בפוסט הקודם בסדרה, כתבתי על המהומות כנגד הקונברסוס, אותם יהודים שהתנצרו, וגילו שאם קודם לכן הם היו ה"אחר" שמחוץ לחברה הנוצרית, כעת הם ה"אחר" בתוך החברה הנוצרית, ונותרו שנואים לא פחות מאשר לפני התנצרותם. סיימתי את הפוסט בכך שמלך קסטיליה, אנריקה הרביעי, חתם לראשונה על תקנות כנגד אותם נוצרים חדשים, למרות, שככל הנראה, הוא עצמו לא האמין בטוהר הדם ובהאשמות הגורפות כנגד כל המתנצרים וצאצאיהם. הפוסט הזה ידבר על הרקע להקמת האינקויזיציה.
למרות שאנריקה הרביעי חתם על חוקי טוהר הגזע, שלפיהן אסור לנוצרים חדשים לשמש בתפקידים הקשורים לממשל המקומי בקסטיליה, הוא לא היסס להעסיק בעצמו קונברסוס בחצר המלוכה. בין הדמויות בחצרו יש שניים, שהמחקר המודרני מעריך שהיו גם הם קונברסוס (אם כי לא קובע כך באופן מוחלט). הראשון היה נזיר פרנציסקני בשם אלונסו דה אספינה. אספינה שנא את הקונברסוס, והתייחס אליהם בחשדנות גלויה. מבחינתו, רוב הקונברסוס לא האמינו בכנות בישוע ובשילוש הקדוש, והם מזלזלים בסקרמנט ההטבלה שלהם. האיש השני היה גם הוא נזיר, אך ממסדר אחר, מנזר הירוניומוס הקדוש, ושמו היה אלונסה דה אוֺרוֺפֶּסה. דה אורופסה העריך שמיעוט בקרב הקונברסוס חוטא בכפירה, אך רוב רובם של הקונברסוס הם נוצרים מאמינים. ההבדל בין אופורסה לאספינה לא התבטא רק בהערכה של מספר או אחוז הקונברסוס הכופרים בנצרות, אלא גם בטיפול בקונברסוס בכלל, ובכופרים בפרט. אספינה רצה להקים אינקויזיציה, בסגנון האינקויזיציה שהוקמה בצרפת בשנת 1229 ופעלה נגד הקתרים (נוצרים שדחו את הדוקטורינה הקתולית, ורובם האמינו בדואליזם של השטן המייצג את הרע, לעומת האל המייצג את הטוב). האינקויזיציה שהוקמה בצרפת, היתה כפופה לאפיפיור, ופעלה באלימות רבה. לעומת אספינה, גם אופורסה רצה להקים אינקויזיציה, אך האינקויזיציה שהוא ראה בעיני רוחו היתה מתונה הרבה יותר. הוא ציפה לראות אינקויזיציה שתשמח לטהר את שמם של מרבית הקונברסוס, שהאמינו באמת ובתמים בדוקטורינה הקתולית (הוא גם העריך שאלו הם מרבית הקונברסוס), ותפעל בחינוך ובמתינות כלפי אותו מיעוט מהקונברסוס שיזוהו ככופרים. מי שהחינוך לא יעזור לו, יאלץ לעבור ענישה. אורופסה העריך שהשנאה כלפי הקונברסוס תדעך, כאשר ההמונים יבינו שחקירה מקצועית על ידי אינקויזיציה הכפופה לאפיפיור, בדקה את הקונברסוס ומצאה שרובם המוחלט מאמין בכל ליבו בדת הנוצרית, ורק מיעוט מתוכם כופר, וגם מיעוט זה, טופל על ידי האינקויזיציה. למעשה, בעוד שהמוטיבציה של אספינה להקמת האינקויזיציה היתה לטפל במרבית הקונברסוס ביד קשה, המוטיבציה של אורופסה היתה להוכיח שאין כל צורך לפעול כנגד מרבית הקונברסוס, ויש לטפל אך ורק במיעוט שכופר בעיקר. אנריקה הרביעי התלבט בין שתי הדעות או הגישות הללו, ולבסוף, בשנת 1461, פנה ללא ידיעת אף אדם בחצרו (כולל אספינה ואורופסה) לאפיפיור פיוס השני, וביקש למנות 4 אינקויזיטורים בקסטיליה, אחד שימונה על ידי האפיפיור, ושאר השלושה על ידי אנירקה עצמו. היתה זאת הפעם הראשונה, ששלטון חילוני, ביקש להעמיד לרשותו את אינקויזיציה, שהיתה מכשיר דתי. במרץ 1462 אישר האפיפיור את בקשתו של אנריקה, בבולה חשאית שפרסם. תגובתו של אנריקה היתה מפתיעה. הוא התעלם לחלוטין מבקשתו שלו, ומהאישור שקיבל, ולא הקים את האינקויזיציה. האינקויזיציה של אנריקה נולדה לידת נפל, ונקברה בארכיונים של קסטיליה. בהחלט מסקרן לדעת, אילו היתה מוקמת האינקויזיציה בתקופתו, ולא בתקופת יורשתו, איזבל, האם האינקויזיציה היתה מוקמת על פי הדרך שהתווה אורופסה, או על פי הדרך שהתווה אספינה. תשובה לשאלה הזאת, ככל הנראה לעולם לא נקבל.
