היינירך הרביעי הולך לקנוסה

"הליכה לקנוסה" – בטוי שמשמעותו השפלה עצמית לצורך קבלת מחילה או תמיכה מיריב. קנוסה, אגב, זה מקום אמיתי, הנמצא ברכס ההרים האפנינים, בצפון איטליה. מדוע המקום הזה הפך לשם נרדף להשפלה עצמית שכזאת? הסיבה לכך נעוצה בסכסוך קשה בן הכנסיה לקיסרות, סכסוך שהתפרץ בימי הביניים, או ליתר דיוק במאה ה- 11.

אירופה של המאה ה- 11 היתה שונה לחלוטין מאירופה של ימינו. רוב רובה של מערב ומרכז אירופה נכללו במה שנקרא האמפריה הרומית הקדושה. קצת קשה להגדיר את האמפריה הרומית הקדושה. היא לא היתה מדינת לאום, אם כי רוב תושביה דברו גרמנית. היא היתה סוג של ברית רופפת בין מדינות ונסיכויות גרמניות. ההסטוריונים אוהבים להתבדח ולומר שהאמפריה הרומית הקדושה לא היתה אמפריה, לא היתה רומית וכנראה שגם לא היתה קדושה. בראש האמפריה הרומית הקדושה עמד מלך גרמניה, שלעיתים הוא נשא במקביל את התואר קיסר ולעיתים לא (תלוי בכוח הפוליטי שלו וביחסיו עם הכנסיה). המלך לא היה יורש את מעמדו, אלא נבחר על ידי מועצת אצילים, ומקבל את התואר מלך הרומאים. התואר מעט מבלבל, משום שרומא כבר לא היתה קיימת, בחלק מספרי ההסטוריה או המאמרים נהוג לתרגם את התואר כמלך גרמניה. אם היה לו מספיק כח פוליטי, לאחר מכן היה מגיע לרומא על מנת לקבל את התואר קיסר. לעיתים עברו שנים בין שתי ההכתרות, והיו מלכים שמעולם לא הוכתרו לקיסרים. הדמות הראשונה בסיפור היא היינריך הרביעי, מלך גרמניה (ולעתיד קיסר הקיסרות הרומית הקדושה). היינריך מידוענו נולד להיינריך השלישי, שהיה בעצמו קיסר האמפריה הרומית הקדושה. בשנת 1056 מת אביו במפתיע, והיינריך הרביעי, שהיה ילד בן 6 ירש את מקומו. מן הסתם הממסד של אביו היה מספיק חזק כדי לאפשר את בחירתו של הילד כיורש. עד להגעתו לבגרות שימשה אימו, אגנס מפואטיה כעוצרת.

גיבורנו השני החל את דרכו כנזיר בשם הילדברנד. הילדברנד עלה בהיררכיה הכנסייתית, והפך לקרדינל. באותה תקופה היו השלטונות החילוניים של אירופה מעורבים במנוי אנשי כנסיה, החל מבישופים ועד למעורבות בבחירת האפיפיור. הילדברנד נאבק כנגד מעורבות השלטונות החילוניים במנוי אנשי הכנסיה, ובשנת 1059 הצליח לשנות את אופן בחירת האפיפיור ולהעבירה לאסיפת הקרדינלים – הקונקלווה, שיטה שבה משתמשים עד היום. אגב, אם כבר מדברים על בטויים, הבטוי "עד שיצא עשן לבן", שמשמעותו עד שנגיע להסכמה, מקורו באותו תהליך שקבע הילדברנד. לאחר שמסתיימת ספירת הקולות של הקרדינלים, פתקי ההצבעה נשרפים. אם לא הצליחו לבחור אפיפיור אז מוסיפים לפתקים חומר שצובע את עשן בצבע שחור, וממשיכים את הדיונים. אם מצליחים לבחור אפיפיור אז מוסיפים לפתקים חומר הצובע את העשן בלבן, וכך יודעים גם מחוץ לאולם בו נערכת ההצבעה (היום ההצבעה מתרחשת בקפלה הסיסטינית) שנבחר אפיפיור. נחזור למאה ה- 11. בשנת 1061 נבחר לראשונה אפיפיור בשיטה החדשה, היה זה אלכסנדר השני, שכיהן עד שנת 1073. האפיפיור הבא שנבחר היה לא פחות ולא יותר ממיודעינו הילדברנד, שבהתאם למסורת שינה את שמו ונודע בהסטוריה כאפיפיור גרגוריוס השביעי.

