בפוסט הראשון בסדרה כתבתי על התקדים לאנוסים בספרד, במאה השביעית לספירה, תחת שלטון הויזוגותים, על התקדים שנקבע בקשר למעמד היהודים באירופה הנוצרית כעבדי המלך, על השיפור במעמד היהודים עם כיבושה של ספרד על ידי המוסלמים, וההידרדרות במצבם תחת שושלות המורביטון והמוואחידון.
בפוסט השני כתבתי על השינוי במעמד היהודים בספרד המוסלמית. כיצד, קצת בדומה לכיבוש ספרד על ידי המוסלמים, תקופת הרקונקיסטה, כיבושה מחדש של ספרד על ידי הקתולים, שיפרה מאוד את מצב היהודים, אך במאה ה- 13 החל היחס ליהודים משתנה לרעה. הפוסט השני הסתיים במלחמה בין פדרו הראשון, מלך קסטיליה, לאחיו למחצה אנריקה, וכיצד המלחמה הזאת השפיעה לרעה על היחס כלפי היהודים. למרות שאפשר להבין את הפוסט הזה ללא שני הפוסטים הקודמים בסדרה, אני ממליץ למי שלא קרא אותם שיקרא אותם.
באוקטובר 1390 נפל מסוסו מלך קסטיליה חואן הראשון ומת. אחריו עלה לשלטון בנו, אנירקה השלישי, שהיה נער צעיר, בן 11 בלבד. השלטון בפועל היה כעת בידי מועצת עוצרים. את החולשה הבלתי צפויה של השלטון המרכזי, ניצל סגן הבישוף של עירה בשם אסיחה, אדם בשם פראן מרטינס. מרטינס היה כנראה ממוצא נחות, ולא הצליח להתקדם בשורות הכנסיה. כבר בשנות השבעים הוא הטיף בארסיות כנגד היהודים. לאחר עלייתו לשלטון של אנריקה השני, קרא מרטינס לפגוע ביהודים. להפתעתו, המלך החדש, למרות טבח היהודים שארגן בזמן המאבק על השלטון, הורה לערים השונות להתעלם מהוראותיו של מרטינס. לאחר מותו של אנריקה השני עלה לשלטון חואן הראשון. שוב ניסה מרטינס לעורר מהומות כנגד היהודים, ושוב המלך הורה להתעלם ממנו. מרטינס החל להאשים את המלכים ואפילו את האפיפיור (!) שתמך במלך, שעמדתם כלפי היהודים נובעת מכספי שוחד. היה זה כבר יותר מדי מצד הארכיבישוף פדרו בלוסה, שהיה ממונה על מרטינס. בשל ההתקפות על האפיפיור הוא הכריז על מרטינס כ"מורד חשוד במינות", הודיע שעליו לעמוד למשפט ועד אז הוא מודח מכל תפקידיו. אולם למרבה הצער, זמן קצר לאחר מכן, עוד בטרם הספיק להעמיד את מרטינס לדין, נפטר הארכיבישוף בלוסה. גם המלך חואן מת בתאונה מסתורית. השמיים, כך חש מרטינס, מסלקים את כל אויביו וזה רק עניין של זמן עד שהוא יצליח לעורר את הספרדים להיפטר מהיהודים שנואי נפשו. מרטינס המרה את פי הכנסיה ואת פי מועצת העוצרים אבל הללו שחששו מהפופולאריות שלו, לא העזו לעצור אותו. בסוויליה החלו גם האצילים לחשוש ממרטינס, ודרשו ממפקד המשטרה בעיר שיפעל. הלה תפס שניים מראשי המסיתים, הילקה אותם בפומבי, ואסר אותם. כתגובה הסתער ההמון על בית המעצר, שחרר את שני העצורים וכלא במקומם את מפקד המשטרה. מועצת העוצרים החליטה לנהוג בקו מאופק. הם פיטרו את מפקד משטרת סביליה, ומינו במקומו אציל שתמך בקו פשרני. מיותר לציין שבמרטינס הם לא העזו לגעת. הם אפילו לא שלחו צבא לסביליה. מרטינס המשיך להסית כנגד היהודים, וביום שבת, 4.6.1391 פרץ ההמון המוסת בסביליה לשכונת היהודים, והחל פורע בהם. סיסמאת ההמון היתה "הטבלה או מוות!". אני חוזר לרגע ומזכיר שהכנסיה התנגדה להטבלה באונס. מי שמצטרף לאמונה הנוצרית אמור לעשות כך מרצונו, לא על מנת להציל את חייו. אך אין זה מפתיע שמרטינס, שלא כיבד את ההיררכיה הכנסייתית, גם לא כיבד את פסיקותיה בקשר ליהודים או בנושאים אחרים. מסביליה התפשטו מהומות הדמים אל שאר ערי ספרד. בחלק מהערים הללו החריבו הפורעים את בתי הכנסת והשכונות היהודיות, במקרים אחרים הפכו את בתי הכנסת לכנסיות. היו שהשתלטו על רכוש של יהודים שנהרגו. מקורות