בשנת 1468 מת יריבו למלוכה של אנריקה הרביעי, אלפונוסו (אותו המלך שסירב לקבל את חוקי טוהר הגזע של טולדו). שני הצדדים שכבר היו מותשים ממלחמת האזרחים, היו כעת מוכנים להפסיק את המלחמה. תנאי סיום המלחמה היו שאנריקה ימלוך על קסטליה, אך לאחר מותו המלוכה לא תעבור לביתו, הנסיכה חואנה, אלא לאחותו, איזבל. יעברו עוד שש שנים, ובשנת 1474, ימות אנריקה הרביעי, ואיזבל הראשונה עלתה על כס המלכות של קסטליה. עוד בטרם עלתה לשלטון, היא נשאה בחשאי לפרננדו, נסיך הכתר של אראגון, בניגוד להסכם בין אנריקה הרביעי לתומכי אחיו למחצה, אלפונסו (ההסכם קבע אמנם שאיזבל תירש את כיסאו, אך הוא יקבע את זהות בעלה). בשנת 1479 מת אביו של פרננדו, חואן השני וכעת הוא עלה לשלטון כמלך אראגון. איזבל ופרדיננד העניקו אחד לשניה מעמד של מונרך משותף בממלכות שלהם, ז"א פרדיננד קיבל סמכות שליט יחד עם איזבל בקסטיליה, ואיזבל קיבלה מעמד של שליט משותף יחד עם פרדיננד באראגון. היה זה ראשית התהליך של איחוד ספרד למדינה אחת (בימיהם של פרדיננד ואיסבל עדין היתה מערכת שלטון כפולה, אחת לאראגון והשניה לקסטיליה, אך הזוג המלכותי עמד בראשם. רק במאה ה- 18 אוחדה ספרד איחוד מלא למדינה אחת). שנות שלטונם של איזבל ופרדיננד, שמכונים המלכים הקתולים, אופיינו במאבק, מוצלח מבחינתם, כנגד כל מי ששאף לכח פוליטי ו/או התנגד לאיחוד ההולך ונרקם בין שתי הממלכות. אני מעט מקדים את המאוחר, אך מציין שיש חוקרים, לדוגמא בן ציון מתתיהו (כן, האבא של ביבי), שרואים את הקמת האינקויזיציה כחלק מאותו תהליך של המאבק הפוליטי באצולה ובערים הספרדיות, שניסו לשמר את כוחם אל מול המלכים הקתולים, ושלמעשה תחת כסות דתית, שימשה האינקויזיציה כמכשיר פוליטי לאחד את ספרד. רוב החוקרים מעריכים שהמניע להקמת האינקויזיציה דווקא כן היה דתי, והיא היוותה מכשיר שנועד, בראש ובראשונה, לטהר החברה בספרד המתהווה מאלמנטים כופרים. חשוב לציין שגם התומכים בגישה השניה, מסכימים שלצד התפקיד הדתי של האינקויזיציה, היא בהחלט שמשה גם ככלי לביצור מעמדם של המלכים הקתולים.
