות או מושגים שנתקלתי בהם, וגיליתי עד כמה הנושא מורכב, מרתק, ושונה לחלוטין ממה שחשבתי.  על יהדות ספרד, כיצד הגיעה לשיאים של יצירה, כיצד החלה תופעת האנוסים (אגב, להפתעתי היא החלה במאה השביעית לספירה, כמעט כקוריוז הסטורי, אך כתופעה נרחבה היא החלה בסוף המאה ה- 14, כמאה שנים לפני גירוש ספרד), והמשמעויות שלה, בסדרת הפוסטים הזאת. לפני כן הערה קצרה. זאת הולכת להיות סדרה ארוכה יחיסית של פוסטים. אשתדל לכתוב אותם כך שאפשר יהיה להבין כל פוסט בפני עצמו.

התקדים הראשון לאנוסים החל עוד במאה השביעית לספירה.  כמאתיים שנה לפני כן, במאה החמישית לספירה, הצליחו הויזוגותים, עם גרמאני לוחם, לכבוש את ספרד.  הביזאנטים ושאר שטחי האמפריה הרומית לשעבר כבר היו נוצרים, וגם הויזיגותים היו נוצרים, אך הם היו נוצרים שונים מהנוצרים באמפריה הביזנטית. באותה תקופה קרע את העולם הנוצרי הויכוח האריאני.  הנצרות הקתולית ראתה בישוע שילוב של אל ואדם.  הוא היה האל שהתגשם בבשר.  הבן, לפי הנצרות הקתולית, היה אחד משלושת הפרסונות של האל, ולכן הוא היה קיים מאז ומתמיד (ולא מאז שמרים הקדושה ילדה את ישוע).  בשנת אפס לספירה הוא התגשם בבשרו של ישוע, וכך היה ישוע שילוב של אדם שנולד מרחם אישה, ואל, או ליתר דיוק, הבן (אחת הפרסונות של האל) שהתגשם בבשרו של ישוע.   הנצרות האריאנית טענה שישוע היה בעצם אדם, שהפך לאל רק לאחר שמת וקם לתחיה.  הויכוח הזה, שאולי נראה לנו היום שולי, נחשב בהסטוריה של הנצרות כויכוח הגדול הראשון שלה, כזה שפילג אותה.  אל תחפשו היום נוצרים אריאנים, כי לא תמצאו אותם.  הנוצרים האריאנים נעלמו מהעולם.  רובם חזר לחיק הנצרות הנורמטיבית (לצורך העניין, לא כשיפוט שלי…), לאחר שקיסרים קתולים כבשו טריטוריות גרמאניות שהאמינו בנצרות האריאנית, וחלקם המירו את דתם, לאחר ששליטיהם עברו לנצרות הקתולית, משיקולים פוליטים שונים, לאו דווקא בכפיה.  נחזור לספרד.  כל עוד הויזיגותים היו אריאנים, הם לא אימצו את מדיניות הכנסיה הקתולית כלפי היהודים.  היהודים נתפסו על ידי הכנסיה הקתולית כעם נסבל, לא יותר מזה.  למרות שפה ושם היו קולות אחרים בכנסיה, באופן כללי הכנסיה הקתולית אסרה על ניצור בכח, בטח על רצח היהודים, אבל כן ראתה בחיוב את השפלת היהודים, והגבלת חרותם.    מצבם הנחות של היהודים, לפי תפיסת הכנסיה הקתולית (תפיסה ששונתה לחלוטין במהלך המאה העשרים, במיוחד לאחר ועידת הותיקן 2), היווה המחשה והוכחה לכך שהאל נטש את ישראל שבבשר, קרי היהודים, לאחר שהללו סירבו להכיר בישוע כמשיח, ובכך הפרו את הברית עימו, וכעת הוא כרת ברית חדשה עם ישראל שברוח, כלומר הנוצרים.  