היריה שנשמעה בכל העולם – רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד

"היריה שנשמעה בכל העולם", כך נהוג לתאר את ההתנקשות ביורש העצר של אוסטרו-הונגריה, הארכידוכס פרנץ פרדנינד ב- 28.6.1914 בסרייבו.  אמנם ברור שלא הרצח לבדו גרר את העולם למרחץ הדמים המטורף של מלחמת העולם הראשונה, אבל עדין זהו אחד התאורים הנכונים של הרצח.  למרות שמרבית ההסטוריונים סבורים שגם אלמלא היה נורה הארכידוכס פרנץ פרדיננד היתה פורצת בסופו של דבר המלחמה (טענה שאני בהחלט מסכים איתה), עדין הטריגר למאורעות, לאולטימטומים השונים ולבסוף לפרוץ המלחמה, היתה אותה יריה, שירה סטודנט  רזה וחולני בארכידוכס, ושהדיה נשמעו במשך שנים בחפירות באירופה, במערכה במזרח התיכון, ובספינות הטבועות באוקינוס האטלנטי.  הפוסט הפעם יוקדש לרצח עצמו, וכיצד הוא הצליח למרות שבוצע באופן חובבני להחריד, אך למזלם של הרוצחים, השלטונות בבסרביה היו אפילו יותר חובבנים מהם.

כמה מילות רקע על השחקנים הראשיים בדרמה.  עד תחילת המאה ה- 19, החזיקה השושלת האבסוברגית בכס הקיסרות של האמפריה הרומית הקדושה.  לא לבלבל בין האמפריה הרומית לבין האמפריה הרומית הקדושה.  האמפריה הרומית שייכת לעת העתיקה, ואילו האמפריה הרומית הקדושה היתה ברית רופפת של מדינות דוברות גרמנית, שהחלה את דרכה במאה העשירית לספירה, כאשר הקיסר אוטו הראשון הוכתר. לענייננו חשוב יותר פירוקה של האמפריה, בשנת 1806, לאחר התבוסה לנפוליאון בונפרטה.  הקיסר האחרון של האמפריה הרומית הקדושה, פרנץ השני, התפטר, אך הכתיר את עצמו לקיסר אוסטריה.  למרות השם של האמפריה, הוא כלל בקיסרות בניי 11 לאומים שונים ואזורים שהיום הם בתחומי אוסטריה, הונגריה, סלובקיה, צ'כיה, קרואטיה, פולין ואיטליה.  להונגרים באמפריה היתה אוטונומיה נרחבת.  היתה להם ממשלה משל עצמם ופרלמנט משל עצמם.   האיחוד התבטא בכך שהמוסדות ההונגרים היו כפופים לקיסר האוסטרי.  בשנת 1848 פרצה שורת מרידות באירופה, במה שמכונה "אביב העמים".  גם ההונגרים מרדו, אך המרד כשל, וכתגובה, האוסטרים ביטלו את האוטונומיה של ההונגרים.  הם חילקו את הונגריה לחמישה מחוזות, שנשלטו על ידי הקיסרות ממש כמו שאר המחוזות באמפריה.  ההסדר הזה, שדיכא לחלוטין את ההונגרים לא החזיק זמן רב.  בשנות השישים של המאה ה- 19 פרצה מלחמה בין פרוסיה ואיטליה לבין אוסטריה.  אוסטריה נחלתה תבוסה מוחצת במלחמה, והתוצאה גרמה לרפורמה בקיסרות.  הקיסר האוסטרי באותו הזמן, פרנץ יוזף, שהבין שהמתחים בין הלאומים השונים בתוך האמפריה מחלישים אותה מבפנים, העדיף לשנות את המדינויות וללכת לפשרה עם ההונגרים. הפשרה היתה מרחיקת לכת.  הפעם, ההונגרים לא רק קבלו אוטונומיה, אלא האמפריה הפכה לאמפריה דו ראשית, ושמה שונה לאמפריה האוסטרו – הונגרית.  המחוזות ההונגרים שוב אוחדו, נשלטו על ידי פרלמנט הונגרי ועל ידי ממשלה הונגרית שלא היתה כפופה לפרלמנט האוסטרי או לממשלה האוסטרית, אך היתה כפופה לקיסר האוסטרי, שהחזיק גם בתואר מלך הונגריה.  הצבא והצי נשלטו על ידי הקיסר, ושירתו בהם קצינים אוסטרים והונגרים.  דגל הקיסרות שונה, והוא כלל למעשה גם את דגל אוסטריה וגם את דגל הונגריה.  למעשה, מעמדה של הונגריה לאחר הרפורמות השתווה למעמדה של אוסטריה.  עדין היו בני עמים נוספים באמפריה, אך כאמור האמפריה היתה אמפריה דו ראשית, בראשות ההונגרים והאוסטרים בלבד.