במרץ 1878, פסע אציל ספרדי ברובע היהודי בסביליה, בדרכו לפגישת אהבים בלתי חוקית. למרבה הצער שלו (ובדיעבד עוד יותר של הקונברסוס בספרד), הוא טעה בכתובת ובמקום להכנס לדירת המאהבת שלו, הוא פתח את הדלת ומצא את עצמו באולם שבו חגגו באותה שעה יהודים ואנוסים את ליל הסדר. בעולם הקולנוע, זה יכול להיות סצנה פותחת בקומדיה, במציאות היתה זאת סצנה פותחת במה שרובינו יסכים שניתן להגדיר כטרגדיה. בסביליה ובספרד כולה פרצה מהומת אלוהים. כיצד זה מעיזים אותם נוצרים חדשים לחגוג כך את ליל הסדר יחד עם יהודים? איזבל ופרדיננד, החליטו לחדש את מאמציו של אנריקה הרביעי ולהקים אינקויזיציה בקסטיליה, שתפקח על אותם קונברסוס. כאן המקום לתקן טעות נפוצה. האינקויזיציה לא פעלה כנגד יהודים. אמונתו הדתית של מי שמעולם לא התנצר לא עניינה את האינקויזיציה. האינקויזיציה התעניינה בכופרים בתוך החברה הנוצרית, לא מחוצה לה. האפיפיור, סיקסטוס הרביעי, תמך אמנם ברעיון להקים ארגון שיאבק נגד הכפירה בספרד, אך רצה בתחילה שנציגיו הם אלה שינהלו את המאבק הזה, ולכן רצה שנציגו בספרד, הוא זה שיקבל סמכויות של אינקויזיטור. אבל פרדיננד ואיזבל שהיו בעיצומו של מאבק להגדיל את סמכויותיהם, לא שקלו אפילו להעניק לגוף חיצוני סמכויות שיפוט בספרד, גם אם מדובר בלא פחות מאשר ממלא מקומו של ישוע עלי אדמות. לבסוף, לאחר מספר חודשים, בנובמבר 1478 פרסם האפיפיור את הבולה שאיפשרה להקים את האינקויזיציה בספרד. הבולה איפשרה למלכים למנות (ולא פחות חשוב גם להדיח) את האינקויזיטורים שיעמדו בראש האינקויזיציה. מיד לאחר מכן מינו פרדידננד ואיזבלה שני נזירים דומיניקנים, מיגל דה מוריהו וחואן דה סן מרטין להיות "שופטי האינקויזיציה של המינות המשחיתה". בכתב המנוי שלהם הצהירו המלכים הקתולים כי "…אנו, דון פרננדו המלך ודוניה איזבל המלכה, בקנאתנו לדתנו הקתולית, וברצוננו שנתיננו יחו בה ויזכו בה לישועת נפשם… וכל הנוצרים הרעים ייענשו, וכל הנוצרים הטובים והנאמנים יתבררו כנקיים מכל רבב וכתם… אנו מקבלים עלינו את השליחות ואת המשימה שהטיל עלינו אבינו הקדוש". יש שתי נקודות מעניינות בציטוט הזה. הראשונה היא, שלמרות שהיוזמה להקמת האינקויזיציה באה מצד מלכי ספרד, ולמרות התעקשותם שהם אלה שישלטו באינקויזיציה, הם מציגים את הקמתה כשליחות שהוטלה עליהם על ידי האפיפיור. הנקודה השניה היא הגדרה מדוייקת של המנדט של האינקויזיציה: טיפול ב"נוצרים הרעים", ז"א בכופרים בתוך החברה הנוצרית. בשנים הראשונות להקמתה, התמקדה האינקויזיציה בקונברסוס, אך לאחר כמה עשרות שנים היא תתמקד במוריסוס, אנוסים שבאו מרקע מוסלמי, ובימי הרפורמציה היא תתמקד בחשודים בנטיות פרוטסטנטיות. אין כאן כוונה או רצון לטהר את שמה של האינקויזיציה, אך היהודים כיהודים, אלא שמועלם לא הוטבלו לנצרות, היו מחוץ לתחום המנדט ולעניין של האינקויזיציה (פרט למקרים בודדים של עלילות דם או סיוע פעיל למתייהדים).