שונים מוסרים מספרים שונים על ההרוגים ועל אלה שהמירו את דתם תחת האיום על חייהם. הערכות הן שמספר הממירים את דתם היה גבוה ממספר המתים. חלק מההסטוריונים מעריכים שמספר הממירים את דתם עמד על כמאה וחמישים אלף. אחד המקורות המספרים ממקור ראשון על הפרעות הוא מכתבו של ר' חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ, אחד ממנהיגי יהדות ספרד, שניצל מבלי להיטבל לנצרות, וכתב לקהילת יהודי אוויניון, בתחינה שינסו לשכנע את האפיפיור שינסה גם הוא להרגיע את הרוחות:
"יום ראש חודש תמוז קנ"א [4 ביוני 1391] המר והנמהר , דרך ה ' קשתות האויב [על פי איכה ב' 4] על קהילת סבילייאה רבתי, עם שהיו בה כמו ששה או שבעה אלפים בעלי בתים. הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב, אך רובם המירו, ומהם מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים, והיו מסילות היהודים יושבים בדד [על פי איכה א' 1] ורבים מתו על קידוש השם, ורבים חיללו ברית קודש.
משם יצאה אש ותאכל כל ארזי הלבנון, העיר הקדושה קהילת קורטובה. גם שם המירו רבים, ותהי לחורבה".
בהמשך מכתבו מפרט קְרֶשְׂקַשׂ את שהתרחש בערים שונות בספרד. הסיכום של מכתבו עגום לא פחות מהתאורים שבו:
"סוף דבר: במלכות ולינציאה לא נשאר יהודי זולתי במקום אחד הנקרא מורביאדרו. ובמחוז קטלוניה לא נשאר יהודי זולתי בערי הסגנים והפחות, שלא שלחו יד בהן בכל המקומות. אנחנו פה היום בכל מדינות אראגון, אין פרץ ואין צווחה. בחמלת ה ' עלינו, הותיר שריד בכל מקומות אלו. אחר ההשתדלות הנמרץ והפיזור הרב מכל רכושנו, לא נשאר לנו בלתי גוויותינו. ובכל זאת, לבנו יהגה אימה, ועינינו אל אבינו שבשמים נשואות, עד שיחוננו וירפאנו ממכאובנו, ואל יתן למוט רגלינו. כן יהי רצון. אמן."
פרעות קנ"א היו גם טרגדיה אישית כואבת עבור הרב קְרֶשְׂקַשׂ עצמו. בנו היחיד נרצח במהלך הפרעות בברצלונה. בניגוד לגירוש ספרד, שיתרחש מאה ואחת שנים לאחר הפרעות הללו, פרעות קנ"א לא רק שלא אורגנו על ידי המלוכה או המדינה, למעשה הן היוו סוג של מרד כלפי השלטונות. בארכיון של ברצלונה יש מכתב שנכתב על ידי המלך ז'ואן והמלכה ואיולנט (מלכי אראגון), שבהם הם מורים לאצילי ברצלונה להגן על היהודים, ובמיוחד על בנו של קְרֶשְׂקַשׂ, אך כפי שכבר נכתב, גם הוא היה בין ההרוגים. כפי שכתב קְרֶשְׂקַשׂ עצמו, ולפי הערכות מרבית ההסטוריונים ברוב הקהילות שהותקפו מספר המומרים היה גבוה ממספר הניצולים ומספר הנספים. ההתנצרות ההמונית הזאת יצרה בעיות רבות וקשות בשארית הפליטה. הבעיה הבסיסית ביותר היתה שלמרות שהשלטונות התנגדו לפרעות ולניצור בכח הזרוע, הרי שמרגע שאדם עבר הטבלה, בין אם מרצונו ובין אם לא מרצונו, אין דרך חזרה. לא ניתן לבטל את סקרמנט ההטבלה, וללא קשר לנסיבות ההטבלה, המוטבל אינו רשאי לחזור לדתו המקורית. בגלל חוסר היכולת לבטל את הטבלה וההמרה לנצרות, היו משפחות שנקרעו כאשר חלקן התנצר וחלקן האחר שרד את הפרעות מבלי להתנצר. תעודות שונות מתארות סיטואציות קשות שנוצרו עקב התפצלות המשפחות בין יהודים לנוצרים חדשים, הורים וילדים או אפילו בעל ואישה שמצאו את עצמם בני דתות שונות לא היו מחזה נדיר. אחת הבעיות הקשות היתה דינם של אלמנות שגיסן, שהתנצר, וסירב לייבם אותן או לערוך טקס חליצה. לאלמנות שכאלה אסור היה להנשא בשנית לפי הדין היהודי. יש תיעוד לפיו הכריחה מלכת אראגון בעצמה מתנצר שכזה, ששינה את שמו היהודי ממאיר סוחן למנואל סלוואדור, לעבור טקס חליצה על מנת לאפשר לגיסתו היהודיה להתחתן בשנית.