לקיסר אוסטריה ומלך הונגריה, פרנץ יוזף היה בן ושלוש בנות (אם כי אחת מהן מתה בגיל שנתיים).  בנו, רודולף, היה השלישי שנולד, אך כאמור, אחת מאחיותיו הגדולות נפטרה כאשר היתה בת שנתיים.  למרות שאחות גדולה ממנו שרדה, החוקים באותה תקופה נתנו עדיפות לבן הנולד, ללא קשר לשאלה האם יש לו אחיות מבוגרות ממנו, ורודולף הוכרז כיורש העצר.  כיאה ליורש עצר, ומי שישב על כס קיסר אוסטריה ומלך הונגריה, היה על רודולף להתחתן עם בת למשפחת מלוכה.  הוחלט שהוא יתחתן עם סטפני, נסיכת בלגיה.  בתחילה היה נראה שהנישואים עולים יפה, והיא גם ילדה בת יחידה, אך במהרה החלו חיכוכים בין שני בני הזוג, שהתחננו לפני הקיסר שיאפשר להם להתגרש.  צריך לזכור שלא רק מדובר במאה ה- 19, שבה, מן הסתם, היתה שמרנות גדולה מהיום, אלא גם מדובר על זוג קתולי.  האישור לא התקבל, ושני בני הזוג החלו לגור בנפרד ולנהל פרשיות אהבים מחוץ לנישואים.  רודולף מצא לעצמו אהבה חדשה, ברונית אוסטרית בשם מריה אלכסנדרה פון וטסרה (ידועה יותר בשם המקוצר מרי וטסרה).  למרות תחינותיו של רודולף בפני אביו, הקיסר, הלה התנגד להתרת הנישואין בינו לבין סטפני.  ב- 30.1.1889, שהו רודולף ומירי וטסרה בבקתת הציד של רודולף, בעירה מאיירליג.  בבוקר, הגיע חבר של רודולף, הרוזן הויוס, יחד עם משרתו האישי של רודולף, לושק.  רודולף, והרוזן הויוס, קבעו לצוד ביחד באותו היום, אך כאשר דפקו המשרת והחבר על הדלת, לא נשמעה שום תגובה מבפנים.  לבסוף הביא המשרת גרזן, ופשוט שבר את הדלת.  המראה בחדר השינה של הביקתה היה מחריד.  גופתה של מירי וטסרה היתה שכובה על המיטה, נוקשה.  גופתו של הנסיך היתה ישבה או שכבה (יש שתי גרסאות שונות) לצד המיטה, לידו כוס ריקה, ומפיו שובל דם.  השניים התאבדו ביחד, אך ככל הנראה הברונית התאבדה מספר שעות לפני הנסיך.  הטרגדיה הזאת שברה את הקיסר ואת הקיסרית, אך לענייננו חשוב שכעת לא היה לקיסר, פרנץ יוזף, בן שירש את כסאו.  הבא בתור היה צריך להיות אחיו של הקיסר לודוויג, אך הוא היה הומו, וכלל לא טרח להסתיר את נטיותיו המיניות, (אחיו, הקיסר, אף גירש אותו מוינה בגלל נטיותיו) ולכן היה ברור שהוא לא יוכל להתמנות ליורש עצר או לקיסר.  הוא גם מעולם לא הביא צאצאים לעולם, כך שהבא בתור היה האח הבא של פרנץ יוזף,  קרל לודויג.  קרל מת בשנת 1896, וכך הפך בנו, האחיין של הקיסר פרנץ יוזף, הארכידוכס פרנץ פרדיננד ליורש העצר.