גרגוריוס השביעי אמנם הצליח לבטל את מעורבות הקיסרים או הכמורה הזוטרה של רומא בבחירת האפיפיור עוד בהיותו קרדינל, אבל עדין שליטים ואצילים שונים נהגו למנות בישופים ואנשי כנסיה בתחומי שלטונם. גם במנויים אלה נאבק גרגוריוס השביעי, במה שנודע כמאבק האינוסטיטורה. מקור השם הוא מילה הלטינית וֶסְטִיס (vestis), שפירושה גלימה, והיא מציינת את הבגד הטקסי של בעל התפקיד. אגב, המילים האנגליות למקטורן – vest, וטרנסוטייט (transvestite), המציינת אדם הלובש בגדים שאינם של מינו, באות מאותו השורש. בימי הביניים הסמכה לבישוף העניקה לנושא המשרה יתרונות כלכליים ברורים, שכן, הכמורה הזוטרה היתה מעבירה להיררכיה הכנסייתית חלק מהתרומות שקיבלה. הפועל to invest הפך את משמעותו מלהתלבש ללהשקיע. נחזור מהבלשנות למאה ה- 11. גרגוריוס השביעי לא רק נאבק על בלעדיות הכנסיה במנויים כנסייתיים, הוא גם ראה את עצמו כעליון ביחס לשלטון החילוני. הוא ניסה לערוך רפורמה שידועה בשם הרפורמה הגרגוריאנית, שאת עיקריה הוא פרסם בשנת 1075 בבולה הידועה בשם התכתיב האפיפיורי (או דיקטטוס פאפא – dictatus papae). התכתיב האפיפיורי היה מסמך בן 27 סעיפים שפירט את סמכויות האפיפיור ועליונותו על הקיסר. סעיף 3 של המסמך הבהיר שרק האפיפיור יכול להדיח או לבטל הדחה של בישופים. סעיף 13 אומר שהאפיפיור רשאי לשנות את מקום כהונתו של כל בישוף. סעיף 14 נותן לאפיפיור את הסמכות להסמיך כומר בכל כנסיה שהיא. יתכן שהיינריך הרביעי עוד היה מסוגל להשלים עם המסמך, אך גרגוריוס התעקש גם להפגין את מה שהוא ראה כעליונותו על הקיסרות גם מחוץ לממסד הכנסייתי. סעיף 9 קבע שהשליטים מנשקים את רגלי האפיפיור. גרגוריוס לא הסתפק באמירה סמלית זאת. שני הסעיפים שכנראה הניעו את היינריך הרביעי לפעולה היו סעיף 27, המסמיך את האפיפיור לשחרר וסאלים משבועת הנאמנות שלהם, וסעיף 12, שקבע בפשטות שלאפיפיור סמכות להדיח קיסרים. היינריך הרביעי, נזכר, כנראה, באביו, היינריך השלישי, שהצליח להדיח לא פחות משלושה אפיפיורים, והחליט שגם הוא ידיח את האפיפיור. החליט, ועשה: היינריך כינס סינוד של אנשי דת הנאמנים לו (רובם היו גרמנים), שהודיע על הדחת האפיפיור. כתגובה הודיע גרגוריוס השביעי על החרמת היינריך הרביעי ושחרור כל הוסאלים שלו משבועת האמונים כלפיו. לזוועתו של היינריך, שככל הנראה לא היה פופולארי במיוחד בקרב האצולה, ניצלו הווסאלים את הודעת האפיפיור והחליטו שהם משוחררים משבועת האמונים כלפיו. היינריך ניצב בעצם מול מרד של מרבית הוסאלים שלו, ומול סכנה מוחשית לאבדן הכתר. הוא שלח שליחים לאפיפיור על מנת לבקש את מחילתו, אך האפיפיור סירב לקבלם. כעת הבין היינריך הבין שעליו לעשות מעשה דרמטי, והחליט ללכת בעצמו אל האפיפיור, ולבקש ממנו באופן אישי סליחה ומחילה. האפיפיור שחשש שהיינריך רוצה לפגוע בו, התבצר בטירת קנוסה, ולשם עשה את פניו היינריך הרביעי. וכך בינואר 1077, בעיצומו של חורף קשה, מצא את עצמו היינריך הרביעי עומד מול טירת קנוסה בלבוש של איכר פשוט, בשלג, ומתחנן לאפיפיור שיאות לקבלו ולמחול לו. לאחר שלושה ימים נאות האפיפיור לקבלו, מחל לו אך שלל ממנו את הזכות למנות אנשי כנסיה. תקרית קנוסה הסתיימה בשלב זה בנצחון מובהק של האפיפיור, אך לא לאורך זמן.