בשנת 589 לספירה, חל מהפך קיצוני בספרד.  מלך ספרד,  רֶקָארֶד, החליט להעביר את ספרד מהנצרות האריאנית אל חיק הנצרות הקתולית.   רקארד ביטל את מערכת המשפט הכפולה לגותים ולרומים, והחל להאחיד את נתיניו.  הוא הפך את ספרד, לראשונה (אך לא בפעם האחרונה) למדינת קתולית לוחמנית.  מועצת הבישופים והסינודים המחוזיים הפכו כעת למוסד המדינה, ואת האחדות הפוליטית הוא ניסה לחזק באמצעות אחדות קתולית שתיכפה באמצעות כוחה של המדינה.  לא, זה עדין לא האינקויזיציה שאליה נגיע בהמשך הסדרה, אבל בהחלט יש כאן איזשהו דמיון.  ריקארד והמלכים הויזוגותים שבאו אחריו, החלו לפרסם צווים נגד היהודים.  נאסר עליהם לקיים את מצוות דתם בפרהסיה, נאסר עליהם להחזיק עבדים או עובדים נוצרים.  אם שכנע יהודי את אחד מעובדיו להתגייר, על מנת לשמור על מצבת העובדים שלו, דינו היה מוות ורכושו היה מוחרם.  מה אכפת ליהודי שהוצא להורג אם רכושו מוחרם? כאן בא גם סוג של גזר.  אם בנו של אותו יהודי יתנצר, הרי שהוא יוכל לקבל את חלקו היחסי ברכוש המוחרם.  בנוסף נאסר עליהם להחזיק בכל תפקיד שבמסגרתו הוא עלול להחליט על גורלו של נוצרי.  בשנת 613, החליט מלך ספרד, סיזבוט, לאסור על היהודים לגור בממלכתו.   הוא נתן להם את הברירה להתצר או לעזוב את ספרד.  בניגוד לספרד של סוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה, לסיזבוט לא היו האמצעים לאכוף את הצו באופן יעיל.  התוצאה היתה התנצרות המונית של עשרות אלפי יהודים, התנצרות מן השפה אל החוץ.  היהודים הללו הלכו לכנסיה למיסה, השתתפו בחגיגות החגים הנוצריים, אך בביתם פנימה, המשיכו ללמוד את התלמוד, נמנעו ממאכלים לא כשרים וכד'.  עברו עוד כעשרים שנה, וצו הגירוש של סיזבוט בוטל.  מה יעשה כעת באותם מתנצרים?  האם יותר להם לחזור לדתם היהודית בגלוי, או שיאסר עליהם.  לאחר מספר כינוסים של מועצות בישופים התגבשה דוקטורינה:  יהודי שלא עבר טבילה, הרי שגם אם הוא אויבו של ישוע, הוא לא חייב לו כלום, הוא לא עבר את סקרמנט ההטבלה, לא התנצר, ולכן הותר לו להמשיך לקיים את הפולחן היהודי, אם כי לא בפרהסיה.  לעומת זאת יהודי שהתנצר עבר את סקרמנט ההטבלה, ולא ניתן לבטל את הסקרמנט, גם אם הוא עבר אותו בניגוד לרצונו.  יהודי שהתנצר, אם כך, אינו יכול לחזור ליהדות, ואם ינסה לעשות כך, הרי שהוא מחלל את סקרמנט ההטבלה, ומרמה את הרשויות, המלך ואף את ישוע עצמו.  ההתנצרות הפכה לסוג של מלכודת טראגית, שאין ממנה דרך חזרה. 