היחסים בין יורש העצר, פרנץ פרדיננד לבין דודו הקיסר היו מתוחים.  פרנץ פרדיננד התאהב בבת אצולה מבוהמיה (היום חלק מצ'כיה) בשם סופיה צ'וטק.  דודו, הקיסר התנגד לנישואין הללו, משום שהוא ציפה שיורש העצר יתחתן עם בת למשפחת מלוכה, ולא עם "סתם" בת אצולה.  לבסוף, אולי משום שזכר את הגורל הטראגי של בנו, אישר את החתונה באי רצון בולט, אך התנה אותה בכך שאשת יורש העצר לא תקבל תואר מלכותי, וגם הצאצאים שלהם לא יקבלו לא תואר מלכותי, לא יוכלו לרשת את הכס וגם לא יוכלו לרשת דבר מהרכוש המלכותי.  חצר הקיסר לא חסכה השפלות מסופיה.  בכל הטקסים הרשמיים הם הקפידו שהיא לא תעמוד או תשב לצד בעלה, יורש העצר, משום שלא היה לה תואר מלכותי.   למעשה, היא קבלה יותר כבוד מחצרות המלוכה הארופאיות מחוץ למדינתה מאשר בחצר הקיסרות בארצה שלה.   מעבר להשפלה החוזרת ונישנת של אישתו, יורש העצר והקיסר לא ראו את עתיד האמפריה עין בעין.  פרנץ פרדיננד רצה להשוות את מעמד הסלאבים למעמד ההונגרים, ולהפוך את האמפריה הדו ראשית לאמפריה תלת ראשית.  הקיסר לא העלה בדעתו לערוך רפורמה שכזאת.  מבחינה פוליטית היה פרנץ פרדיננד סוג של אניגמה.  מצד אחד הוא רצה לשפר את מעמדם של הסלאבים באמפריה, וטען שכל גבר באמפריה צריך לקבל זכות הצבעה, לא רק האוסטרים והגרמנים (אנחנו מדברים על סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה העשרים.  אמנם הוא לא העלה על דעתו שגם נשים ראויות להצבעה, אבל גם הרעיון שכל גבר יקבל זכות הצבעה ללא קשר ללאום, לדת או למצבו הכלכלי נחשב לרעיון מתקדם).  מצד שני, הוא רצה לחזק את סמכות הקיסרות, ולהפוך את המשטר לצנטרליסטי יותר.  אומרים עליו שהוא ראה במשטר ברוסיה הצארית את סוג המשטר האידיאלי.  איך זה מסתדר עם לתת זכויות הצבעה לכולם?  פרנץ פרדיננד תיעב את ההונגרים.  יש עדויות שונות על אמירות שאפשר להגדירן בפשטות כגזעניות נגד ההונגרים.  ההסטוריונים מעריכים שהרפורמות הללו, שהוא רצה לקדם נועדו לשני דברים.  הראשונה, להקטין את המתחים של הלאומים השונים באמפריה, והשניה להקטין את ההשפעה של ההונגרים.   הן בשום פנים לא באו בשל האמונה בזכות ההצבעה או ברצון להעניק חרות לנתיני האמפריה.  אגב, יש עדויות על התבטאויות עוינות גם נגדינו, היהודים (וגם נגד ליברלים והבונים החופשיים). 