פרעות קנ"א הם אלה שגרמו להופעת האנוסים בספרד, כתופעה נרחבת, הרבה לפני יסוד האינקויזיציה. כתלמיד בבית הספר חשבתי שהאנוסים הם תוצאה של האינקויזיציה, אך בהמשך הסדרה נראה שזה הפוך, האינקויזיציה הוקמה כדי לפקח על הנוצרים החדשים, שמתחילים להוות תופעה חברתית לאחר פרעות קנ"א. הופעת האנוסים גררה בעקבותיה השפעות חברתיות לא רק על האנוסים או על החברה היהודית בספרד, אלא גם על החברה הקתולית הותיקה בחצי האי האיברי. אני ארחיב על כך בהמשך הסדרה. מה שחשוב להבין זה , שפרעות קנ"א הם קו פרשת המים. מכאן ואילך נוצרת שכבה חברתית של חדשה, שכבה שתגלה שאם קודם לכן הם היו ה"אחר" מחוץ לחברה הקתולית, הרי שכעת הם ה"אחר" בתוך החברה הקתולית, אך על כך בהמשך הסדרה.
למרות שמרבית האנוסים, בוודאי בני הדור הראשון, לא הפכו לנוצרים בלב ובנפש, הרי שהיה מיעוט שאימץ לחלוטין את הדת הנוצרית, חלקם גם אימץ אידיאולוגיה אנטישמית. ראש וראשון להם היה הרב שלמה הלוי, שלפי חלק מהעדויות התנצר כשנה לפני הפרעות, ביולי 1390. עדויות אחרות מתארכות את התנצרותו לשנה אחרי כן, שבועות ספורים לאחר פרוץ המאורעות. יחד עימו הוטבלו לנצרות ארבעת ילדיו, אך אישתו סירבה להמיר את דתה ונותרה ביהדותה. לאחר הטבלתו הוא שינה את שמו לפבלו דה סנטה מריה, והחל להתקדם בהיררכיה הכנסייתית, עד שהפך לבישוף של בורגוס, עיר הולדתו, והעיר בה כיהן לפני התנצרותו כרב. התנצרותו של הלוי גרמה לתדהמה בקרב מכריו. הלוי נחשב לתלמיד חכם, בעל השכלה רחבה, לא רק יהודית, אלא גם כללית. לאחר שהתנצר למד תאולוגיה באוניברסיטת פריז, וכאמור התקדם בהיררכיה הכנסייתית. כאדם נוצרי, הלוי תמך בהגבלה היהודים והשפלתם. בערוב ימיו הוא כתב ספר בשם חקירה ודרישה של הכתובים (Scrutinium Scripturarnum), שבו הוא מתאר את פרעות קנ"א כשיאו של תהליך שנחזה על ידי פרשנים יהודים מובילים, שהסתמכו על המקרא. הוא מתאר את מרטינס כאדם פשוט, אך בעל מידות טובות, שהטיף נגד טעויות היהודים. בפרעות עצמן הוא רואה ארוע שלילי, אשר האל הטוב הוציא ממנו תוצאות טובות: חזרה בתשובה של יהודים רבים, שעקב הפרעות עשו חשבון נפש והבינו שהם חיים בטעות, תיקנו את אותה טעות, והתנצרו. מבחינתו של הלוי/ פבלו דה סנטה מריה התנצרות היהודים במהלך הפרעות לא היה נסיון להציל את חייהם, אלא אימוץ כנה ומרצון של הדת הנוצרית, לאחר שהפרעות גרמו להם להרהר מדוע האל הטוב חוזר ומכה בהם. הלוי/סנטה מריה לא קרא להפעלה נוספת של אלימות פיסית כנגד היהודים, אך בהחלט