על האנוסים בשלהי ימי הביניים ותחילת העת החדשה, יש לא מעט חומר, כולל פרוטוקולים של חקירות ויצירות ספרותיות שמלמדים אותנו, גם היום, הן על הלך הרוח של האנוסים עצמם, והן על הלך הרוח של אנשי האינקויזיציה.  למרבה הצער, אך באופן לא מפתיע, לא שרד הרבה חומר על אנוסים או חומר שנכתב על ידיהם, מהמאה השביעית, אך מכתב אחד שנשלח למלך בשם רקסווינת, פותח אשנב קטן ומרתק להצצה.  את המכתב כתבו נוצרים חדשים, כאלה שהתצנרו או שאבותיהם התנצרו.  הם מודים שהם לא הצליחו להאמין בלב שלם בנצרות, בישוע ובשילוש הקדוש, אך הם מבטיחים לקבל מעתה בלב שלם את האמונה הנוצרית, ולנתק את קשריהם עם מי שמכונים במכתבם "היהודים שלא נטבלו". בנוסף, הם התחייבו לחגוג את החגים הקתולים, להפסיק לשמור שבת ולחגוג את הפסח.  הם גם מוכנים לאכול מאכלים לא כשרים אך יש להם בקשה אחת, לא לאלצם לאכול חזיר.  מחזיר יש להם רתיעה אדירה, אבל הם מסכימים להוכיח שהם אינם מתייהדים בסתר, ולאכול את מה שבושל באותו הסיר, יחד עם החזיר.   את המכתב הם חתמו בשם "יהודי טולדו וספרד".  המכתב הזה מעלה מספר שאלות שאין עליהן תשובה ברורה.  כיצד אפשר להתחייב שמעתה ואילך אדם יאמין בלב שלם בנצרות (או בכל אמונה אחרת)?  כיצד ניתן לבדוק אם הוא עומד בכך, הרי איננו בוחנים כליות ולב.   יתכן שהמכתב נכתב כדי להראות כניעות פוליטית ותו לא. אבל המשפט המדהים ביותר, בעיני, הוא ההתחייבות לנתק את הקשרים עם "היהודים הלא מוטבלים", וכן חתימתו בשם "יהודי טולדו וספרד".  בעיניים שלנו, יהודי שהוטבל חדל להיות יהודי והפך לנוצרי.  המשפט הזה רומז, לדעתי, שהתפיסה של כותביו (ובהמשך נראה שכנראה גם של נמעניו)  לגבי הגדרת מיהו יהודי, שונה לחלוטין מהתפיסה של ימינו אנו.  מאוחר יותר הויזיגותים יחוקק חוקים שישתמשו בנוסחה "יהודים, בין מוטבלים ובין שאינם מוטבלים".  למעשה ניתן לזהות כאן הבחנה בין הדת של המומרים, שהם נוצרים, אפילו הם מודים בכך (אם כי יתכן ששוב, שמדובר בהודאה מהפה אל החוץ) לבין המוצא האתני שלהם, שממשיך להגדיר אותם כיהודים.  ז"א היהדות נתפסה יותר כמוצא אתני, ופחות כדת.

לקראת סוף המאה השביעית שוב הוחרפו הצעדים כנגד היהודים, ומדובר, אם נאמץ את הרטוריקה של אותה תקופה, ביהודים מוטבלים ולא מוטבלים כאחד.  המלך ארוויג אסר על פולחן יהודי בקרב שתי הקבוצות, והורה שאפה של אישה שמלה את בנה יכרת, מעין מידה כנגד מידה.  המלך שבא אחריו, אגיקה, אסר על קשרי מסחר בין יהודים לנוצרים.   לבסוף הוא שינה לחלוטין את מעמד היהודים, ולראשונה קבע שהם עבדי המלך.  הוא התכוון, מן הסתם, למשמעות המילולית של המילה, שהיהודים יהיו עבדים של ממש.  אבל כשהתקדים הזה הפך לעיקרון יסוד במערב אירופה, גילו היהודים שמדובר ביתרון.  היהודים, בתור רכוש המלך, חסו תחת הגנתו.  אסור היה להרוג אותם, אסור היה לשעבד אותם למישהו אחר פרט למלך, אסור היה לבזוז את רכושם.  למעשה רוב הפרעות שעברו על יהודי אירופה, היו בניגוד לרצון הכתר.   בנוסף, בניגוד לצמיתים של ימי הביניים, נהנו היהודים מחופש תנועה, וניתן להם לעסוק במסחר והם אף קיבלו את הזכות לנהל את קהילתם באופן אוטונומי.  אגיקה התכוון לפגוע ביהודים פגיעה אנושה, אבל בפועל מיסד את חסות המלך על היהודים, ואת הגדרת המעמד שאיפשר להם להמשיך להתקיים באירופה הנוצרית במשך מאות שנים.