בוסניה היתה חלק מהאמפריה העות'מנית כבר מהמאה ה- 16.  בשנת 1875 החלה התקוממות שנחשבת עד היום להתקוממות הגדולה ביותר כנגד העות'מנים.  ההתקוממות החלה בהרצגובינה, על ידי הנוצרים, והתפשטה גם לבוסניה.  בשנת 1877 פרצה מלחמה בין רוסיה, שתמכה בסלבים המורדים, לבין האמפריה העות'מנית.  במלחמה הנחילה רוסיה תבוסה מוחצת לעות'מנים, ולמעשה שחררה את בלקן משלטון האמפריה.  שאר מעצמות אירופה שחששו מהגדלת עוצמתה של רוסיה בבלקן, אילצו אותה להשתתף בקונגרס ברלין שנערך בשנת 1878, ובו בוטל חוזה הכניעה של האמפריה העות'מנית, והתקבלו החלטות שמתנו את כוחה של רוסיה בבלקן.  אחת ההחלטות היתה העברתן של בוסניה והרצגובינה לחסות אוסטרו-הונגריה.   בשנת 1908 סיפחה אוסטרו-הונגריה את בוסניה הרצגובינה לאמפריה, בניגוד מוחלט להחלטות קונגרס ברלין ורצון רוב תושביה, שראו את עצמם כחלק מסרביה.  התסיסה במחוז מעולם לא פסקה, והוא תמיד נחשב לאחד המחוזות הבעייתיים באוסטרו-הונגריה. 

עצמאותה של סרביה (שהיתה דה פאקטו עצמאית מזה מספר שנים) הוכרה בקונגרס ברלין, אך נאסר עליה לנסות ולהרחיב את ריבונותה או השפעתה על מחוזות סרבים מחוצה לה.  במאי 1903 התחוללה הפיכה בסרביה.  המלך הפרו אוסטרו הונגרי, אלכסנדר הראשון, נרצח, ואת השלטון תפס בית מלוכה חדש, בית קאראג'ורג'ביץ, שהיה פרו רוסי.   לאחר ההפיכה השתנה אופי המלוכה, ונטה יותר למונרכיה חוקתית, שבה המלך פחות מתערב בפוליטיקה.  בהדרגה התחזק הכח של המפלגות הלאומניות, שדרשו איחוד של המחוזות בעלי האוכלוסיה הסרבית עם ממלכת סרביה.  בין הקושרים שתכננו את ההפיכה ורצח המלך הקודם היה קצין בשם   דרגוטין דימטרייביץ', שנודע יותר בכינוי אַפִּיס.  אפיס היה לאומן סרבי, ותמך בהרחבת ממלכת סרביה, והחלתה על כלל המחוזות הסרבים הנמצאים מחוץ לתחומי הממלכה.  כמו קציני צבא רבים, במקביל להיותו קצין בצבא, הוא היה חבר בארגון טרור שניקרא "איחוד או מוות", אך היה ידוע יותר בכינוי "היד השחורה".  בניגוד לרוב הקצינים, אפיס לא היה חבר מהשורה ב"יד השחורה", הוא עמד בראש הארגון.  כן, קצין בכיר במודיען הצבאי של סרביה, עמד במקביל בראש ארגון טרור.  אין אמנם הוכחה ש"היד השחורה" יזמה את ההתנקשות בפרנץ פרדיננד, אבל ככל הנראה היד השחורה לפחות סייעה להתנקשות. 