חג המולד של 1480. שני האינקויזטורים הראשונים, מוריו וסן מרטין נכנסים בטקס מפואר לשערי העיר סביליה, אותה העיר שבה נחשפו קונברסוס חוגגים את ליל הסדר. נכבדי העיר מקבלים את פניהם בכבוד ויקר, ובו בזמן נמלטים מהעיר קונברסוס רבים. ימים ספורים לאחר מכן, ביום הראשון של שנת 1481, מורים שני האינקויזטורים לכל אנשי סביליה להסגיר לידיהם את כל הנמלטים כשהם עצורים ושמורים היטב. הם מבהירים מה יקרה למי שיתעלם מהוראתם זאת: הם יואשמו בסיוע למינות ויאבדו את תואריהם וכל הזכויות הפאודליות שהואסאלים שלהם חייבים להם. בשלב זה ניסו הקונברסוס לארגן מרד מזויין נגד שני האינקויזטורים, אולם דבר ארגון המרד דלף וסוכל עוד בטרם מומש. כעת החלה האינקויזיציה לפעול כנגד הקונברסוס, חלקם בעלי מעמד בכיר בעיר. ב- 6.2.1481 נערך האוטו-דה-פה ("מעשה האמונה") הראשון. לאחר שהסתיים המשפט, הוצעדו המורשעים בתהלוכה משפילה. כולם נאלצו ללבוש בגד מיוחד בשם סַמְבֶּניטו, שהוטבע עליו צלב אלכסוני אדום ופורטו פשעיהם. לאחר התהלוכה נשמעו דרשות, ניתנה לאלה שלא הודו עדין או סירבו לחזור למוטב להודות ולחזור למוטב, ולאחר מכן הוקראו גזרי הדין. גזרי הדין היו מגוונים, לא רק הוצאה להורג. אנשים שהודו בעברות פעוטות יחסית יכלו לקבל עונשים כגון הצלפות, חובה ללבוש את הסַמְבֶּניטו למשך תקופה מסויימת, לפעמים החרמת רכוש, וכד'. במקרים רבים, לאחר שהסתיימה התקופה בה היה על המורשע ללבוש את הסמבניטו, הועבר הסמבניטו לכנסייה בה הוא נהג להתפלל, והוא נתלה שם, על מנת להזכיר לו, ויותר חשוב לשאר הקהילה, שהאינקויזיציה פוקחת עליהם עין. על ראשי הנידונים למוות הונחו כובעים מחודדים עם ציורי להבות ושדים, והם נלקחו לאתר ההוצאה להורג. ההוצאה להורג בוצעה על ידי השלטונות החילוניים, משום שהכנסיה אינה אמורה לשפוך דם. בעודם קשורים על המוקד ניתנה שוב למוצאים להורג האפשרות לחזור בתשובה. מי מהם שהסכים לנשק את הצלב ולחזור, דקות ספורות לפני הוצאתו להורג בתשובה, נחנק למוות לפני הצתת האש, ונחסכו ממנו הייסורים האיומים של שריפה בעודו בחיים. אלא שסירבו גם כעת לחזור בתשובה נשרפו חיים. באוטו דה פה בסביליה, העולו על המוקד שישה מתייהדים. טקסי האוטו דה פה היו פומביים משום שהיה להם תפקיד חשוב בהעברת מסרים לכלל האוכלוסיה, לא רק בטיפול בכופרים. כאשר האוכלוסיה רואה את הגורל המצפה למי שסוטה מהדוקטורינה הקתולית, הוא יהסס לפני שיעז בעצמו לסטות ממנה. לכן האינקויזיציה הקפידה לבצע את טקסי האוטו דה פה בכיכרות המרכזיות או בקתדרלות של הערים השונות.
לאחר מספר ימים נערך שוב אוטו דה פה בסביליה, ואחד מעשירי העיר תרם במה גדולה, מעטורת בפסלי נביאים כדי לשמש את הטקסים הבאים. הוא לא ידע באותו הזמן, אך גם הוא עצמו ימצא את עצמו בעתיד יושב על הבמה הזאת, כנאשם, וגזר דינו היה מוות. לא רק בני אדם חיים הועלו אל המוקד. היו שהצליחו לברוח בטרם שמה עליהם האינקויזיציה את ידה, והם נידונו למוות בהעדרם, ובמקום את גופם, שרפה האינקויזיציה בובת אדם עשויה עץ. לעיתים נידונו בטקסי האוטו דה פה גם אנשים שהספיקו למות בטרם הטקס, ואז הוצאו עצמותיהם מקברם ונשרפו יחד עם הנידונים החיים. אחת הסיבות לכך היתה סיבה משפטית. מי שנידון למוות, רכושו היה מוחרם, ושריפת העצמות איפשרה להחרים את הרכוש מיורשיו. הברוטליות של האינקויזיציה הספרדית גרמה אפילו לאפיפיור שאישר את הקמתה לנזוף בפרננדו ואיזבל, אך שלושה ימים לאחר מכן, הוא אישר מינויים של אינקויזטורים נוספים, ואף את הרחבת תחום הפעילות של האינקויזיציה לכל תחומי קסטיליה וליאון.
בינואר 1482 מונה תומאס דה טורקמדה לאינקויזיטור, וכשנה לאחר מכן, הוא קודם להיות האינקויזיטור הראשי, ועמד בראש האינקויזיציה. טורקמדה מזוהה עד היום עם האינקויזיציה, גם משום שהוא הרחיב מאוד את הארגון, וגם משום שהוא עיצב את דרכי הפעולה שלו. כאשר מונה טורקומדה לתפקידו, היה לאינקויזיציה רק בית דין אחד בסביליה. כאשר הוא מת, בשנת 1498 עמדו כבר למעלה מעשרים בתי דין של האינקויזיציה. אך הוא לא השפיע רק על הגידול בארגון, הוא גם פיתח ושכלל את השיטה של האינקויזיציה. הוא זה שיצר נהלים ודרש מכל החוקרים לעמוד בהם, על מנת להראות שהאינקויזיציה פועלת כחוק, לא כגוף צמא דם. הוא הורה לרשום כל פרט ופרט, ולכן עד היום קיימים ארכיונים המתעדים לפרטי פרטים הן את החקירות של האינקויזיציה והן את גזרי הדין.