בשנת 711, חצו צבאותיו של טאריק אבן זיאד את מיצרי גיברלטר, והחלו במסעם לכיבוש ספרד.  היתה זאת תחילתה של אנדלוסיה – ספרד המוסלמית.  בכל מקום שהגיעו צבאותיו, קיבלו אותו היהודים כמושיע.  היהודים אף הקימו מיליציות שסייעו לכוחות המוסלמים לשמור על הערים הכבושות בספרד.  השלטון המוסלמי התגלה במשך רוב הזמן כשלטון נוח בהרבה ליהודים מהשלטון הויזיגותי (אם כי בהחלט היו שליטים יוצאי דופן שרדפו יהודים).  היהודים (והנוצרים) נתפסו כחלק מעמי הספר, ואולצו אמנם לשלם מס כופרים, אך באופן כללי השלטון המוסלמי התייחס אליהם בסובלנות.  קצת בדומה לדוקטורינה הקתולית הרשמית, גם הדוקטורינה המוסלמית הרשמית התנגדה לאיסלום בכח הזרוע.  החרב נועדה להרחבת תחום השליטה המוסלמי, אך ההתאסלמות והאמונה באללה ובמוחמד שליחו, צריכה לבוא מרצון המאמין החדש.   ח'ליפת קורדובה נחשבה לשיא של התרבות המוסלמית בספרד, וגם תור הזהב של היהודים התרחש תחת הח'ליפות, במאה העשירית לספירה.  חסדאי אבן שפרוט  היה איש אמונו ורופאו האישי של הח'ליף עבד א-רחמן השלישי.  השליטים בספרד הרבו להשתמש ביהודים כרופאים וכאנשי חצר, בין היתר משום שלא היו להם שאיפות פוליטיות.  הם לא ניסו להשתלט על הממלכה או הח'ליפות, ולא רצו לסכן את השלטון.  חסדאי אבן שפרוט לא היה יוצא דופן בכך שהפך לדמות חשובה בחצר השליט, אלא בכך שהצליח להגיע כמעט לקצה הפרמידה, להיות ממש היועץ הבכיר ביותר של הח'ליף.  הוא מונה ליועץ הכלכלי הבכיר של הח'ליף, היה מעורב בשליחויות דיפלומטיות  מטעמו, והגן על היהודים בתחומי הח'ליפות.  בהקשר הזה, אחד הסיפורים המשעשעים עליו היה מכתב שהוא שלח לקיסרית ביזנטיון, הלנה.  במכתב הוא ביקש שתשמור על היהודים בממלכתה.  הוא מוסיף שיש הרבה נוצרים שהוא יכול לשמור עליהם בספרד.  אני חושב שאי אפשר היה שלא להבין את הרמז.   בתקופתו החל לפעול בספרד רבי משה בן חנוך שהפך את הקהילה היהודית בספרד למרכז תורני עצמאי מבבל (שבמקביל חוותה ירידה בתנאי החיים שלה ובהשפעתה על העולם היהודי).  עד אז, אם היתה שאלה הלכתית שלא נמצאה לה תשובה בספרות ההלכה, היו שולחים את השאלה לבבל.  כעת גם המרכז היהודי בספרד היה מספיק חזק על מנת לפסוק הלכה בעצמו.   