המתנקש, גברילו פרנציפ, היה לאומן סרבי.  הוא רצה להצטרף לכוחות הגרילה הסרבים במלחמת הבלקן הראשונה (1912), אך סורב בגלל ממדי גופו הקטנים.  הוא נפגש עם הגנרל הסרבי טנקביץ', שפיקד על הכוחות הללו, אך גם הוא סירב לקבלו, ואף הסביר את זה בכך שפרצניפ הוא קטן וחלש מדי.  לאחר מכן הוא הצטרף ל"יד השחורה".  פרנציפ לא היה מתנקש יחיד.  יחד עימו היו עוד שישה מתנקשים.  בחודש מאי יצאו פרנציפ ושניים מחברי החוליה לבלגראד, שם התאמנו בירי, וקיבלו ארבעה אקדחים, שש פצצות וגלולות ציאניד להתאבדות מידי מיג'ור ווז'ין טאנקוסיץ', שהיה פעיל ביד השחורה.  לאחר שהשלימו את אמוני הירי, וקיבלו את אמצעי הלחימה, היה עליהם לעבור את הגבול ולחזור לבוסניה.  הם התפצלו, פרנציפ וחבר נוסף גנבו את הגבול ביחד בסיוע אחד מקציני הצבא הסרבים, שהיה חבר ב"יד השחורה" ואיכר בוסני, והחבר השלישי עבר את הגבול לבדו.  האיכר הבוסני שסייע לפרנציפ וחברו, היה למעשה סוכן כפול שהעביר מידע מדוייק על מסע החוליה ואמצעי הלחימה שברשותה למשרד הפנים בבלגראד.  הדיווח הגיע לשולחנו של ראש הממשלה הסרבי, ניקולה פשיץ, והוא אף התייחס אליו בכתב, אך פרט להוראה מעומעמת להפסיק את הברחת הנשק מסרביה לבוסניה, הוא לא עשה דבר בנידון.  אחד משרי הממשלה העיד, שנים לאחר מכן, שפשיץ ציין במפורש שעל החוליה הוטל לרצוח את הארכידוכס פרנץ פרדניננד, אך זוהי עדות יחדיה שנמסרה שנים לאחר המלחמה, ואז לא היה נהוג לתעד בפרוטוקול את ישיבות הממשלה, כך שלא בטוח שהוא אכן התייחס למזימה.  אגב, פשיץ ואפיס נחשבו לאויבים, ואין סיבה להאמין שפשיץ היה שותף למזימותיו של אפיס.

ביוני 1914, ערך הצבא האוסטרו-הונגרי תמרונים באזור הגבול עם אוסטריה.  פרנץ פרדיננד שימש כמפקח הכללי של הצבא, ולכן הגיע למקום על מנת לצפות בתמרונים.  הוא החליט לנצל את ההזדמנות ולבקר בסרייבו, בירת המחוז הבוסני.  הידיעה על ביקורו הצפוי פורסמה מספר שבועות מראש.  כפי שאתם מבינים, לא רק תומכיו קראו את הידיעות על ביקורו הצפוי.  אחד הדברים המוזרים ביותר בהתנקשות היא, שהיא לא היתה בלתי צפויה לחלוטין.  ז"א, גם ללא אזהרה מפורשת מצד ממשלת סרביה, השלטונות באוסטרו-הונגריה היו אמורים להבין את הסיכון שבביקור יורש העצר באחד המחוזות העויינים ביותר, כזה שהיתה בו בעיית טרור.   אחת הבדיחות מאותה תקופה מתארת שני בוסנים כשאחד שואל את חברו מה השעה בפצצה שלו.  גם פרנץ פרדינניד עצמו התייחס, גם אם בציניות לאפשרות שיתנקשו בחייו.  מכוניתו החלה להתחמם יתר על המידה, ולכן הוא נאלץ לנסוע לבוסניה ברכבת.  הוא העיר בזעף לאישתו: "הנסיעה שלנו מתחילה בסימן מבטיח, כאן המכונית עולה באש, ושם יזרקו עלינו פצצות".  אמר, ולא ידע עד כמה צדק.  ביוני ירה תלמיד בית ספר במושל קרואטיה בזאגרב, אך החמיץ ופגע בפקיד בממשל הקיסרי.  במרץ 1914 נרצח סגן הבישוף של טרנסילבניה באמצעות פצצה שנשלחה אליו בדואר.  אין זאת חוכמה בדיעבד להבין שהאיום על חייו של יורש העצר היה צריך להיות ברור ומובן לשלטונות.  יתרה מזאת, כאשר ראש המחלקה המדינית של מושל בוסניה העיר על הסכנה הנשקפת לארכידוכס מצד היד השחורה, הגיב המושל בזלזול והאשים אותו שהוא מפחד מילדים.  גם תאריך הביקור היה צריך להדליק אור אדום.  היה זה ה- 28.8, היה זה תאריך הציון של קרב  קוסובו שנערך בשנת 1389, ושנחשב על ידי הסרבים לארוע מכונן, וביום הציון שלו היו לעיתים רבות מתיחות בין הסרבים לבין כובשיהם.