האוטו דה פה היה החוליה האחרונה בשרשרת של פעולות. השלב הראשון היה הצהרה של האינקויזיטור על תקופת חסד. ביום ראשון, לעיתים לאחר תפילה של חג כמו חג הפסחא, כאשר מרבית הקהילה נמצאת בכנסיה, היה עולה האינקויזיטור לבמה ומודיע שהאינקויזיציה עומדת לחקור את הכופרים באותה עיר או ישוב. הוא היה מעניק תקופה של בין 30 ל- 40 יום, שבה ניתן היה להתוודות מרצון חופשי, ולזכות בעונש קל יחסית. בנוסף הוא היה מסביר מהי כפירה או מינות, ועל אלו עברות הוא דורש התוודות או מידע. ככל שהאכזריות של האינקויזיציה קיבלה מוניטין גבוה יותר, כך עלה מספר המתוודים מרצון. לאחר אותה תקופה נבדקו העדויות על האחרים, והוחלט האם לעצור אותם. מי שנעצר נכלא לחודשים, לעיתים שנים עד למשפטו. כבר בזמן המעצר, רכושו הוחרם (אך אם הוא היה יוצא זכאי, והיו מקרים בהם הוא יצא זכאי, הוחזר לו רכושו בניכוי הוצאות המעצר) רק כאשר הגיע זמן המשפט, הובהר לו מהן האשמות נגדו, אך לא נאמר לו מי העיד כנגדו. השימוש בעינויים היה פחות ממה שחושבים. ראשית, היתה ניתנת ההזדמנות להודות (לרוב עוד בטרם ידעו מהן האשמות נגדם) לפני העינויים. טורקמדה קבע אלו עינויים מותרים, כמה למשך כמה זמן וכמה פעמים (זה היה משתנה לפי חומרת האישומים). העינויים גם היו מתבצעים בפיקוח רפואי. למעשה, ככל הנראה העינויים של האינקויזיציה היו מתונים יותר מאשר העינויים במערכת החילונית (אך עדין מדובר בעינויים). מעצר ומשפט על ידי האינקויזיציה יכל גם להסתיים בזכוי. גם מספר פסקי דין מוות היה נמוך יותר ממה שנהוג לחשוב בציבור. לרוב הסתפקו בעונשים מתונים הרבה יותר. לא ידוע המספר הסופי של הנידונים למוות על ידי האינקויזיציה הספרדית בכ- 350 שנות קיומה, אולם ההערכות הגבוהות ביותר של ההסטוריונים מדבר על כ- 30,000 איש. מרבית ההסטוריונים סבורים שגם המספר הזה הוא גבוה מדי. הרוב המוחלט של המורשעים במשפטי האינקויזיציה, נידונו לעונשים קלים יותר, החל מקנסות, או השפלות ועד למאסר עולם או חתירה בספינות מלחמה למשך תקופה מסויימת. לא כל המוצאים להורג היו כמובן אנוסים יהודים. היו בינהם אנוסים מוסלמים, היו נשים שהואשמו במעשי כישוף, ובמאה ה- 16 היו שהואשמו בנטיות פרוטסטנטיות. האינקויזיציה, מעבר לכך שנאבקה במה שהיא ראתה כמינות, הפכה למעשה את ספרד למדינה מפוחדת. אנשים, בין אם היו קונברסוס ובין אם לא, חששו שיריביהם יתפלו עליהם האשמות שוא של כפירה. למעשה, יש הסטוריונים שרואים באינקויזיציה סוג של תקדים לעריצות מחשבה ומשטר טוטאליטרי. היו מספר קבוצות שהיו מחוץ לתחום עבור האינקויזיציה: המוסלמים, היהודים, באמריקה היו אלא האינדיאנים, למעשה מי שמעולם לא התנצר (בין אם בכנות ובין אם כלפי חוץ), היה מחוץ לתחום עבור האינקויזיציה. אבל היהודים (ומספר שנים לאחר מכן גם המוסלמים), יעמדו בתוך מספר שנים בפני גזרה חדשה: גירוש. על כך בפוסט הבא בסדרה.
הבלוג של שמוליק 
תודה רבה!
אהבתיאהבתי