תור הזהב של היהודים תחת השלטון המוסלמי בא לקיצו לקראת סוף המאה ה- 11.  בשנות השמונים של אותה מאה השתלטה השושלת המורביטונית על אנדלוסיה, שושלת שהיתה דתית יותר, ובמושגים של ימינו, היינו מתארים אותה כפונדמנטליסטית יותר.  במאה ה- 12 החליפה אותה שושלת קיצונית יותר, המוואחידון.  באותה תקופה החלו המוסלמים לנסות ולכפות על היהודים (והנוצרים) להתאסלם.  בתקופת המורביטון יש סיפור על אחד השליטים שהבהיר לרבני ספרד שמוחמד אפשר ליהודים להמתין 500 שנים לבוא המשיח, ואם הוא לא יגיע עד אז, עליהם להתאסלם.  הכובש המורביטוני הבהיר להם שכעת חמש מאות השנים הללו הסתיימו, ועליהם להתאסלם.  הם הצליחו לחמוק מצו האיסלום באמצעות שוחד, אך כאשר הוחלף שלטון המורביטון במואחידון, שוב עמדו בפני הדרישה להתאסלם.  מרבית ההסטוריונים מעריכים שגם הרמב"ם, הנשר הגדול, שעליו נאמר ש"ממשה עד משה לא קם כמשה", היה ככל הנראה בצעירותו אנוס.  מצד שני חשוב להבין שהרמב"ם שניסה לשלב את הפילסופיה היוונית ביהדות, נחשף אליה בתיווכם של המשכילים המוסלמים בספרד.  אז נכון שהוא לא היה נאלץ להתאסלם אלמלא שלטון המואחידון בקורדובה, אבל הוא גם לא היה נחשף לכל המטען התרבותי הקלאסי, וסביר להניח שלא היה הופך לאחד מגדולי הפרשנים אלמלא השלטון המוסלמי בספרד.  אסיים את איזכור נושא אנוסי האיסלם בספרד בשיר נוגע ללב שכתב אחד מאותם אנוסים, ר' יצחק אבן עזרא, בנו של אחד מגדולי חכמי ספרד, ר' אברהם בן מאיר אבן עזרא.  בשירו, שממנו ניתן להבין שהוא עצמו (ר' יצחק אבן עזרא) התאסלם כלפי חוץ וחזר לאחר מכן ליהדות, הוא משווה את חטאו לחטאם של דמויות חשובות בתנ"ך: שבירת לוחות הברית על ידי משה, חטא בת שבע על ידי דוד, ועוד חטאים, ומבקש מחילה על חטאו שלו:

יְרִיבוּנִי עֲלֵי עָזְבִי בְרִית אֵל / בְּצֵאתִי מִבְּרִית צֶדֶק לְעַוְלָה.

הֲלֹא שִׁבַּר בְּנוֹ עַמְרָם בְּאַפּוֹ / שְׁנֵי לוּחוֹת כְּתָב נוֹרָא עֲלִילָה,

וְגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה בָא לְתָמָר, / וְאַמְנוֹן עַל אֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה,

וְגַם דָּוִד בְּחָנוֹ אֵל וְשָׁגַג / בְּבַת שֶׁבַע, וְשִׁמְשׁוֹן עִם דְּלִילָה.

טְרֵפָה לֹא אֲכַלְתִּיהָ, בְּעוֹדִי / חֲשַבְתִּיהָ בְּשַׂר פִּגּוּל נְבֵלָה,

וְאִם אֹמַר “מְשֻׁגָּע הוּא נְבִיא אֵל” / וְאוֹדֶנּוּ בְרֵאשִׁית כָּל תְּפִלָּה –

בְּפִי אֹמַר – וְלִבִּי יַעֲנֵנִי: / מְכַזֵּב אַתְּ וְעֵדוּתְךָ פְּסוּלָה!

כְּבָר שַׁבְתִּי לְצֵל כַּנְפֵי שְׁכִינָה, / אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ, הָאֵל, מְחִילָה.

 היהודים בספרד לא נעלו את עצמם בד' אמותיהם.  הם היו מעורבים בחברה, דברו ערבית, אימצו את הלבוש הערבי, הכירו את המדע החילוני, וכתבו ויצרו יצירות דתיות וחילוניות, עסקו במסחר והיו בעלי מקצועות שונים.  כל הידע והפרקטיקות שלהם לא נמחקו בתקופת המורביטון והמוואחידון, והם הפכו לנכס בתקופת הרקונקיסטה, כאשר הנוצרים החלו לכבוש מחדש את חצי האי האיברי, אך על כך, בפוסט הבא בסדרה.