הזוג המלכותי (יורש העצר ואישתו) היו אמורים להכנס לסרייבו ב- 28.6, אך הם ערכו שנוי של הרגע האחרון, ונכנסו לבקר במספר חנויות למלאכת יד.  סקרנים רבים, בינהם גם פרנציפ עצמו, ראו אותם בוחנים את הסחורה.  נראה היה שבני הזוג נהנים מאוד מהביקור.  בערבו של אותו היום פגש הזוג המלכותי את ד"ר יוסף סונאריץ' מתומכי האוסטרים בבוסניה, שהמליץ לבטל את הביקור, מחשש לחיי יורש העצר.  הדוכסית לחצה את ידו בחום ואמרה לו שככל הנראה דאגתו היתה לשוא.  כאשר הם ביקרו בחנויות הם התקבלו בחום ובלבביות.  ד"ר סונאריץ' אמר לה שהוא מתפלל לאלוהים שיהיה לו הכבוד לפגוש אותה למחרת בערב, בסיום הביקור, ושהיא תוכל לחזור על מילותיה אלה.

למחרת, בעשר בבוקר, שוב נכנס הזוג המלכותי לעיר, הפעם באופן רשמי.  הם הגיעו לתחנת הרכבת בסרייבו, שם סקרו משמר כבוד, עלו על מכונית פתוחה (!), והחלו בנסיעה איטית ברחבי סרייבו מתחנת הרכבת אל העיריה, במסלול שפורסם מראש.  לא פחות משבעה קושרים עמדו במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשני, מתוך רצון שאם האחד יכשל, תמיד הבא אחריו יוכל לנסות ולהתנקש בארכידוכס.   כאשר עברה המכונית על פני המתנקש הראשון, הוא פשוט קפא על מקומו ולא עשה דבר.  מאוחר יותר הוא טען שלידו עמד שוטר, והוא העריך שהשוטר יגיב מספיק מהר כדי להכשיל את ההתנקשות, ובכך יגדיל את הערנות של השוטרים ויכשיל גם את שאר המתנקשים הפוטנציאלים.  גם המתנקש השני שהרכב עבר מולו לא הגיב.  כאשר הרכב עבר אל מול המתנקש השלישי, נדלקו צ'ברינוביץ', הוא זרק את הפצצה שברשותו על רכבו של הדוכס.  נהג הרכב שהבחין בחפץ שנזרק לכיוון הרכב, האיץ את הרכב, הפצצה פגעה בחלקו האחורי של הרכב, אך ניתזה והתפוצצה בסמוך לרכב הבא בשיירה, ופצעה שניים מנוסעי הרכב, ומספר צופים.   מיד לאחר מכן ניסה המתנקש להתאבד.  הוא בלע את גלולת הציאניד שניתנה לו, וקפץ לנהר מיליאצקה, החוצה את העיר סרייבו.  הוא נשלף במהירות מהנחל בחיים.  הציאניד לא היה יעיל (או שהיה פג תוקף או שהיה בכמות נמוכה מדי.  הסיבה לא ברורה, אבל הוא פשוט לא הרג אותו), והנחל במקום בו קפץ היה רדוד.   בשלב הזה מכוניתו של הדוכס נסעה במהירות לבית העיריה, כאשר היא חולפת על פני שאר המתנקשים שלא יכלו לפעול הן בשל מהירות הנסיעה והן בשל ערנות השטרים והחיילים.  גברילו פרניציפ המאוכזב עזב את המקום ונכנס לבית קפה בשם "מוריץ שילר" על מנת לתפוס פרופיל נמוך ככל האפשר. 