אותם אצילים שהחליטו לנצל את החרמת היינריך הרביעי כדי להשתחרר ממרותו, לא השלימו עם הפיוס בינו לבין גרגוריוס השביעי, והחליטו למרוד בו בכל זאת. הם בקשו מגיסו של היינריך הרביעי, הדוכס רודולף משווביה שיחליף את היינריך כמלך גרמניה. האפיפיור ניסה לנדב את עצמו כשופט בין השניים, אך היינריך הצליח לגייס צבא ולהחזיר מלחמה שערה. בשנת 1080, במהלך המלחמה בין הייניריך לרודולף, שוב החרים גרגוריוס את היינריך, אך הפעם הכפופים להייניריך לא שיתפו פעולה עם האפיפיור. היינריך לא סלח על כך לגרגויוס ומינה אפיפיור חלופי (מה שמוכר בהסטוריוגרפיה הקתולית כ- אנטי אפיפיור) – קלמנס השלישי. היינריך לא הסתפק במינוי אנטי אפיפיור, הוא פלש לאיטליה ולמדינת האפיפיור ובשנת 1084 צר על רומא עצמה. הוא הצליח לפרוץ לעיר בעוד גרגוריוס מתבצר באחד המבצרים בעיר. שם הוא גם הוכתר על ידי קלמנס השלישי לקיסר האמפריה הרומית הקדושה. גרוגוריוס הצליח לבקש את עזרת הנורמנים. עד שהללו הגיעו לרומא, היינריך כבר עזב את העיר. הנורמנים הגיעו לעיר, האויב שמולו הם היו אמורים להילחם כבר עזב אותה, אז הם פשוט בזזו את העיר. גרגוריוס אמנם שוחרר מהמבצר בו הוא היה נצור, אך כעת הוא היה האדם השנוא ביותר ברומא, בשל אותה ביזה, והוא נאלץ לעזוב את רומא ולגלות בסלרנו, שם הוא מת בשנת 1085. המסורת הקתולית מספרת שמילותיו האחרונות היו "אהבתי צדק, שנאת עוול ולכן אני מת בגלות".

גורלו של היינריך הרביעי לא שפר בהרבה. בנו, יורש העצר, קונרד, מרד נגדו בשנת 1093, מרד שנמשך עד למותו המפתיע של קונרד בשנת 1101 כתוצאה מחום גבוה. עד היום לא ברור אם מותו היה טבעי או אם מדובר בהרעלה. אחיו הצעיר, היינריך החמישי, מונה להיות יורש עצר, וגם הוא מרד באביו, אך בניגוד לקונרד, הוא הצליח להדיח את אביו בשנת 1105. כשנה לאחר מכן מת היינריך הרביעי בגיל 56. שני היריבים הגדולים, מתו בסופו של דבר כאנשים חסרי השפעה.