קרא למדיניות קשוחה הכרוכה בהגבלות ובהשפלות כנגד היהודים, על מנת לשכנע אותם שהאל עזב אותם, ושעליהם להתנצר. צד נוסף במאבקו כנגד היהודים היה הנסיון להשתמש בכתבי היהודים, בין אם מדובר במקרא עצמו ובין אם בפרשנויות נפוצות (תלמוד, שו"ת וכד'). באחד מפרקי הספר הוא מתאר דו שיח בין שאול התרסי לפאולוס. זהו אלמנט ספרותי מקורי, משום שמדובר באותו אדם. שאול התרסי רדף את הנוצרים בדור שאחרי צליבתו של ישוע, עד אשר ישוע נגלה לפניו ושאל אותו מדוע הוא רודף את מאמיניו. שאול התרסי שינה את שמו לפאולוס והיה לאחד מעמודי התווך של הדת החדשה. לא ניתן לתאר את הנצרות ללא דמותו של פאולוס בדור הראשון של המאמינים. אי אפשר גם שלא לראות את ההקבלה כלפי הלוי עצמו. ממש כמו פאולוס, הוא הפך מיהודי הממאן להאמין בישוע, למי שהפך למאמין אדוק בישוע, ופנה כנגד אמונתו הקודמת. יתרה מזאת, פבלו הוא למעשה שמו של פאולוס בגירסה הספרדית, ז"א ששלמה הלוי אימץ כשמו הנוצרי את שמו של פאולוס שהמיר את אמונתו. באותו החלק פאולוס הוכיח לשאול התרסי, באמצעות כתבים יהודים (כולל כאלה שבכלל מאוחרים למאה הראשונה לספירה…) שישוע אכן היה המשיח, והנצרות היא דת אמת, בעוד שהיהדות הפרה את בריתה עם ה' כאשר דחתה את ישוע. אגב, בנו של הלוי, אלונסו דה קרטחנה הפך גם הוא לבישוף ולאיש כנסיה משכיל וידוע בדורו. גם נכדתו, תרזה מקרטחנה, היתה נזירה שכתבה שני ספרים, ונחשבת לאחת מהפמניסטיות הראשונות בעולם.
בין תלמידיו של הלוי, כאשר היה יהודי, היה רב יהודי בשם יהשוע הלורקי. הלורקי ראה בעצמו לא רק תלמיד של הלוי, אלא גם ידיד. התנצרותו של הלוי הדהימה אותו, והוא שלח לו מכתב שבו הוא שאל אותו מה גרם לו להתנצר. באותו מכתב הוא שטח את טענותיו כנגד הנצרות וניסה להוכיח לידידו ומורו לשעבר שהוא עשה טעות כאשר המיר את דתו לנצרות. המעניין הוא שבתשבותו של הלוי לידידו, הוא ענה רק על חלק מהטענות, אך כאשר פרסם את ספרו, "חקירה ודרישה של הכתובים", כארבעים שנה לאחר מכן, הוא ענה על כל טענותיו. נחזור להלורקי. עברו עוד מספר שנים, וגם הלורקי עצמו התנצר, ושינה את שמו לחרונימו דה סנטה פה. חרונימו נכתב בספרדית Geronimo, ובכתבים יהודיים מקדימים לשמו את התואר מאסטרה, ומכנים אותו בראשי התיבות המגד"ף. בדומה למורו ורבו פבלו דה סנטה מריה, גם הוא אחז בתשוקה להמיר יהודים לנצרות. בניגוד לשלמה הלוי, הוא גם אחד האחראים על גל נוסף של התנצרות, בשל תפקידו בויכוח טורטוסה, אך על כך בפוסט הבא בסדרה.
הבלוג של שמוליק 