לאחר שרכבו של הדוכס הגיע לעיריה, החל טקס קבלת פנים.  ראש העיר סרייבו הקריא נאום שהוכן מראש, ובו הוא מכריז שתושבי העיר מקבלים בברכה את הוד מעלתו יורש העצר.  פרנץ פרדיננד לא התאפק ושאל אותו בסרקסטיות האם זריקת פצצות נחשבת לנאמנות וקבלת פנים חמה.  אישתו של הארכידוכס לחשה דבר מה לאוזנו, והוא נרגע ואיפשר לראש העיר הנבוך להמשיך בטקס.  לאחר הטקס דנו הפונקציונרים השונים בשאלה איך להמשיך את הביקור.  המושל של בוסניה, הגנרל פוטיורק, שעוד לפני הביקור הביע זלזול מהחשש לנסיון התנקשות, המשיך לזלזל בסכנה גם לאחר נסיון ההתנקשות שנכשל.  כאשר הועלתה ההצעה לבטל את המשך הביקור, הוא הודיע שהוא לוקח אחריות מלאה לכך שלא יהיו עוד נסיונות התנקשות בארכידוכס.  כאשר שוב הובע חשש לחיי יורש העצר, הוא שאל האם מישהו חושב שסרייאבו מלאה ברוצחים.  גם על ההצעה להביא לעיר חיילים נוספים, מהתמרון שנערך באזור, הוא הגיב בשלילה, משום שאין להם מדי שרד המתאימים לביקור מלכותי שכזה.   לאחר מכן הודיע הארכידוכס על רצונו  לשנות מעט את תונכית הביקור, ובמקום לנסוע למוזאיון בסרייבו, לנסוע לבקר את הפצועים בבית החולים.  מרבית הנוכחים התנגדו לכך, וניסו לשכנע את יורש העצר לוותר על כך, בשל הסיכון הכרוך בנסיעה ברחובות העיר.  מי שתמך בבקשה היה שוב, הגנרל פוטיורק (אגב, גם לאחר פרוץ המלחמה הוא כשל לחלוטין, וכוחותיו נהדפו על ידי הסרבים תוך כדי מרחץ דמים.  בינואר 1915 הוא הודח מהצבא.  הוא נפטר בשנת 1933 בגיל 80).  הדבר היחיד שהוא הסכים, היה לנסוע דרך רחובות צדדיים יותר לבית החולים, ולא בדרך הקצרה, אך בתוך המהומה שהיתה, איש לא עדכן בהחלטה את הנהגים, כך שהם לא ידעו על השינוי ביעד הנסיעה.  אישתו של הארכידוכס, הדוכסית סופיה, החליטה להתלוות אליו.  הם עלו שוב על המכונית הפתוחה (מדהים לחשוב שאפילו לא חשבו לפחות להעביר את הזוג למכונית סגורה), והחלו את הנסיעה מבית העיריה לבית החולים.  כאמור, איש לא עדכן את הנהגים שיעד הנסיעה שונה, והשיירה החלה לנסוע לכיוון המוזיאון.  בפניה הראשונה השגויה, הבין הגנרל פוטיורק את הטעות.  המכונית שבה נסע הזוג המלכותי היתה המכונית השלישית בשיירה, בה גם ישב הגנרל.  הוא נעמד והחל צעוק למכוניות לפניו שהן נוסעות למקום הלא נכון.  גם הנהג של המכונית שלו כבר פנה, וכעת הוא נעצר והחל לשלב את ההילוך לרוורס, על מנת לחזור למסלול הנכון.  רצה הגורל, והעצירה הלא מתוכננת הזאת ארעה מול בית קפה, ששמו "מוריץ שילר".  גברילו פרנציפ, שבדיוק יצא מבית הקפה, התקשה להאמין למזלו הטוב.  ממש מול עיניו הנדהמות, עצר הרכב המלכותי.  הוא שלף את אקדחו וירה שני כדורים מטווח של מטר וחצי.  הכדור הראשון פגע בדוכסית מריה, אשת יורש העצר.  הכדור השני פגע ביורש העצר עצמו.  מריה מתה מיד (או לפחות איבדה את הכרתה).  בעלה, יורש העצר בכה והתחנן לפניה שתחיה למען ילדיהם.  כעבור דקות ספורות גם הוא איבד את הכרתו ונפטר בעצמו מפגיעת הכדורים.

המתנקש, פרנציפ נעצר מיד.  בשל גילו הצעיר הוא לא נידון למוות, אלא לעשרים שנות מאסר.  מכיון שהוא היה חולה בשחפת, הוא מת בכלא טרזין באפריל 1918 כאשר הוא שוקל 40 ק"ג בלבד.

חצרו של הקיסר, שתיעבה את הדוכסית סופיה בחייה, לא חסכה בהשפלות גם לאחר מותה. ראשי מדינות אירופה התבקשו שלא להגיע להלוויה. על קציני הצבא נאסר להצדיע לכירכרה שעליה הונחו שני הארונות. הארון של יורש העצר היה גדול יותר, באופן משמעותי מארונה של אישתו. על ילדיהם נאסר להגיע להלוויה, והשיא: היה נסיון לחייב את הילדים לשלם את הוצאות ההלוויה של אימם. מכיון שעוד בחייו ידע פרנץ פרדיננד שאין סיכוי שיסכימו לקבור את אישתו באתר הקבורה הקיסרי, הוא ביקש להיקבר לצידה באחת הטירות שהם אהבו, טירת ארשטטן.

הרצח עורר שרשרת תגובות שגרמה, בסופו של דבר, לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.  אפרט אותם מאוד בקצרה.  ביולי 1914 אוסטריה הגישה אוליטמטום משפיל לסרביה, שבה דרשה, בין היתר, לסלק מהצבא הסרבי קצינים לאומנים; לאפשר לה, לאוסטריה לחקור את הרצח גם בתחום סרביה; שסרביה תפרק את כל האגודות הלאומניות הסרביות; הכרזה של סרביה להתנגדות לאיחוד מחוזות סרבים עימה; לאפשר לאוסטריה להתערב בתוכניות הלימודים של מערכת החינוך בסרביה.  למרות שסרביה הסכימה למרבית הדרישות, אוסטריה החליטה לפלוש אליה (למעשה, הם ציפו לדחיה מוחלטת של האולטימטום, והוא הוגש רק על מנת שהסרבים ידחו אותו, ויעניקו לאוסטרים תירוץ לפלישה).  חמישה ימים לאחר הכרזת האוליטמטום, הכריזה אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה.  רוסיה, בעלת בריתה של סרביה, הכריזה על גיוס כללי, שגרם לגרמניה להגיש אולטימטום לצרפת ולרוסיה, לבל יתערבו במלחמה בבלקן.  בראשית אוגוסט הכריזו גרמניה וצרפת על גיוס כללי, ולאחר מכן הכריזה גרמניה על מלחמה נגד צרפת.  יום למחרת, 4.8.1914, גרמניה פלשה לבלגיה, ובריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה.  באמצע אוגוסט החלו התגשויות ראשונות בין האוסטרים לרוסים בגאליציה.  בתוך כחודש וחצי, מהרצח, היו כבר המדינות החשובות ביותר באירופה במלחמה.  הפרדוקס הקשה ביותר הוא העובדה שאילו הארכידוכס היה בחיים, הוא היה עושה ככל יוכולתו על מנת למנוע את המלחמה.  הארכידוכס עצמו התנגד למלחמה בין רוסיה לאוסטריה, ושאף תמיד להגיע להסכמה בין הקיסרים. הוא אף התנבא שאם רוסיה ואוסטרו הונגריה ילחמו זאת בזאת, יהיה זה סופם של השושלות של בית רומנוב ובית אבסבורג.    סיום המלחמה, לאחר ארבע . שנים, הוכיח שהוא צדק בנבואתו זאת. אם היה מישהו שהיה חסר בשבועות הספורים בין ההתנקשות לפרוץ המלחמה, מישהו שינסה למנוע את מרחץ הדמים הזה, היה זה דווקא הארכידוכס, שהרצחו החלה את שרשרת הגיוסים והאולטימטומים שקדמו לפרוץ המלחמה.